בזמן האחרון יש להרבה חברות ואימהות שאני בקושי מכירה חלום אחד משותף: לפרוש מעבודתן ולהתמסר לגידול הילדים בבית. כן, לא משנה כמה הן עבדו כדי להגיע למעמד שיש להן בשוק העבודה ובקריירה, החלום הכי מתוק שלהן הוא לחכות לפעוטות באחת pm עם ארוחת צהריים חמה ומזינה שהן הפיקו, עדיף ממוצרים על טהרת האורגני.
מדובר בהגשמה העצמית של התקופה, כך הן טוענות, במאווים אימהיים מהקרביים ולא חלילה בייאוש גדול מהסדר החדש שנכפה עליהן מאז הפכו לאמהות, כלומר, שלוש משרות לפחות על גבן (עם "עזרה" מהבעל במקרה הטוב).
הבחירה שלהן
לא, אני דווקא לא מדברת על אמהות-אדמה משכונת הניו אייג' שמאמינות בהנקה עד גיל בית ספר / לינה משותפת / ועיקרון רצף שתכליתו להשבית את חייה הנבדלים וחיי המין בפרט של האם. כבודן הטוטאלי במקומן מונח, אבל נראה שהורים מיינסטרים ובמיוחד אימהות, רואים באופנה הזו צו דידקטי אופנתי לגידול ילדים עכשיו, ואימהות בעיקר.
הן מדברות איתי בלהט על כך שמדובר בפמיניזם צרוף משום שפמיניזם מהותו בחירה, וזו הבחירה שלהן, להקדיש את חייהן לעומר / נעה / יונתן או נופר. לנצל את היכולות האינטלקטואליות שלהן ליצירה בגואש ודבק עם הגאונים הקטנים ולהאזנה למוזיקה קלאסית מאתגרת או לטיולים בפינות חי. אמהוּת בסגנון שנות החמישים, רק עם פסיליטיז וטלוויזיה, כמובן.
כמו הרבה דברים משונים, גם את האופנה החדשה הזו ייבאנו מאמריקה. התופעה שנקראת Stay at home mom מתארת נשות קריירה שיצאו זמנית מהמרוץ והתמסרו לגידול הילדים, בשל אידיאלים חינוכיים והוריים, והיא מיוחסת כמובן רק לבעלי המעמד הבינוני גבוה. אגב, שם יש גם מונח שנקרא Stay at home dad, אבל אפילו מנסחי הערך בויקיפדיה האמריקאית מודים שזו סיטואציה הרבה יותר נדירה.
עוד הם מספרים בויקי שבעבר נקרא התפקיד הזה, domestic engineer אבל הוא יצא מהאופנה משום שהפך לבעל משמעות נלעגת ואירונית. זאת משום שהאידיאה של הקרייריסטית שמוותרת על משרתה אינה לשרת את בעלה ולטפל היטב בבית בהכרח, אלו הם אפקטים נלווים לג'וב העיקרי שלה – גידול וטיפוח הילדים.
זה לא מפתיע. בערך האנציקלופדי שהובא מתואר כי המגמה נוצרה מתגובת נגד לפמיניזם בצורתו הקלאסית – שוויון בתא המשפחתי. השמרנים, כך נכתב, מאמינים כי צורת חיים זו אינה מביאה אושר לבני המשפחה.
שקר מוסכם
זה קונספירטיבי, אבל מתבקש לשאול האם יש קשר בין האידיאולוגיה הזו לאג'נדה שמנחה את המידע הפופולארי להורים בעשור האחרון. כלומר, כתבות בעיתונות, ספרים מרכזיים, ובעיקר מומחים ומחקרים, שבהן קו מגמתי המטיף להורים לבלות זמן רב יותר עם ילדיהם, ולהשקיע בהם השקעה שאינה רק חומרית כי אם רגשית ואינטלקטואלית.
אבל הפנייה לשני ההורים היא כמובן שקר מוסכם, משום שהסדר החברתי הישן ממשיך להתקיים. האם ברובם המוחץ של המקרים היא זו שתוותר על משרתה ותתמסר לתפקיד התובעני, ולו רק משום שכלכלית זה הסידור היותר הגיוני.
קשה לי להבין איך אמהות שוב נופלות ברשת הזו, במקום לדרוש ולחתור לשינוי חברתי עמוק בחלוקת העבודה המגדרית בבית, ושל שינוי תפיסה בשוק העבודה שלנו. אני תוהה אם להאמין לאמהות האלו שרואות כייעוד עליון בילוי של 24 שעות עם הפעוטות, כי בחדרי חדרים רבות מהן מודות שגם הרבה פחות מזה יכול להיות משעמם נורא.
אני חושדת בהן שהעול המפרך והלא צודק שרבץ על כתפיהן, כמו שכתבתי, שלוש משרות לפחות, הוא זה שדוחף אותן בחזרה הביתה, מובסות ונגזלות. מובסות כי לא עמדו בדרך חיים נוגשת ומייסרת, ונגזלות כי כוחות גדולים מהן הצליחו שוב לטרפד את הכוח הפוטנציאלי שלהן, כוח שעדיין חסר במרכזי הכובד של החברה הישראלית, ואת הדעה העצמאית שלהן.
תופעה מטרידה
כמובן, לא את כל הנשים מעניינת השפעה וכוח, ואפילו קריירה הפכה למושג שיש לו מטען שלילי, כי בינינו, הרבה נשים פשוט רוצות עבודה שמפרנסת טוב. והנה השורה התחתונה. אובדן ההשתכרות העצמאית של אמהות בעידן בו שיעורי הגירושין מרקיעי עקומות בסטטיסטיקה היא תופעה מטרידה, שגם היא מזכירה צללים מהעולם הישן ההוא שבו אמהות חנקו את התסכול שלהן ונשארו בנישואים כי החברה מנעה מהן דרך לקיים את עצמן.
ועכשיו הן עצמן משבשות את העצמאות הכלכלית הזו, כי בטלוויזיה ובעיתונים אומרים להן שילדים מושקעים זה ילדים שאמא נשארת איתם בבית לפחות כמה שנים, ובעיקר כי אמא כל כך מותשת, שהיא מוכנה לשכוח מהמהפכה הפמיניסטית ההיא. לעזאזל מהפכה, איזה כיף לישון צהריים.
אני חושדת בהן שהעול המפרך והלא צודק שרבץ על כתפיהן, כמו שכתבתי, שלוש משרות לפחות, הוא זה שדוחף אותן בחזרה הביתה, מובסות ונגזלות
למה לחשוד? אני אומרת את זה בפה מלא – כן. הובסתי, הותשתי והפסדתי במלחמה.
אז להמשיך לחתור לשינוי סדר חברתי כולל? להכנס לעוד מלחמה? לא הספיקו לי ארבע שנים לגדל ילדה ולחזור כל יום הביתה בשמונה בערב (במקרה הטוב), כי ישיבות מתחילים רק בחמש אחה"צ, ואחרי עוד צריך ליישם את מה שהוחלט בישיבה.
תש כוחי. אני לא רוצה להלחם יותר. אני רוצה לראות את הבת שלי לפחות כמה שעות ביום, ולא לנהל מערכת טלפונית מתישה כדי לוודא שהיא עברה בשלום מהגן, למטפלת אל הבייביסיטר שהחליפה אותה.
מגיע לה שאמא שלה תגדל אותה, ומגיע לי לגדל אותה. זאת זכותי הטבעית – ואני לא מתכוונת יותר לוותר עליה.
וחבל שאפשרות הבחירה הזאת נתונה רק לאלה שיכולים להמשיך להתפרנס ממשכורת אחת.
ושותפה לה. גם אני רוצה לראות את ילדיי וגם לי לא מתאים לחזור בשש בערב מהעבודה. יתרה מזו, חזרתי לעבודה מלווה בייסורים משום שאני "עוזבת" תינוקת בת 5 חודשים בלבד, וליבי שותת בשל כך.
אבל אי אפשר להתעלם ששעות העבודה האלו והיעדר חלוקה שווה של הגברים במטלות המשפחה הן שגורמות לנו להרים ידיים, ואת המחיר, אנחנו משלמות. נכון שיש מחיר גם מהצד השני כמו שציינת, אבל בעולם שבו בלי כסף את לא שווה כלום, המחיר הזה הוא מסוכן. שלא לדבר על כך שרבות כל כך לא יכולות להרשות לעצמן את הדילמה לעשירים הזו. כולל אותי בעצם.
את מכירה אותי היטב. אני לא יותר עשירה ממך, אני לא עשירה בכלל. מהלך כזה דורש ויתור וצמצום – ששווה לי לעשות אותו.
ושוב – אני נושקת ל-40. התעייפתי, את המלחמות אני אשאיר כבר לדור הבא. כרגע אני מעדיפה להלחם בשעות המתות שבהורות, שגם הן לא קלות.
וכמו שכתבת – לפחות אני ישנה בצהריים.
מעניי, בדיוק הייתה לי שיחה עם מיה,אשתי,לפני כמה ימים. מיה כבר הרבה זמן לא נהנית בעבודתה (עורכת דין בהסתדרות) ונמצאת בפרשת דרכים. היא יודעת שאם היא תעזוב יהי לה קשה למצוא משהו חלופי מספיק מעניין עבורה. לכן לפתע עלתה האופציה לעשות עוד ילד. מבחינתה,כלומר. וכאן אני נזעקתי. כי אני לא רוצה כרגע עוד ילד. רוצה מתישהו,זה ברור,אבל לא כרגע. לבתי הראשונה הייתה לי כמיהה עצומה (מעניין שאומרים את זה רק על נשים,שהן כמהות לילד,כי להם יש רחם ולנו לא) אני ממש הרגשתי צורך עז בגופי לילד. הרגשתי מוכן. וכרגע אני רוצה לקחת עוד את הזמן,לבלות עו עם הבלעדיות של שירה הבת שלי. בכל אופן,זה לא ממש קשור. מה שרציתי להגיד זה שהצעתי למיה לקחת שנה חופש. ללכת לחוגים שמעניינים אותה. לקרוא ספרים. להנות מהחיים ומהבת שלה אחרי הצהריים. מבחינה כלכלית אני יכול כרגע לפרנס את שנינו יפה. אבל היא ישר זרקה מבט נחרץ ואמרה–השתגעת,אין סיכוי שאני אשב בחוסר מעש. אמרתי שוב שזה לא חוסר מעש. הרי היא סובלת בעבודה, ומתלוננת שלא רואה מספיק את שירה. אז שתנסה,לעצמה, לבדוק את האופציה הזו.
אין סיכוי..
ואולי היא צודקת.
בהחלט מעורר הערכה. גם אני מאלו שלא יכולים לשבת בבית, בעבר לקחתי חופשת 3 חוד' לכתיבה, וחזרתי אחרי חודש וחצי. ממש ירדתי מהפסים מלשבת בבית.
ובכל זאת, הייתי כל כך רוצה עוד זמן עם התינוקת שלי.
אני חושבת שאני אף פעם לא אוכל לוותר על יום עבודה מלא 8 שעות לפחות ביום . לפני חודש באסיפת ההורים הגננת של אחת הילדות אמרה משפט כזה מעצבן
"ילדים צריכים להיות באחת בבית" הצהרון הוא רק בייבסיטר טוב עבורם. אני כל כך התרגזתי כי זה באמת נכון אבל איזה ברירה יש לי עם עצמי? אם אני רוצה לגור בעיר ולהינות מעושר של הזדמנויות למצות את עצמי, לגדל 2 ילדות ולחיות כמו שאני מייחלת אני חייבת 20,000 ש"ח נטו. וזאת משכורת אחת לא יכולה להביא. אבל משכורת היא לא העיקר כאן. כאדם אני שואפת לעוד ועוד ועוד עניין ועשיה בכל תחומי החיים לא רק בעבודה אז אם אתמקד בבית לא אצליח לעבור חצי שנה ואחזור לשוק העבודה .
אם התרגזת על האם הזאת כי זה באמת נכון, אז איפה הבעיה?
הוא ההתהדרות בפמיניזם של אותן נשים. אני מבינה אותן – מי שיכולה להרשות לעצמה מבחינה כלכלית לא לשאת בעול שתי משרות, אחת בבית ואחת בחוץ, רוצה להיתו אם טובה יותר לילדיה ומבינה שזה כרוך בלהיות איתם יותר ממה שאפשר כשעובדים – הכי לגיטימי שתפסיק לעבוד. אשריה שהיא יכולה להרשות זאת לעצמה כלכלית ואשרי ילדיה שיש להם אמא יותר שעות ביום.
אבל הטעם לכך הוא בדיוק זה: נוחות, רצון להיות אם טובה. ממש לא פמיניזם. כך שמה שלא לגיטימי בעיניי הוא לא המעשה (להפסיק לעבוד כדי לגדל את הילדים) אלא ההנמקה המזויפת שמאחוריו.
אכן, הנמקה מזויפת, שקר עצמי.
סיגל, זו הדילמה שלי בדיוק. גם אני רוצה עוד, ויודעת שיש מחיר כואב. המשפט של הגננת אכן פטרוני, ויש לי ספק אם בכל מקרה צהרון או אמא מתוסכלת – מה עדיף.
אלא בנושא החזרה הביתה בכלל – נדמה לי שזה חלק ממגמה כללית של "לעשות לביתי", בניגוד ליציאה למאבקים ועלייה על בריקדות שהיו כלים לשינוי חברתי בשנים קודמות. התכנסות, אולי מתוך אדישות לטובת הכלל ואולי מתוך עייפות סתם.
אם את מייחלת לאמהות שייצאו להפגין את מצפה ליותר מדי, כי זה הציבור שהכי פחות יכול להרשות לעצמו להיאבק מאבק ממושך ואפקטיבי, מבחינת זמן ומשאבים כספיים, נפשיים ורגשיים.
אני כן מסכימה שדרושה יותר "משפחתיזציה" של שוק העבודה – כמו שנותנים היום שעת הנקה או ימי מחלת ילד, לתת עוד ויותר מאותו הדבר: ימי חופש למי שסועד הורים מבוגרים, חופשת לידה לגברים (במקביל ולא במקום לחופשת האם), אפשרות לעבור לחצי משרה עד שהילד מגיע לגיל מסוים וכדומה. הצעירים ובני ה-40-50 שיש להם ילדים בוגרים, יוכלו לעשות שעות נוספות כמה שירצו.
לעשות לביתי, כן, אבל זה מתוך תבוסה לדעתי, לא מתוך איזה נצחון נהנתני ותועלתני. כמו שענת כתבה, נמאס להלחם.
נכון כתבת שאמהות הן כמעט האחרונות שיצאו להפגין בגלל הזמן, העומס, העייפות, אבל בסוף לא תהיינה לנו ברירות, כי המצב הולך כאן מדחי אל דחי.
חלק קטן מתופעת החזרה הביתה (בדיוק שוחחנו על זה בפגישת האחים אתמול) מתבטא בכמה הצלחות של נשים להשיג מהבוס אישור לעבוד מהבית, לפחות בחלק מהימים. כולל עורכות בעיתון, אגב.
כך לא "חוזרים הביתה", אלא מפחיתים מעט בשעות העבודה, ומצליחים חלק מהזמן להיות בבית בלי להתפטר.
אני חושב שגם הרעיון שזרים מגדלים את בתך הקטנטנה ועושים ביניהם משמרות – קצת מחריד.
חוצמזה, בדיוק כמו סוגיית השכירות/רכישת דירה, גם כאן נכנס השיקול הכספי: את מרוויחה בעבודה יותר מהסכום שאת מוציאה על המטפלות באותו זמן? אני חושב שרוב האנשים לא. ללכת לעבודה, בעיקר שלא ממצה את היכולות שלך (רוב הנשים? רוב האנשים?), ולחשוב שהכסף שאת מרוויחה באותו זמן מממן את השהות של זר עם ילדך באותו זמן… זה מעורר מחשבות.
תודה על העלאת הנושא.
אגב, לא הזכרת את עקר הבית מ"עקרות בית נואשות".
אז שולחים למעון של ויצ"ו.
בעיני המצב הזה הוא דילמה מחרידה שמעמידים בה אמהות, כקבוצה חברתית חלשה. מי שיכולה, מתחמקת מהדילמה (גיוס סבתא, עבודה מהבית, פתיחת עסק עצמאי וכולי). מי שלא יכולה להתחמק, היא גם זו שאין לה כלים למחות נגד הסידור הזה.
ואגב, היום שיגישו כאן בג"צ בנושא עבודת אמהות/הורים שנסמך על זכויות הילד (ולא רק רצון האם), יהיה באמת יום מעניין.
אולי כדאי להמשיך ולחפור לעומק ולברר נושאים כואבים שבאמת,רק למעטות יש האומץ לגעת בהם בלי פחד ממה שתמצאנה שם.
ריקי,
"אובדן ההשתכרות העצמאית של אמהות בעידן בו שיעורי הגירושין מרקיעי עקומות בסטטיסטיקה היא תופעה מטרידה, שגם היא מזכירה צללים מהעולם הישן ההוא שבו אמהות חנקו את התסכול שלהן ונשארו בנישואים כי החברה מנעה מהן דרך לקיים את עצמן."
את מדברת על משהו בהחלט מטריד. אבל אותי זה מטריד מהכיוון ההפוך. אותי מטרידה העובדה שהיום 90% מהזוגות מתחתנים על מנת להתגרש.ולמעשה כל השיקולים והצעדים שמתלווים לחיי הנישואין,החל מההסכמים שלפני ועד לחופה,המשך בשיקולים של מקום עבודה-כל ההתנהלות הזו מונעת מתוך הידיעה שיום אחד החבילה תתפרק.
אז לא,לא לחזור לשנות החמישים.לא חושבת שאפשר גם אם מאד רוצים.
אבל אותי מטרידה הקלות הבלתי נסבלת שבה מפרקים היום משפחה,יותר מאשר הקלות שבה נשים מוותרות על מקור פרנסה מבטיח.
וזה מוביל אותי לעוד עניין שאני באופן אישי לא מצליחה להבין;לאן אתן רצות? אחרי מה אתן רודפות?
עוד בגד? עוד מוצר קוסמטיקה? עוד תכשיט? עוד סופשבוע בצימר בגליל?
אני לא נגד הנאות החיים אבל אתן לא חושבות שהפכתן לעבדים ולקורבנות של החברה המערבית שרק משדרת לכן מגיל 0 "צריך צריך צריך צריך.ואם לא יהיה לך את כלום.את כישלון"
הסיבה שהחלטתי להשאר בבית(ולוותר על חוגים ועל עוזרת ועל בגדים ועל חופשות ועל אוטו חדש ועל נעליים ועל תספורת.שאני אמשיך?)
היא סיבה פשוטה כל כך שזה יכול לכאוב למי שנמצאת מנגד.
אני הפכתי לאמא כדי לחוות את האימהות ואת שנות הילדות של צאצאיי במלוא עצמת החוויה. אני לא רוצה להסתכל יום אחד אחורנית ולדעת עמוק בלב,שהפסדתי. שבמו ידיעתי המלאה,וויתרתי.
אנחנו דור מפונק. דור שבו ברגע שקצת קשה בזוגיות-מתגרשים.
ברגע שאין מספיק גירויים חומריים-נכנסים לדיכאון.
כן,אני אמאדמה.כן,אני מסופקת מלצאת לטיול עם ילדיי. מלחפון גרגרי אדמה בין הידיים ולחוש אותם. מלצאת לחפש חלזונות אחרי הגשם.מללמד את הילדים שלי להנות ממוסיקה משבוחת בימי גשם שבהם אנחנו סגורים בבית.
אני אמאדמה.אני מסופקת מלעשות יוגה כל יום ולדבר עם חברה בטלפון פעם בחודש
המוח שלי לא התנוון מכל זה. אני עדיין זוכרת איך קוראים ספר
ואיך כותבים ביקורת על מאמר מקצועי
ואיך עושים תואר שני אם רוצים
אבל סדרי העדיפוית שלי אחרים.ברורים.מדויקיים.בהירים.
אשריי.
eln
לא כל הבוסים מסכימים לעובדות לעבוד מהבית. אחרי הלידה הראשונה – לחזור לעבודה היה בשבילי אוויר, הצלה. הייתי חייבת את השינוי הזה, מהמחנק בבית 24 שעות עם תינוק. היום אני מרגישה אחרת, והייתי שמחה להישאר עם התינוקת עוד קצת, אבל משכורת שניה נחוצה בבית. כן, אני מרוויחה יותר ממטפלת, אבל לצערי הפעם לא אוכל לממן מטפלת יחידה על התינוקת, והיא תתחלק בה עם עוד שני תינוקות. לא אידיאלי, אבל המציאות הכלכלית שבה אם אין לך כסף, זה לא רק שאתה לא משיג דברים שאתה חושק בהם, אלא סביר שלא תוכל לספק לילדיך בטחון קיומי, היא זו שדוחפת אותי בין היתר. וגם משום שאני שאפתנית.
אכן, המציאות שזרים מתחלפים בשמירה על התינוקות שלי היא עגומה. היום יותר מאשר עם הבכור זה מייסר אותי, אבל אין לי באמת ברירה.
וכאן אני מגיעה לתגובתה של אמא אדמה. אכתוב אותה בתגובה הבאה.
התגובה שלך ריגשה אותי וגם הרגיזה אותי כמו שכל המונולוגים הניו אייג'ים השיפוטיים האלו תמיד גורמים לי.
ראשית אני בדעתך, יש להילחם על נישואים – במיוחד אם יש ילדים, יש להשקיע את מיטב מרצך אם אין בהם משהו רקוב או אלים מהיסוד, אני מאמינה בערך הזה – על מנת שזה יעבוד.
כתבת, "אחרי מה אתן רודפות, עוד בגד? עוד קוסמטיקה? ", די מעליב אותי שאלו המושאים שאת מייחסת לי, שאלו הפסגות שאת חושבת שאני חותרת אליהם. כן, אני נהנית לקנות בגדים, אבל זה רק ביטוי אחד, מעשי ושולי לתחושת החופש שיש לי מכך שאני יכולה להתפרנס, שאני יכולה לעבוד ולקבל הערכה מקצועית ולא להיות תלויה לחלוטין בכל יישותי רק בזהות שלי כבת זוג ואמא.
ומה תעשי כשעוצמת החוויה תתעמעם, אמא אדמה, כשהילדים כבר לא יצטרכו אותך בצורה טוטאלית כזו?
ריקי,אני מאד נהנית לנהל איתך דו שיח ולא הייתי רוצה לדעת שאת מרגישה שאני מנהלת דיאלוג פנימי.התלבטתי יממה שלמה(וואו)אם להגיב או פשוט להניח לזה.יצא שהגבתי.יצא שהאתר הצליח להעלות את תגובתי ולא לשלח אותה לאבדון.
יש סיבה
ניו אייג'ית ככל שתהיה.
"לתחושת החופש שיש לי מכך שאני יכולה להתפרנס, שאני יכולה לעבוד ולקבל הערכה מקצועית ולא להיות תלויה לחלוטין בכל יישותי רק בזהות שלי כבת זוג ואמא.
"
בעולם פמיניסטי אידילי הייתי רוצה לראות נשים מעריכות את עצמן ומתנהלות מתוך תחושת ערך עצמי בלי תלות בזוגיות,אימהות,עבודה,קריירה,חברות.
אך ורק מתוך קשר בריא עם עצמן ומול עצמן.
גם אני אמאדמה(תכלס,בחרתי בכינוי בצורה צינית.את הבנת נכון?)
לא מוצאת סיפוק אולטימטיבי וטוטאלי באימהות או בזוגיות.אני פשוט ידעתי עוד לפני הלידה,שאני לא בנויה לאורח חיים שכולל בחובו זוגיות,אימהות וקריירה.מכיוון שרוויתי נחת מהקריירה שלי-החלטתי לוותר עליה.
"ומה תעשי כשעוצמת החוויה תתעמעם, אמא אדמה, כשהילדים כבר לא יצטרכו אותך בצורה טוטאלית כזו? "
יש ימים ורגעים שאני מייחלת לרגע הזה.ההבדל בין ילד שיודע לנגב קקי לבד לבין זה שלא-אדיר עבור האמא.
אני לא חושבת שעצמת החוויה תתעמעם.הצבעים משתנים,כן.אבל בתפיסה שלי הורות זה לכל החיים.כרגע האימהות היא במקום גבוה בסדר העדיפויות שלי כאדם.אני מניחה שבעוד כך וכך שנים סדרי העדיפויות ישתנו.את בעצמך מכירה את ההבדל בין תינוק בן חצי שנה לבין פעוט בן שנה ושמונה חודשים.הבדל אדיר.אז כשיש תינוק בבית-מתכנסים.מבינים שיש כאן וויתור זמני.
וכשהתינוק גדל-יוצאים.ללמוד.לעשות סדנא מעניינת.לטייל.להופעה של רוג'ר ווטרס.
עשיתי הסמכה למדריכת הנקה.כתבתי לעיתון מקומי.אני ממשיכה לעשות,אבל בקטן.לא בגדול.לא ברמה כזו שאאלץ להסחף אל תוך ישיבות עבודה תובעניות וכד'.
מצד שלישי,אולי לעולם לא אהיה טיפוס כזה של קריירה תובענית.אולי האימהות שלי היא רק מראה לאישיות שלי.
אולי.
היי אמאדמה
את כתבת:
בעולם פמיניסטי אידילי הייתי רוצה לראות נשים מעריכות את עצמן ומתנהלות מתוך תחושת ערך עצמי בלי תלות בזוגיות,אימהות,עבודה,קריירה,חברות.
אך ורק מתוך קשר בריא עם עצמן ומול עצמן.
אבל את יודעת, זה קצת אוטופיסטי ומנותק. אין דבר כזה תוכן או הערכה עצמית בלי קונטקסט. הקשר הבריא עם עצמך מגיע מהצלחות בתחומים האלו ומהתגברות על מכשולים ואתגרים. בעיני אין דבר כזה היעדר תלות באופן מוחלט, אולי רק אצל סכיזואידים.
המשפט האחרון בתגובה שלך הכי מעניין. אני מזמן חושבת שרבות מהאמהות שעשו מאמהותן אג'נדה טוטאלית עושות זאת בסתר ליבן כי נוח להן לא להימדד בעולם העבודה, ולא לעבוד. לפחות את כנה.
אני מעריכה מאוד את החשיבות הגבוהה שאת מעניקה לאמהות שלך, ומקנאה בצורת החיים הזו פעמים רבות. אני יודעת שלא מתאים לי לשבת בבית ולהיות כל היום אמא, אבל בהחלט הייתי שמחה ליותר שעות איתם.
ובשורה התחתונה, זה דיון של עשירים, אין לי אפשרות לא לעבוד.
בקרוב לא תהיה אפשרות לא לעבוד.ולא מתוך צורך בוער שלי אלא מתוך הכרח כלכלי.
אז אני כנראה מביאה לדיון הזה את הצד השני של המטבע.אני מבועתת מהמחשבה על איך אשלב עבודה עם אימהות באמות המידה שלי,עם זוגיות ועם זמן איכות לעצמי.
אני כבר עכשיו,רק כאמאדמה,לא מוצאת זמן לכל מה שהייתי רוצה וצריכה לעשות.
"אין דבר כזה תוכן או הערכה עצמית בלי קונטקסט"
אני מאמינה שיש.אבל זה בטח ייתפס בעינייך כיותר מידי ניו אייג'י
אז אניח לזה לעת עתה.
שבת שלום.
מאחלת לך שתצליחי לשלב בצורה מספיק טובה, כי אידיאליה אין כאן. תודה שהצבת לי מראה למה שהכי מעסיק אותי כיום. גם אני מבועתת, גם אני מצטערת על שהתינוקת הקטנה שלי תיאלץ לבלות בלעדיי חלק מהיום, זה ממש כואב לי. האמת שלא הבנתי בהתחלה שהכינוי אירוני, הפתעת אותי 🙂
איכשהו זה מתקשר לי
http://www.nrg.co.il/online/43/ART1/525/817.html