מהרגע שחזר הביתה מהגן הוא תסס כמו מיכלית דלק שמריחה גפרור בוער בסביבה. הר געש של אדרנלין, ובחוץ קור כלבים. לאן נלך? שעה מאוחר יותר התעלומה מתבהרת, הוא מספר בדרך אגב שהפעילות בגן העירוני היום כללה שעה וחצי של הפסטיגל האחרון בDVD. אז מה הפלא שהוא חזר טעון כמו אקדח של הארי המזוהם? זוהי, אם כן, האג'נדה החינוכית של הגננת והמטפלת שהפקידו משרד החינוך והעירייה – להשתיק אותם לשעה וחצי. ואני חשבתי שזה מנדט שלנו.
ובמהלך הערב, הייתה שעה מתמשכת שהכילה תינוקת צורחת מכאבי בטן, אמא שעל הקציצות שהפכו לאודים מפוחמים בין הנשיאה על הידיים ומעיכת הפירה, אבא על האמבטיה לגדול שלא פרק מספיק מרץ בטיול במכונית, וצעקה אחת מחרישה, בחוץ ובפנים.
ובזמן הזה, בוואקום הסיוטי הזה, בשעה שבע וחצי בערך, שלחתי מסר בטלפתיה לכל ההורים שבדרך.
והנה, באתי לשים אותו כאן על העמוד.
אחר כך הלכתי למיטה וקראתי טיים אאוט. אין כמו טיים אאוט כדי להיזכר.
משום מה מורות מטפלות וגננות מתייחסות למיני תועיבות כגון הפסטיגל או "קטנטנות" כסוג של בייבי סיטר אלקטרוני.
אם ההורים לא נלחמים בתופעה, ימשיכו להרעיל את נשמות ילדינו עם החרא המרוכז הזה.
אני, ביום ההולדת של בנותיי, משתלט על התוכן ועל הסאונד. לא כריסטינה ולא שאקירה. קית' ג'ארט וסיגור רוס – זה מה ששמתי לפעוטות.
למרבה פליאתם של ההורים, לא היו תלונות – אלא להיפך. הילדים היו רגועים ומרוצים מפס הקול.
מילא טלוויזיה, מה פתאום פסטיגל?
אני מתכוונת לדבר איתם על זה. יוצא שגם הגננת שמה טלוויזיה וגם בצהרון. מה נשאר לזמן של למידה והתפתחות? זה ממש מעציב. ברוך שובך.
מה פתאום טלוויזיה בגן בכלל? אנחנו הערנו ומאז זה לא המשיך (למיטב ידיעתנו). בהצלחה