כתבה שהארץ תרגם מהניו יורק טיימס, על דור הסופרות שעד לפני כמה שנים כתבו ספרים כמו ברידג'ט ג'ונס, ועכשיו כשהפכו לאמהות, הן מפרסמות ספרים על חוויותיהן המרירות. מגלים לי את אמריקה.

 

נ.ב

סידרתי לכם בצד קישורים לרשימות הטובות שלי, לדעתי כמובן. שבת שלום

3 תגובות

  1. בדיוק התחלתי לקרוא עכשיו, בעוונותי, את הספר הנוראי "זה ג'ונגל שם בחוץ" (רק השם מעורר חלחלה באינגלוזיותו הבוטה, וכל הספר בכלל מתורגם זוועה) פשוט כי קיבלתי לכתוב עליו ביקורת, וחשבתי לעצמי שהמחברת שכתבה את "סקס והעיר הגדולה" בחרה הפעם גיבורות אמהות ואולי זה מסמן טרנד. גם חשבתי על עקרות בית נואשות באותו הקשר. אפילו שקלתי להכניס את כל זה לביקורת, והנה בא המאמר הזה והופ, גנב לי את הפואנטה.

    מצד שני, יש סיכוי טוב שלא אצטרך לכתוב על זה ביקורת בסוף, כי זה ספר כל כך מטומטם שחבל לבזבז עליו עמודים בעיתון. אז נטשתי אותו באמצע ועברתי לספר אחר.

  2. גם אני נאלצתי פעם לקרוא כמה ספרים לא משהו בגלל תפקיד.
    אני מאמינה שבז'אנר הזה יש גם ספרים טובים, רק שעוד לא תורגמו. יוצא מכלל זה, אין לי מושג איך היא עושה את זה שכן תורגם.

  3. זה לא עניין של הז'אנר, זה עניין של איך כותבים אותו. קנדס בושנל כנראה לא ממש כותבת מוכשרת. או שהיתה מוכשרת לדבר אחד וזהו. חייבת להודות – לא קראתי את הספר סקס והעיר הגדולה, רק ראיתי את הסדרה. יכול להיות שגם הספר היה זבל באותה מידה.

    את ברידג'ט ג'ונס דווקא חיבבתי. (את הסרט לא ראיתי – יש גבול.) הכתיבה שנונה ומשעשעת, מה שממש אי אפשר לומר על "זה ג'ונגל" שכתוב כמו רומן רומנטי לכל דבר עם מסרים פמיניסטיים שנלקחו כאילו ממגזין נשים זול, וכאמור – מתורגם זוועה שבזוועות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *