האם זה אפשרי בכלל להיות אמא לילדים קטנים ולעסוק בכתיבה כמוקד עיקרי של הזהות המקצועית והאישית שלך, ובאופן עקבי? השאלה הזו היא מרכז החיים שלי עכשיו. אני כותבת, יש ימים שיש לקרוא לזה כתיבה, אבל יש ימים רבים שזה לרצות לכתוב, לנסות לכתוב, ולראות איך החיים והיומיום התובעני פשוט מושכים מתחת לרגליי את הסיכוי לגמור את הספר הזה.

זה מתסכל מאוד. לפעמים מצית זעם.  ומצד שני, כמו שהסופרת Pearl Cleage כותבת לאתר מועדון ספר החודש של אופרה וינפרי (ואל תזלזלו, מתנשאים): 

" it's very difficult when your children are young, because you have to at a certain point say, 'This is a living human being…she's never going to be six-months old again.'"

 

באתר יש עמוד מיוחד שמתייחס לנושא הבוער של חיי, איזון בין כתיבה לאימהות, ואני ממליצה לקרוא מה סופרות אמיתיות שכבר הוכיחו שאפשר אומרות על זה, כמו טוני מוריסון למשל. אולי זה באמת נכון, אם זה בוער בך, גם ילדים קטנים לא יעמדו בדרכך, אבל עכשיו מה שבוער אצלי הן העפעפיים, אחרי יום מאוד מפרך.  לילה טוב וחלומות מתוקים 🙁

 

13 תגובות

  1. ל י ל ה ט ו ב מ ו ת ק –
    הכל יקרה. ויותר מהר ממה שאת חושבת.
    ותכף תתחיל לה שנה חדשה ותכף יהיה אביב –
    אז כמו שאמרתי לאיזה בלונדה שעזבה עבודה ונבהלה לרגע שמה יהיה ואיך ומתי – קחי חורף אמרתי לה – והיא נבהלה ואמרה מה?
    קחי חורף. עכשיו דצמ. סוף. באפריל אביב – קחי חורף בלי כלום. רק ימים קרים, קצת שמש, תינוקת, ילד, בעל ואת מתחזקת, חושבת, כותבת תזכורות על פתקים קטנים וגם על המחשב, כותבת פוסטים בבלוג שלך ונ ו ש מ ת את חייך לרגע. ש…ששש..שקט. לחורף אחד קצר 🙂
    לילה טוב ריקי מותק. שינה טובה.

  2. זה קשה, מאתגר ודורש יצירתיות, גמישות מחשבתית ותנאים כמו "חדר משלך" אבל בהחלט אפשרי.
    לדעתי הקושי נעוץ בתהליכי הכתיבה עצמם ולא בילדים. גברים, למשל, מתלוננים על ההכרח לעבוד שמשבש את יכולתם לכתוב.

  3. אש'א, בדקי מייל. אין כמוך במוראל ובמילים טובות. תודה 🙂

    קרן
    לכל הכותבים כמעט יש קושי בתהליכי כתיבה (טוב, אולי חוץ מרמי אורן). מאוד אהבתי את מה שנאמר באותו קישור שהפניתי, שילדים מאוד משבשים את היכולת להתנתק, והניתוק הזה מאוד חשוב ליצירה, הילדים בעצם מעגנים אותך כל הזמן בעולם המציאות, שזה כמובן טוב אבל כאמור, מפריע מאוד לכתיבה.

  4. עבדה מצוין בשבילי במסגרת התנאים הבאים:
    1. לא בפיג'מה – חייבים להתלבש לעבודה.
    2. לא באותו מבנה עם הילדים – בספריה, בבית הקפה, ברכבת ואפילו בבית כשהילדים עם הבייביסיטר בגינה.
    3. יש ימי חופשה (של הילדים מהגן) ויש ימי מחלה (שוב, של הילדים) ואין ביטוח מנהלים :-).
    ואני עדיין מודה שגם עם כל הנ"ל, זה לא קל.

  5. סוף סוף הרדמתי את השלישית, אז אפשר להנות מחירות ההקלדה בשתי ידיים 🙂
    אני לא משוכנעת שהמציאות מפריעה לכתיבה, או שצריך, בהכרח, להתנתק מהמציאות כדי לכתוב. דווקא הילדים גרמו לכתיבה שלי להפוך לממוקדת ויעילה יותר.
    לגבי יכולת הניתוק, אני אהבתי את הסיפור של טוני מוריסון על כך שהמשיכה לכתוב סביב כתמי הקיא של בנה רק כדי לא להחמיץ את המשפט עליו חשבה באותו רגע. בביאוגרפיה של אן סקסטון מסופר שכתבה על שולחן המטבח בשעה שהבנות שלה הרעישו סביבה, וסילביה פלאת' כתבה בזמן שנת הצהריים של התינוקות.
    הקושי האמיתי, לדעתי, נובע מעצם הבחירה ב"מוקד זהות", בהגדרת הילדים כמנוגדים לכתיבה, וברגשות האשם הנלווים לדיכוטומיה הזאת.
    וכן, אם את אדם כותב, אם הכתיבה היא מי שאת, הילדים, העבודה, החיים ימצאו דרך להשתלב בכתיבה ולא בהכרח יעצרו אותה. רגעים של שפל הם חלק מתהליך הכתיבה. בהצלחה 🙂

  6. את תכתבי את הספר הזה, אין לי ספק. זה לא יהיה קל, אבל אנחנו לא מאלה שקל להם.
    חברה הבטיחה לי שכשהילדים יהיו גדולים זה יהיה יותר קל. זה נשמע לי כמו מדע בדיוני, הילדים יהיו גדולים בעוד חמש-עשרה או עשרים שנה, אז מה, אני מחכה? את מחכה?
    לא. בין הזמנים, בין השורות, באמונה, לפעמים צריך להתקשר ולדבר עם מישהו. אולי תתקשרי אלי, שאזכיר לך כמה את כותבת יפה, וכמה זה שווה את זה?
    אוהבת תמיד.

  7. אבל אני לא רק מנסה ללטף אני כותבת באמת מה שאני חושבת 🙂
    ואני חושבת שאת צודקת ריקי כשאת כותבת שכתיבה דורשת סוג של התנתקות – אפילו טכנית, אבל התנתקות – ועם תינוקת בת שלושה/ארבענ חודשים לאן אפשר להתנתק? הרי גם כשהיא ישנה או הומה בחדר השני, את מכווננת אליה, אל רעשיה –
    אז כן בטח שהתהליך ממשיך להתהוות והמחשבות מתערבלות והצורך דוחק ולכן כתבתי לך שצריך לקחת חורף 🙂 בקצב איטי יותר. כי גם אם תחליטי לעזוב אותו, הספר לא יעזוב אותך נכון?
    אז תתעסקי איתו בקצב שלו, במחשבות, בפתקים,
    במשהו דחוף שיושיב אותך חצי לילה לפעמים –
    אבל מה שהצעתי לך לנ ס ו ת לעזוב,להרפות מעט, הוא המנוע הפנימי, הקול הפנימי, שמדרבן אותך, שמסביר לך שלעזוב לרגע זה לא טוב – שקורע אותך בין הצורך לכתוב לחוסר יכולת להתנתק מהתינוקת שלך באופן שכתיבה דורשת – ולמה שתתנתקי ממנה? היא בין כה תוך דקה גדלה ומתנתקת ממך –

    ואני באמונה שלמה חושבת שלהרפות לרגע, זה כמעט אף פעם לא רע. ומה ששייך לך, כמו הספר הזה, לא ילך לשום מקום ..ורוני צודקת כמובן..אבל מנסיון לא מחכים חמש עשרה שנה עד ש'הם'גדלים…זה קורה הרבה הרבה יותר מוקדם ומהר. לפעמים מהר מדי 🙂

  8. והצד השני של המטבע הוא, שככל שעובר הזמן היא הופכת לעצמאית יותר. תחילה בדברים קטנים, ואח"כ בצורה משמעותית יותר. עוד מעט אפשר יהיה לגנוב ממנה בחזרה את הבקרים (פעוטונים וכאלה), אח"כ גם חלקים מהלילות, מי יודע… ובינתיים הרי משהו קורה, מתרחשים אצלך כל מיני תהליכים שיבואו לידי ביטוי כשתתיישבי לכתוב. הכשרון ישנו, והזמן לא ייגע בו, ואולי אפילו להיפך במקרה הזה.

  9. מנגנון התגובות פה בוגדני ואני מצטערת על האיחור. תודה לכן, מופלאות.
    קרן, לא התכוונתי ניתוק מהמציאות במובן של הזיות או חלומות בהקיץ, אבל מכונת המציאות מפריעה לאיזה רצף נפשי שמייצר סיפורים, משפטים, שמאפשר לחיות את הדמויות שלך במשך היום. וכן, לזו שכתבה מנסיון, גם לי קשה לכתוב כשיש אנשים בבית ואפילו הם ישנים, משהו בנוכחות שלהם חודר לי לחדר משלי, אפילו כשהדלת מוגפת.
    רוני, הלוואי, תודה שאת מאמינה בזה. אוהבת מאוד.
    אש'א, אני מאמינה בלהרפות, אבל הכתיבה מתארכת מעל שנתיים ואנשים נוספים כבר מעורבים בתהליך. מה גם שלפעמים להרפות מאבד את החוט, זה קרה לי פעם! וכבר היה לי שם עורך והכל, איבדתי את המוטיבציה.
    חוץ מזה, אני לא מכחישה, הכתיבה מעניקה לי טעם.
    מרים, תודה על האמון, זה נהדר. אני מכניסה אותה בעוד שלושה שבועות למטפלתX3, וזה כבר קשה לי מאוד מעכשיו להבין שהפרידה הקטנה מתקרבת.

  10. לא רק שאת כותבת ספר, את גם כותבת לאתר אינטרנט. וזה לא מפריע? איך את מצליחה לעשות הפרדה בין כתיבה לצורך פרנסה לכתיבה לצורך אמנות?
    בבקשה תתרמי מנסיונך

  11. נכון שכתיבה עיתונאית מפריעה לכותבי פרוזה משום שהיא שונה ומכוונת מטרה אחרת, היא גם בעלת "נשימה קצרה" בהרבה. אבל הספר שונה מאוד מהטור שלי, הוא סיפור ולא הגיגים. אני לא אומרת שזה קל, ובכלל, אני רק בדרך, מי אמר שאצליח?
    אבל הסיפור נדנד לי הרבה זמן, ובמהלך השנתיים האלו הוא התגבש, קצת השתנה, והתווסף לו נפח שלא היה בהתחלה. בכתיבה לאתר או לכאן אני הרבה יותר מדברת עם הקוראים שלי בדמיון, בכתיבת הספר אני מדברת עם הדמויות. בהתחלה אפילו "ראיינתי" את הדמויות באופן דמיוני כמובן וכתבתי את התשובות שלהן.

  12. ריקי, אני מסכימה שמכונת המציאות משבשת לעיתים את הכתיבה. כל פרטי השגרה המעצבנים כמו להכין סנדוויצ'ים בבוקר ולשלח את הילדים לגן ולבית הספר בשעה מסויימת, ההנקות שמתרחשות בדיוק ברגע שמגיע רעיון או כשנכנסים סוף סוף ל"זרימה" של כתיבה.
    ויחד עם זאת, הפרטים הללו הם מה שעושה את הכתיבה ומייצר לה חומרים. דווקא המתח הזה בין הרצון להסתגר מפני העולם ולכתוב, לבין ההכרח "להתלכלך" בחומרי המציאות הוא שמייצר כתיבה איכותית, לדעתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *