העייפות, העייפות פורמת את חוטי המציאות, אלו שמחזיקים את התמונה, אלו שמחברים את ההקשרים שלה.
לכן לא מזדמן לי לעדכן כאן, אבל עבודה זו עבודה וכתבתי שני טורים לynet שרציתי לקשר אליהם.
1. הכותרת לא מוצלחת : אני לא ממליצה לעשות ילדים למי שלא חפץ בכך כמובן. אני ממש סולדת מהמיסיונריות המאוסה הזו. כשהייתי אם לילד אחד, היו כאלו שבלי שום בושה הפצירו בי וגערו בי שאני חייבת כבר להביא לו אח/ות. כשהשבתי להם שאין בדעתי לעשות זאת, כך חשבתי במשך כמה שנים, הם היו נרגזים, המומים, וביקרו אותי קשות. "אין כמו אחים", הם אמרו. במקרה הפרטי שלי, אחי ואחותי אינם דוגמה להרמוניה בין אחים. וגם אני לא.
כתבתי את הפוסט הזה לכל האידיוטים שכותבים בטוקבקים "תגידי ריקי, מישהו הכריח אותך לעשות ילדים?", להם, וגם בגלל שבאותו שבוע אמר לי ידידי הטוב אסף, שאני כל הזמן כותבת על הרע, ונראה כאילו אין טוב בכל התמונה הזו. זה זעזע אותי ודכדך אותי.
בבקשה אל תגידו שאני מיתממת, כן, אני יודעת שאני מעבירה את הקורא חוויה מורכבת (אביבה, נמנעתי 😉 בתיאורים הדרמטיים, ובדגשים שאני בוחרת לשים במקומות הקשים. אבל מדהים ומטריד אותי לדעת שיש כאלו שלא מבינים שמתחת לכל זה יש דווקא איזו שאיפה לשלמות בהורות שלי, שהיא הפצע, היא הגורם שמייסר אותי כל כך.
2. הטור הזה הוא על ניסים, אבל אחרי שכתבתי אותו, חשבתי שיש עוד המון כאלו שיכולתי לכתוב, אולי יותר מעניינים. זה העניין עם דד ליין.
3. יותר מ8000 איש ראו את התינוקת הרוקדת שלי. הטוקבקים מגוונים, חלקם מתרגשים ממנה, חלקם נוזפים בי על הווליום. הנה, הצדקנים בטוקבקים זה לא רק בישראל.
4. המלצת קריאה: שמיים אחרים, קובץ סיפורים של חוליו קורטאסר. אני מאוד אוהבת את הסופר הנפלא הזה, וכאן נעשתה עבודת עריכה של סיפוריו החזקים ביותר, כמו הבית התפוס, חיות טרף ועוד כאלו שלא הופיעו. משובח.
1
לא כל אחד צריך להיות הורה. אני משוכנע בכך. אני טוען זאת שנים ארוכות. כתבתי את זה פעם בתגובה לדבורית. אני מעריך מאוד את היושר שלה ואת החיבור לתחושות האמיתיות – ולא ללחץ החברתי.
2
וגם מביאים את הסעיף אלה שיושבים לך על הוריד ודורשים שתעשה עוד אח ואפילו שניים לילד שזה עתה נולד לך – אלה הכי מעצבנים.
3
מעצבנים לפחות כמו הרווקות עם הפוזה המיואשת על הפרצוף, שאומרות לך ש"אין כמו משפחה גדולה, אני רוצה 4 ילדים לפחות" – ואני מסנן מבין השיניים: קודם תעשי אחד, נראה אותך, קמה בלילה 17 פעם, ועוד הולכת לעבודה בבוקר. תעשי ילד אחד, אחר-כך נדבר…"
4
אני אוהב ילדים, אבל זה הג'וב הכי קשה בעולם. זה הכי קשה. אין יותר קשה מזה. לא טירונות ולא התקנת ארובות על גגות בתים. גידול ילדים זה הכי הכי קשה. הכי.
5
אבל (למי שאוהב את זה) זה גם הכי הכי כייף. מוזר? לא נכחיש זאת. להיות הורה זה הכי קשה והכי משמח בעולם. שני הדברים גם יחד. בו זמנית.
6
"מתומן", זה הספר של קורטאסר שקראתי השנה. אני יודע שאני יותר מעריך אותו מאשר אוהב אותו באמת, בכל לבי. הוא יותר מרשים לי את האינטלקט, מאשר מרעיד לי את מיתרי הלב (כמו מולינה, למשל, או עוזי וייל).
השלמתי כמה טורים שלך ונהניתי.
לדעת, בת כמה את? או שזו שאלה פוצעת מדי? אני בת שלושים ותשע, ורק עכשיו מתחילה לרקוח ילד
אין כמו הורות מבוגרת
אני רק חושבת שיש לך זכות גדולה בכך שאת בין הראשונות שפתחו את הדיון על אימהות והפכו אותו לאמיתי וכואב, עמוק ומרגש באמת
איזה כיף לקרוא אותך שוב!
אכן, חויה מורכבת אמהות, הורות בכלל, ושוב תודה על כך שאת משתפת אותנו בשלך. רק כדי להבהיר, כי מסתבר שיש צורך: האפשרות שאת לא אוהבת את ילדיך או משהו מעין זה מעולם לא עלתה על דעתי, והמגיבים ברוח זו צריכים לשאול את עצמם מה הם מרוויחים מההאשמה הזו, או לחילופין באיזה עולם חד-מימדי הם חיים, או איזו פנטסיה ורדרדה את מנפצת להם. כמו שכתבת כאן בעצמך, הרי זו בדיוק השאיפה להיות הורה טוב שמעניק ה-כ-ל שיוצרת את חוסר הנחת, העייפות והתסכול.
והשאיפה לשלמות, כן, דווקא כאן כדאי להניח לה. המושג של good enough parent הוא מאוד קולע, ודווקא מירוץ אחרי כל מיני סטנדרטים בלתי אפשריים יכול להחטיא את המטרה. (כל זה ממישהי שעדין לא אמא בעצמה, אז קחי בערבון מוגבל. מצד שני יש לי ניסיון בתור בת, גם זה משהו).
בכל אופן, התינוקת מקסימה, ובהחלט יש לה עתיד מבטיח כרקדנית.
אני רואה שיש משהו בכוכבים. היום מזה הרבה זמן, כמעט שנתתי לו שתי סטירות. וגם איימתי עליו שאתן לו, וגם עוד כמה דברים איומים שחבל לפרט כדי לא לתת רעיונות לאף אחד. כמובן שזה לא עזר בכלום (תמיד בסוף הולך לפי הגרסא שלהם ולא לפי שלנו), ורק גורם לי, עד עכשיו, להרגיש איום ונורא.
תודה על המחמאות. שרון, אין לך מושג איך גרמת לי אושר בשניה שקראתי אותך. אני בת 37, במרץ 38. כן, יש לזה יתרונות. אמשיך אחר כך – מישהי קוראת לי.
קורה, כל כך קורה, לכולנו, גם אם אחרות אומרות שלא. אחר כך
"זה לא קל" 🙂 למרות שקצת דגדג לי. בכלל ניסיתי לשים טראקבק לרשימה שלך ולא הלך.
מרים היקרה, תודה. מסכימה איתך מאוד. אני גם חושבת שאלו שעליהם את מדברת, לרוב יודעים במקום מסוים את הפער בין התדמית ההורית המתקתקה למציאות האפורה ולא מושלמת. יודעים וזה מדגדג להם.
בועז, מסכימה, אין יותר קשה. אני רוצה שוב להשתתף באבלך הכבד.