פעם מזמן עליתי על אוטובוס לרחוב שוקן ועל אחד המושבים ישב עמית שוהם. אי אפשר לומר שזה לא היה משונה, לראות דווקא אותו באוטובוס האפרורי. כשפחת מקומונים בשעתו (העיר) הכרתי את הנסיך הפיטר-פני של "חדשות" בעיקר דרך המסיבות שערך עם גיא אסיף במועדון שמת מזמן, אליזבת, ביפו. לסדרת המסיבות הזו, אגב, הם קראו בשנינות נבואית "העתיד יעונן חלקית", ובהקשר של השיחה הקצרה שניהלנו באוטובוס וחיוו כיום, הכותרת הזו קצת אירונית.
זה היה זמן קצר אחרי שהתגרשתי, בדיוק עשיתי את הדרך חזרה מגבעתיים המנומנמת לדירה שכורה באזור קרליבך, ומכל השיחה אני זוכרת משפט אחד, בניסוח לא מדויק: "כשאנשים עוברים לפרוור, זה הרגע שבו אתה יודע שהם מתחילים למות" הוא אמר, והצחיק אותי בדרך המרירה והמושחזת שלו. שוהם גר היום בהוד השרון, נשוי מחדש ואב לשתיים, והוא מצייר באופן וירטואוזי את חיי הפרוור הסולידי הוד השרון בסדרת המאמרים המפעימים שלו, שרק כביכול עוסקים בבגדים, ובעצם מדובר בפרוזה עילאית שהכריכה שלה ("גלריה") לא פוגמת בשיפוטה הספרותי. אבל שניה לפני שאתם חושבים שאני ניים דרופרית פתאטית שמגייסת את הוד גאונותו לבלוג הצולע הזה אני אנמק למה נטפלתי אליו. המאמר שלו מהיום, "סיפור הפרוורים", הסעיר את רוחי במיוחד.
שוהם מתלונן שאנשי הפרוור לא טורחים לעדן ולייחד את המרחב הציבורי שבו באמצעות אמירה אישית בלבושם. הוא מלין כי ההוויה המשפחתית הפרוורית דואגת יותר לקרמיקה, לגינה ולרכש המוטורי, כמושאי אמביציה במונחי אסתטיקה וחדשנות אליבא דה פרווריסטים, וקובל על הזנחת ה"הופעה", על המתח האירוטי והדרמטי שהיא מכילה במטרופולין.הוא מספק מספר סיבות לאבחנה הלא לגמרי חדשה הזו, אבל מזניח את האחרות וכנראה בצדק, משום שזה קצת טרחני, אבל מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה, כרגיל.
1.
קחו דוגמה, סיפור שהיה באמת. אמא לשני ילדים שחיה בפרוור צמוד לתל אביב רוצה לשדרג את המלתחה שלה. היא מאסה בקניונים הקרובים לביתה עם רשתות הפאסט פוד הקבועות של האופנה – קסטרו שכבר מזמן לא בליסט שלה, הוניגמן שיצאו משם לפני כשנתיים אחרי שעברו כמו גולף לעצב בגדים למורות, וגם זארה, שהבגדים שלהם באים עם תמרור עצור לנשים שעברו את גיל 35.
האמא מזמינה שמרטפית, ויוצאת בשש בערב , רעבה, מוטרדת מאיך הילדים ינהגו בשמרטפית ולהפך, ובעיקר מובסת על ידי עייפות רצחנית, לסיבוב "רוצה להרגיש כמו פעם" בצפון דיזינגוף.
יש לה שעתיים, אולי היא תספיק לשתות קפה אחד ולבלוע טוסט בדרך להשכבה, ולעוד לילה של השכמות לא סקסיות. בדרך לשם, בנמיר, משתרך פקק לא ברור, היא יודעת שאם הוא לא ישתחרר, זה עוד ערב אבוד, אז היא חותכת דרך שיכון ל'. צפון דיזינגוף והרחובות הסמוכים מתפקעים מצחוק, רועדים ממש, מהציפייה שלה למצוא שם חניה, אפילו חניונת, אפילו בחניון, משהו? כן בטח. כשגרה בעיר ולא היה לה אפילו רישיון זה היה כמו היום לקום בבוקר ולהסיע את הגדול לגן, לעשות את זה מתוך שינה. השעה כבר שבע וחלון הזמן אוזל. היא מוצאת שסע חניה בחניון בזל ורצה לתור אחר פיסת אריג שתצדיק את המסע. מובן מאליו שהחנויות כולן עמדו לפני סגירה, מה זה פה, פאוור סנטר ? קניון בראשון שהחנויות פתוחות בו עד עשר? הצחקתי את המוכרות האנטיפתיות.
אז שתיתי הפוך אחד עם עוגת 100% שוקולד בקפה lulu, ונסעתי חזרה לקרמיקה הירוקה שלי. בחניה הפרטית שהוקצבה בחניון הבניין אני שומעת את הגדול צועק לי מהחלון, "אמא, חיכיתי לך", ואני שוב יודעת שמה שהיה היה, ויש תבוסות שמוטב לעשות איתן שלום.
2.
אותה אמא משוטטת בקניון הכי גדול ושווה בעולם באמצע הלילה, מסמנת פריטים, במסע וירטואלי לחיים מקבילים. בשביל מי? לאיזו מטרה? קודם תכבסי את הפליטות של הקטנה מהג'קט האדום של נעמה בצלאל, בחייך.
3.
מחר, מחר, אני אלבש ג'ינס דיזל שעולה 1500 שח, עליונית של אן דמולמוסטר, ואפציץ איתו בגינה הציבורית עם הגדול. יהיה אקשן.
מתקופת העיר הגדולה שלי אני זוכרת אמהות מרוטות רצות אחרי ילדים מרוטים לא פחות, בחיי הפרבר הנוכחים קיימות אמהות אחרות, עם "פרידה" ו"רותם והדס". לא כולן היו מרוטות שם, לא כולן מעוצבות כאן. הכללות בעיקר מעצבנות אותי.
הרצון והצורך להתלבש ולהיראות הוא נגזרת של כל כך הרבה פרמטרים, כאשר מקום המגורים – בעיר או בפרבריה – הוא דווקא אחד הזניחים שבהם. בפרבר שלי ובסביבתו הקרובה יש ארבע חנויות שמוכרות בגדי מעצבים. רבות מחברותי – גם אלה שמטופלות בילדים קטנים ומג'גלות בין בית ועבודה – יודעות בדיוק מה צריך ללבוש ואיך, מה נחשב, מה מתאים, מה נעים לעין. חלקן, אגב, מתגוררות בהוד השרון.
נו טוב, מה אני מוציאה את העצבים שלי עליך?
מצדיעה לך שאת בכלל מוצאת עוז בלבך לצאת לשעתיים מהבית כשיש לך תינוקת כה קטנה. 🙂
יופי של תמונה. מזכיר לי את השנה שעברה, שבה הייתי צמודה צמודה לאבישג ככה כל החורף כמעט. בצעדות אינסופיות כדי שתירגע ותירדם. לפחות היא, אם לא אני. איזו מטורפת, אני חושבת היום.
אגב, בקיץ גיליתי שאין לי בגדים. זאת אומרת, מכנסיים וחולצות, כי שמלות דווקא היו לי למכביר, אבל הן לא התאימו להנקה. אז חולצות קניתי – טריקו הכי פשוטות שאפשר להרים במהירות. ומכנסיים – אווררתי מהבוידעם את כל המכנסונים הקצרצרים שלי מלפני מאתיים שנה, בהחלט לא משהו שמתאים לגיל 35 – אבל פאק איט – ועם זה הסתובבתי כל הקיץ.
(לפחות המשקל שלי היה לטובתי בעניין הזה.)
התחושה הזו שכוחות גדולים ממך מנהלים לך את סדר היום וקובעים מתי, איך וכמה זמן. אפילו אם אלה כוחות נורא חמודים שכיף לחזור אליהם בסוף היום…
אז כמו תמיד מסתבר שזו שאלה של סדרי עדיפויות. אני, לדוגמא, לא מכהנת כשפחת-ילדים אבל איכשהו מאז ומתמיד היו לי דברים יותר דחופים לעשות עם הכסף והזמן שלי מאשר בגדים.
בכל אופן, הרי עמית שהם בכלל לא כותב כאן על אופנה, אלא על ההבדל העקרוני בין המרחב העירוני לפרבר. היחס לבגדים הוא רק דוגמא. אפשר היה גם לכתוב על הארכיטקטורה והתכנון העירוני, מוסדות התרבות, חנויות הספרים. אבל זה מה שנהדר כל-כך במאמר, שמהאופנה הוא יוצא לניתוח תרבותי כללי ומדויק. לטובת הציבור אצטט את מה שנראה לי כתמצית המאמר המבריק הזה:
"ביום-יום הפרוורי שלהם הם [תושבי הפרוורים] לא רואים צורך לתרום לזירה הציבורית סגנון, לא כי אין להם סגנון אלא כי אין להם זירה ציבורית. יש להם חניה.
כל זרימת הפרוורים היא מהחוץ פנימה, מהרחוב לבית. כשהחיים כבר יוצאים החוצה, הם כל כך פונקציונליים ומוגבלים עד שהם מתפנים לגמרי ממתח ועניין".
בעצמי עברתי לפרוור לפני כמה שנים, והתובנות האלה מסכמות לחלוטין את הרגשתי.
ובכלל, תודה על ההפניה לסדרת המאמרים הזו, שלא ברור לי איך לא נתקלתי בה קודם. צדקת לגמרי באבחנה שלך – מדובר בפרוזה מבריקה. הזכיר לי נורא את "מיתולוגיות" של בארת.
זה לא יותר טוב במרכז העיר. הכל פתוח, אבל עם הילד בעגלה אפשר רק לחלום על להיכנס לחנות ליותר מרבע דקה. ככה שנשארו רק הבגדים משנה שעברה, שכבר תלויים עקום (וממילא הגוף משתנה כל חודש בערך, ולא ברור מה מתאים ומה לא). כשיוצאים עם המנשא צריך לזכור ללבוש חולצה קצת רחבה שמכסה את הבטן מקדימה, אחרת החגורה של המנשא תציג את הפיגורה באופן עוד פחות מחמיא מאשר היא במציאות.
עם כל זה, אפשר להתכבד ולרדת לגינת שינקין, שם הכל קורה והטרנדים נקבעים. כן, נעלי גזית מלפני שנתיים עם ג'ינס וחולצת הנקה מקומטת, זה הדיבור!
חבצלת
נראה לי שפספסת את הנושא
עמית קישר באופן מדהים בין האמירה העירונית לבין הצורך להיות חלק ממנה להסתובב בחוץ ולהתלבש
הפרבים הם אזור ביתי יותר כך וכך גם הסגנון הצרכני בו
חנויות מעצבים כשלעצמן אינן מאפשרות אמירה אופנתית
ובכלל
לא רק אמהות לא מצליחות למצוא את המקום בו אפשר לקנות בגדים שבאמת יגרמו לנו להראות ולהרגיש כמו שהיינו רוצים או רוצות
אופנה ובגדים היא משימה לא פשוטה
פחחחחח איזה יום.
ימימה, האם המשפט הראשון היה ביקורתי? אולי זה כרגיל הקול הביקורתי שלי בראש. לא עושה את זה לעתים קרובות, עשיתי את זה רק פעמיים למעשה. ממש לא קל. לא יכולה לעזוב אותה ליותר משעה שעתיים, ומצד שני, כמו שנורה כתבה, זה מאוד כובל. אבל האמת שאני הרבה יותר נהנית, גם מהתלות הזו.
אביבה, זה כל כך נכון לגבי המנשא, שאם אין לך חולצה מספיק ארוכה ורחבה הוא חושף טאיירים, זה ממש נורא! אני ברגעים כאלו מרגישה הכי בשפל של הוייט טראש. או משהו.
ענת, את צודקת שלא די בחנות מעצבים כדי להציג אמירה אופנתית. אבל נראה שהכל מהונדס באופן הזה שעירונים יהנו מההוויה והרחוב והחנויות העירוניות – ופרווריסטים עם ילדים יתכבדו ויגשו לקניון.
זה כל כך מתוכנן ככה. השעות (לאנשים עם ילדים), הגישה (מאוד קשה ללכת עם עגלה ברחובות תל אביב, עדיף בקניון, חניה וכו').
וגם בקניון עצמו, תמיד אותן רשתות ובגדים מנומסים מידי. בורגנים, זאת אומרת.
נורה יקרה, היי. התגעגעתי לתגובות שלך. זה גם הקטע הכי אהוב עלי בטור המוצלח הזה.
ממש לא. אם כי, כשכתבתי את זה חשבתי בהחלט שאם אכולת רגשות אשמה יכולה לחשוב ככה. ניסיתי לנסח ככה שיישמע מה שפחות ביקורתי.
רדארים של אשמה מזהים לפעמים אזעקות שווא
ענת,
בבית אני מסתובבת עם טרינינג ישן ובו שבעה חורים, אבל למרות שהאווירה בפרברון שלי היא ביתית (אולי) יותר מאשר העיר הגדולה, זה לא אומר שהטרנינג ואני נצא לקניות בסופר (פעם אחת זה לא נחשב! גם לא פעמים), או למתנ"ס, או לאסוף את הילד מהגן.
התמונה שיוצרת סדרת המאמרים של שוהם היא של עדר שלוכים חסרי הבנה וטעם באופנה. טוב, אני נסחפת, אבל עיצבנה אותי הבבואה המעוותת שלי שמציגה המראה של שוהם.
אצלי, בנושא אחר לגמרי:
http://www.notes.co.il/aviva/25309.asp
עם השדיים הענקיים האלה שמלאים חלב
וחזיות FF cup ופדים על הפיטמות הנוטפות..
אבל מצד שני אני רואה את דמי מור אחרי 3 לידות ויודעת שגם אני אראה ככה בעוד שנה. אולי שנתיים. אם תרצי אין זו אגדה, וכו'