גבר ואשה בשנות ה40 נוסעים במכונית, פניהם קמוטי מתח של לפני מריבה. היא, כמו שאומרים, מטופחת, בעלת מראה אשכנזי/רמת שרוני. הוא עם התחלה של מפרצים, כהה ממנה, נראה כמו סוכן ביטוח עם יום קשה.
הנייד שלו מצלצל, הוא לוחץ על הכפתור, דיבורית.
אשתו נובחת עליו בסלולארי שלה, מהמושב שנמצא סנטימטר ממנו, "נן, אולי תעצור ותשאל מישהו"?
הוא, צועק: "אולי את רוצה לנהוג"? ולוחץ על הכפתור.
היא בזעם: "אל תנתק!". קולה נשבר.
קריין: "סלקום, ככה זה כשאוהבים".
סלקום צוחקים עלינו, הסטריאוטיפ הבורגני המותש, שבחלקו הגדול מממנים אותם והופכים אותם לתאגיד המפחיד שהם הפכו, עם הזרועות השמנות שלהם בכל תחומי החיים שלנו כמעט. זו אחת הפרסומות הכי ציניות ודוחות שראיתי, ואני צופה עכשיו לצערי בהמון פרסומות. ככה זה בחופשת לידה.
ציני ודוחה? אולי. אבל במקרה הזה זו רק מראה.
אולי דווקא הם אלו שגורמים למצב הזה להיות כפי שהוא. מרוב מכשירים כבר לא מדברים.
תראי איך אותך הקפיץ הניכור ואותי הפולשנות – – ואיך בתוצאה, הם דומים, כמעט גסות רוח
זה מפחיד הכוח שלהן. פשוט מפחיד
סלקום לא גורמת למצב להיות כמו שהוא. המשתמשים בטלפונים הסלולריים גורמים לזה. מישהו מפריע למישהו לדבר? מישהו מפריע למישהו לבקש סליחה או להגיד שנה טובה במקום לשלוח סמסים קולקטיביים?
לטעמי חלק ניכר מהפרסומות לסלולרי מציגות את לקוחותיהם באופן נלעג, אבל עם זאת די ריאלי. למשל הפרסומת הזו:
http://forums.nana.co.il/Message/MessageFull.asp?MsgID=7252112
בדיוק כתבתי אתמול על כך שהייתי בהופעה ובה קהל צעיר במיוחד (היו לא מעט בני 14-15), וחלק לא מבוטל מהם כלל לא הישיר מבט לאמן ולבמה שהיו במרחק חמש שורות ממנו, אלא צפה בחצי מההופעה ויותר דרך המסך המיניאטורי של הפלאפון בעודו מתעד אותה. תיעוד אובססיבי של רגע חד פעמי שגורם לך למעשה להחמיץ לא מעט מההתרגשות בזמן אמת לטובת הקלטה דהויה.
גם הסיטואציות בפרסומת עליה כתבת מגוחכות בעיניי – אבל לא מחוסרות קשר למציאות. האומה שלנו אובססיבית לפלאפונים בצורה כרונית, וחוצה גבולות וכללי נימוס בסיסיים, אם אתה לא זמין אתה לא קיים. לי אישית אין מכשיר, והתגובות נעות בין פליאה ל"וואו, איזה כיף לך" – אבל איש מהם לא מוכן אפילו לנסות לוותר על המכשיר שלו, כל שכן לסגור אותו למשך כמה שעות.