תינוקת אחת שצורחת וצורחת כאילו יש לה ריאות של דוב גריזלי, אחרי שרבצה על הפטמה במשך כל הבוקר עם כמה הפסקות קלות של כמה דקות, ושאבה, ושאבה, ושאבה, ושאבה, ושאבה.. מפעל ההזנה שלה שמתחננת לאכול, רק לאכול טוסט עם טונה, כמה דקות, בחייך, גם לי מגיע. בנשמה יש אלף סימני קריאה. דקה ועשר שניות הפרוסה בפנים, לעיסות גדולות ובהולות, שלא אחנק, מי יטפל בה עד הערב. דוחפת את המיונז בחזרה למקרר, אלו מתקלקלים מהר, והוא כאילו מסרב וקופץ לי בחזרה החוצה, על הרצפה, ומתנפץ. תוך שניה כף הרגל שלי מתמלאת דם. אבל אני מרימה אותה. הרעב עדיין בועט.
זו, גבירותיי, מהות התקופה הראשונה
וכן, זה עובר, אני יודעת
גם אני רוצה!!!
העולם נראה מצומצם למטר על מטר – וסגור ונעול ואת בפנים –
רוצה אי-מייל משמח כל שעה?
רוצה שאני אספר לך שעוד כמה חודשים תבחרי בגדים מתוקים עם פרחים ורדרדים ושוליים מסולסלים< רוצה שאני אספר לך איך תלכי לחפש שמלה ממש חגיגית שמסתובבת הרבה? איך תראי את השיקוף הנשי שלך ולא תדעי מה את מרגישה בקשר אליו? רוצה שאני אשמור לך תחפושת של נסיכת הפיות או איך שלא קראו לה? מה את רוצה? רק תגידי - כי אחיותיך אנחנו. היום יום רביעי - קחי אויר ןתגידי את רביעי אני יכולה לעבור - נראה בחמישי - וגם רביעי האמת, חציו מאחוריך.. נשאר חצי יום רביעי - קטן עליך, אני אומרת לך - ואני רק מהסיפורים שלך יש לי זרמים ב.... נ. ב. את הפעם הראשונה שעושים קוקיות או קולעים צמות ק ט נ ו ת ..כמעט שקופות אי אפשר לתאר - אז תסתכלי על המכשושה המצצנית התובענית הזאת לרגע ונסי לתאר אותה עומדת בחיתול ושתי קוקיות ומחייכת חיוך עם ארבע(!!) שיניים. עוד קצת...נשבעת...עוד קצת.
ריקי, את לא מרגישה שהבלוג שלך קצת עבר להתבכיינות? את מתארת מצוין דילמות של אשה בגיל הפריון, אבל כשאת דשה שוב ושוב באומללותה של האם וברגעי המשבר הקשים שמביא עליה העולל זה די מפתה לזרוק לך שאם זה המצב אז מה את בכלל מביאה ילדים לעולם, משום שממילא את חושבת רק על עצמך.
אין בזה שום חידוש. אין אם שלא עוברת משבר. הנחת זכוכית המגדלת הזאת על רגעים קטנים כאלה ויצירת הרושם כאילו הם לפחות טראומה ארוכת שנים היא מוגזמת. מאוד מוגזמת.
.
זו התגובה הכי אינטיליגנטית שיש לך? "תשתקי"?
תמי מעלה נקודה חשובה. בהתחלה דיברת על דילמות אמיתיות, רגשות כואבים. עכשיו זה הפך ל"אוי כמה קשה לי, המיונז נשפך". כן, גם לנו התינוקות צועקים. כן, זה לא נעים. כן, הלוואי שזה יעבור.
נו??
נראה שיותר ממה שאת רוצה להגיד משהו חשוב, התאהבת בפוזה של האמא שלא מפחדת לומר שקשה לה שיש לה ילדים. קצת מיצית את הקטע, לא?
עכשיו את פותחת איתה דיון?
עכשיו בימים האלה?
היא חייבת לך משהו?
עכשיו הנדיבות הנשית שלך, האנושית שלך מאפשרת לך דינה ולך תמי לעקוץ, להעביר בקורת על מה היא כותבת..בימים האלה אתן באות איתה חשבון על העניין שבכתיבתה?
היא כותבת כאן, בבלוג האישי שלה –
לא ב ynet – לא בעתון –
כאן בבית הוירטואלי שלה –
ואלה הם חייה כרגע וזה עולמה וזה מה היא בוחרת לכתוב עליו –
וזה מה שאתן, אמהות או אמהות בדרך או נשים בוחרות לעלות מולה –
יחי הסיסטרהוד –
תתבישו. שתיכן
קיטורים זה טוב, קיטורים משחררים קיטור. ריקי ילדה לפני שבועיים, זה השלב שבו קיטורים זה כל מה שיש לנו. אמא עם תינוק טרי היא ישות עם זכויות בלתי מוגבלות. אני רוצה להקשיב לה, אני רוצה לתת לה לגיטימציה, ואל תצפו למגילות אקדמיות שלושה שבועות אחרי לידה.
האמת והקושי לא נעימים? לכו למקום אחר.
מה שרוני ואש"א אמרו.
הצלחתי להגיע לכאן. אש'א, אביבה ורוני, תודה!
האמת היא אש'א שבסופו של דבר אני בסדר, הרבה יותר מהפעם הקודמת. אמנם ברגע שזה קרה הרבצתי פה סשן קללות קצר וקולני, אבל הצלחתי לראות את ההומור וגם ברמה הנפשית זה לא הוריד אותי למטה יותר מידי.
תמי
יצורים שמגיבים כמוך הם או גברים מתוסכלים או נשים שממש לא יודעות מה זה ילדים או – וזה הכי נורא – אמהות מדחיקות שכל אזכור של הקושי שמוכר להן מוציא מהן תוקפנות גועלית כמו במקרה שלך. למה הבאתי ילדים לעולם אם אני רוצה לאכול כמה דקות אחרי חצי יום של הנקה? זו אנוכיות צרופה מה? אין בזה חידוש? DUH, עובדה שנכנסת, עובדה שאת הבלוג הזה קוראים כבר כמה שנים לא מעט אנשים, עובדה שכל הזמן יוצאים טורים חדשים, ספרים ודיונים בנושאים האלו בדיוק. כנראה שיש צורך כזה.
ודינה, זה ממש לא המיונז, אם כי חראם, זה היה הלמנס אמיתי 🙂 אבל אם את לא מצליחה לראות שניסיתי לתאר כמיטב יכולתי רגע אחד, חצי טראגי חצי קומי, שמייצג את הטירוף של התקופה הזו, חבל. בשבילך.
שאני לא התמי הזאת מההודעות שלמעלה.
מכת הטרולים ברשימות שבה למימדים מפחידים. ואלה תמיד אנשים שלא מציינםי כתובת דוא"ל.
ניניו, אף אחד לא אמר שזו את. זו אני. ולריקי: אני אם בעצמי, לשלושה ילדים. אני מבינה את משבר הפוסט-לידה. הייתי שם. אז אל תמכרי לי את זה שאני לא יודעת מה זה ילדים. אני יודעת. אני מגדלת אותם.
צורך בטקסט, ואת יודעת את זה אולי הכי טוב, לא קיים מעצמו אלא מיוצר לעתים קרובות על ידי מעצבי התודעה בחברה בה אנו חיות. אף אחת לא טענה נגד היגיון הקיום של הבלוג שלך. הבעייה המרכזית היא שהטרסטים לא סוטים מהניסיון לתמצת את החרא שבאימהות.
להיות אמא זה לא קל. זו עבודה קשה. יש הרבה רגעי משבר. כולנו אוכלות את זה. כולנו מתות מפחד שהם ישברו עצם, ייפלו, לא יאכלו מספיק, יקיאו, לא יעשו גרעפס ויחלו בכל מחלה אפשרית. אבל לא כולנו עושות מזה קרדום לחפור בו. אותה תוקפנות גועלית שאת מדברת עליה קיימת ומוכרת, אבל היא משהו שcomes with the territiry. כמו המחזור הוא חלק מהאשה כך התגובות המוקצנות הם חלק מתסמיני הפוסט-הריון.
וכל זה עדיין לא מבהיר מדוע כל נפילה היא אירוע חדשותי וכל התנפצות צנצנת היא משהו שאמור להיות מדווח בבלוג, אפילו אם הוא מדבר על קורות האם האובדת. זה מה שגורם לך ללכת לאיבוד? צנצנת מיונז שנשברה?
ולאש'א – תשתקי בעצמך.
בלוג ממהותו מתעד כל צנצנת מתנפצת. בשביל זה הוא שם. אני לא מבינה מה פשר התוקפנות, באמת. כי יש לריקי צורך לבטא רגע מבאס, זה הכל. היא לא רואה את חייה בפריזמת ההלמנס המתנפץ, היא ומספרת גם כמה ניצן נהדרת ומתוקה, היא מתרגשת מהלידה, נאבקת בהנקה, והיא כותבת על הכל. גם על הפאקינג מיונז המנופץ.
איפה מגיע הרגע בו אנחנו מתחילים לחנך אותה ולהגיד לה מה ראוי או לא ראוי לכתוב בבלוג שלה? ולמה?
מרוב ה"כולנו" ו"אנחנו" קשה לפעמים לזכור אמא אחת במטבח, עייפה עד מוות, שאין לה שום כוח לנקות את המטבח – וגם לא זמן להכין משהו אחר לאכול. והיא לבד.
המעט שאנחנו יכולים לעשות עבורה הוא להיות כאן ולהזכיר לה שזה ישתפר. להכיר בקושי שלה. להיות טובים אליה, ולא להטיח בה את הידרדרות תפיסת האמהות במאה ה-21. יש לה קרדום, תני לחפור בשקט.
גם 100 פוסטים לא מטשטשים את העובדה ששומן זה דוחה
יש לו פירורים על הראש.
כשהיא יונקת זה הזמן הכי טוב לאכול, לקרוא, לנמנם, וכל שאר הדברים שאפשר לעשות בישיבה או שכיבה.
יש כאן כמה ביצ'יות שמזכירות לי את פורום אומנות הלידה
ריקי,אין לי מה להוסיף על מה שאש'א כתבה לך.ומרגישים מהמילים שלה את הנסיון שלה ושלוות הנפש האימהית שמגיעה יחד איתו
רק רוצה לבקש ממך להתעלם מהנאחסיות,בחיים בגדול וכאן בפרט
והגדלת לתאר את הרגע
יצא לי כמה פעמים להפיל עליה פירורים, זה היה מצד אחד "איזה ג'יפה את" ומצד שני משעשע, כי הפרצוף המתוק שלה היה די המום.
יונת, היום הצלחתי להניק בהליכה בבית. איזה ציון מגיע לי?
אפשר לאכול כשהתינוקת עליך, יונקת, ושתיכן מאושרות.
(ולא, אני לא מתכוונת לבייבי ביורן)
למה את נגדו?
יש לי גם מנסארי, אבל ממש לא הסתדרתי איתו, למרות שאני קושרת אותו נכון. הוא נורא מסורבל.
קטונתי. מצד שני, בתור מאותגרת מנשאים (אף פעם לא הצלחתי לקשור לבד מנסארי ודומיו) אני ממליצה על OTSBH שלא מצריך קשירה ולא בטיח.
לא מסתירים שגסות זה דוחה
לא ברור לי הספורט הזה לחנך בעלי בלוגים על מה לכתוב ועל מה לא לכתוב. לא מעניין לכם, לכו לשחק במקום אחר.
ולעצם העניין, מה לעשות שהחיים – עם או בלי ילדים – מורכבים (גם) מהמון רגעים מחורבנים יותר או פחות. רוב הרגעים האלה הם החומר של בלוגים באשר הם.
כשמעורבים ילדים איכשהו האמוציות משתלטות על הדיון (מה קרה? לקחו לכם את הבלעדיות? זה לא מספיק חשוב כי זה קרה לכם ואתם לא כתבתם? או נתן לכם הזדמנות להראות איזה הורים מושלמים ולא מקטרים אתם?).
הרי אם ריקי היתה כותבת בלוג על ייסורי כתיבה, למשל, על כמה קשה לפעמים למצוא את המילה הנכונה, לבטא בדיוק את מה שרוצים, האם מישהו היה מתנפל עליה עם קצף על השפתיים ואומר לה שאם ככה אז למה היא טורחת? שאם זה כ"כ קשה שתוותר?
כך שבכ"ז תמי ודינה חשפו כאן בלי להתכוון את ההצדקה לקיום הבלוג הזה: העובדה שבתרבות שלנו עדיין מאוד לא פשוט לכתוב על רגעי המשבר, גדולים וקטנים כאחד. זה כאילו לגיטימי, אבל הנה תראו כמה אמפתיה מקבלת יולדת טריה אחרי עייפות, רעב וטרטורים של שעות. נגיד שהיא לא ביטאה ברשימה הזו את הדילמות הכי דרמטיות ועקרוניות של חוויית האמהות – חייבים להתנפל? לסתום לה את הפה?
כנראה שכן, וזה לא פחות מעדות לבעיה אצל המתנפלות.
מדויקת וחדה את מה שרציתי להשיב להן.
זה סתם עדר, מה שהולך בטיקבוקים כאן. אף אחת לא חיפשה הצדקה לאי-קיום הבלוג. זה קשקוש. כל מה שאמרתי הוא שהבלוג נהיה חד-ממדי משום שהוא מתמקד במשברי האימהות והופך אותם למוגדלים עד כדי גיחוך, שלא לומר עד כדי מבוכה. יש משברים בחיים, אבל קצת פרופורציה לא תזיק לאף אחת מכן – כולה צנצנת מיונז שנשברה. אפשר לחשוב שמישהו איבד יד או רגל. האם גם כאשר גבר ישבור בטעות צנצנת או אגרטל זו תהיה הצדקה לפוסט תזזיתי כל כך? יצאתם מפוקוס לגמרי. אבל לגמרי. עוד מעט גם פרימת חוט בסוודר תהפוך לטראומטית.
ואם זה לא מובן, אז אני עדיין עומדת מאחורי הדברים האלה.
"זה די מפתה לזרוק לך שאם זה המצב אז מה את בכלל מביאה ילדים לעולם, משום שממילא את חושבת רק על עצמך".
"…ויצירת הרושם כאילו הם [רגעי משבר קטנים]לפחות טראומה ארוכת שנים היא מוגזמת. מאוד מוגזמת". (ואני אומרת: יצירת הרושם כאילו ריקי יצרה רושם שזו טראומה היא טיפונת מוגזמת).
"התאהבת בפוזה של האמא שלא מפחדת לומר שקשה לה שיש לה ילדים. קצת מיצית את הקטע, לא?"
והפייבוריטים שלי:
"אין בזה שום חידוש. אין אם שלא עוברת משבר"
"כן, גם לנו התינוקות צועקים. כן, זה לא נעים"
"הייתי שם. אז אל תמכרי לי את זה שאני לא יודעת מה זה ילדים. אני יודעת. אני מגדלת אותם" ו"כולנו אוכלות את זה".
אני מזהה בהצהרות האלה הרבה צדקנות ושביעות רצון עצמית. ריקי בתמימותה הרימה לכן להנחתה כדי שתוכלו להראות כמה שאתן מושלמות באי-רצונכן לקטר. ובו-זמנית ובעקיפין אתן כמובן מנכסות לעצמכן את הקיטורים שלה, שזו מניפולציה מאוד יפה. בפולניה עילית מחלקים על זה פרסים, כדאי לכן להגיש בקשה.
אז נא להפסיק לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ושוב, מבזק חדשות: זה הבלוג של ריקי. להגיד לה על מה לדבר זה בערך כמו לשתות אצלה קפה בבית ולהעיר לה על התמונות שבחרה לתלות. תפתחו בלוג משלכן ותראו לכולנו כמה אתן נפלאות, רגועות וכותבות רק על דברים חשובים.
ריקי, קראתי ו7נהניתי מכל רגע. אני בדיוק בשלב הזה של נסיונות מסורבלים לאכול, לגלוש ולהחזיק תינוק יונק.בין ההנאות הבודדות שיש לי זה לכתוב ולקרוא על הג'אגלינג הזה. ולפעמים זה באמת מתסכל עד דמעות.
וגם לינאי שלי יש פירורים על הקרחת.
איתך במאבקך הצודק על הזכות לאכול סנדויץ' כמו בן אדם.
אוח, ריקי, אני לא יודעת אם למות מקנאה, או לשמוח עד הגג כי אני עוד לא שם.
זו ממש דילמה.
את כותבת נהדר, את מתארת את הרגעים הכי הכי.
זה מזכיר לי ארוחת צהריים כשהבנות נולדו וארחתי את משפחתי
בדיוק הגיע הרגע להתיישב לשולחןועמר צורחת מרעב, הרמתי אותה שמתי אותה על השד שלי וישבתי לאכול. המשפחה שלי היתה בהלם איך אני מאכילה אותה ואוכלת בעצמי "כמו איך היא עושה את זה". אחי הסתכל עליי במבט מופתע אני שחררתי איזה אמירה מצחיקה כמו"אל תדאגי מותק מה שאני אוכלת תכף יגיע אלייך" והארוחה המשיכה כרגיל ואת הזכרת לי את החוויה הזו. איזה כיף!.
ג'וליאנה, סיגל, אריאלה, נורה
אתן הדלק שלי. דרככן אני מבינה שוב ושוב שזה עובר וזה של כולנו.
סיגל, צחקתי, גם אני מרימה הרבה גבות לאחרונה, התינוקת במנשא, אני אוכלת מעליה, והיום גם ניסיתי להניק במנשא, אבל לא הלך.
הרעב האדיר הזה, ובדיוק אז היא רוצה לאכול. טוב – אתן מבינות.
נורה, הלוואי שהייתי חברה שלך.