אני עומדת בחדר האמבטיה, אחרי עוד הנקה מכאיבה ומורחת את השמאלי שלי במשחה דביקה בשם "רפאל", מעסה אותו, ומתפללת שהכאב יעבור. העיסוי מכני ואין בו שמץ מהחום האירוטי של מגע באיבר ארוגני כל כך, או שהיה לפחות כזה. זה כמו לטפל בחפץ, לווין שהתנתק מהגוף שלי מאז שנולדה התינוקת, ואיבד כל משמעות שהייתה לו בעבר. האם תחזור המשמעות ההיא אי פעם?
אם יש סמל בוטה לכך שהמיניות מופקעת מהאמהות, זו ההנקה. התינוקת שואבת את איבר היניקה בערך 16-20 פעם ביום, בין אם לצורך תזונתה והישרדותה, ובין אם לצורך נחמה. לבריאות מותק, רק תחזירי לי אותם מתישהו.
זה לקח לי כמה ימים להתייחס לאיבר הזה כאילו היה זר לגופי, פטמות מלאכותיות שהושתלו עליו ואינן באות במגע עם החושים שלי, למעט כשהיא גורמת לי כאב. "הפכת לתחנת חליבה" הוא התלוצץ, ומדקרות קהות ננעצו באגו הנשי שלי. ומי שיגיד לידי את המילה עטינים אני פשוט אחבוט בו.
התחלת השאיבה במכונה חשמלית מעצימה את הדימויים האינסטרומנטליים שיושבים לי על השדיים עכשיו. השאיבה נועדה כביכול לשחרר את האם מעול הההנקה האינסופית לפי דרישה, ולאפשר לה לתכנן טוב יותר את עיסוקיה ולתת לה זמן משלה. למעשה מדובר בשעבוד נוסף, לא רק טכני, גם שעבוד של הקונטקסט בו אני ואחרים מתייחסים לאיבר הזה עכשיו.
עד לא מזמן התייחסתי להנקה בפומבי כאקט פולשני וולגרי. למעשה אני עדיין רואה אותו בערך כך, אם השדיים חשופים לעין כל, אבל נאלצת לחטוא בכך פה ושם בבתי קפה או בתור לרופא,. בהתחלה רכשתי סינר בשילב, מין סמרטוט גועלי בצבע תכלת (היה גם בורוד כמובן), ואז גיליתי שמדובר בעינוי, משום שאין דרך לראות אם התינוקת תופסת נכון את החלק שהיא צריכה לתפוס, והמאבק נעשה מתסכל יותר מבדרך כלל. עברתי לחיתול שמונח על הכתף, הנמכת הגוף בכיסא כדי להסתיר את העסק מתחת לשולחן בית הקפה, ופרצופים מתגוננים מול אלו שיושבים בסמוך. חלקם נגעלים מזה, והם קצת צודקים, פלא שאני מפתחת טינה כלפי האביזרים האלו שהפכו השדיים שלי??
וזה מתפשט לעוד תחומים. הבן הגדול שלומד ששדיים של אישה שווה אוכל של מישהי, ופעם גם שלו למשך זמן קצר, איך זה ייתפס בתודעה המבוגרת שלו?
והדימוי הגופני לא נעצר רק בשד. לאישה המניקה באופן מלא קשה מאוד לשמור על שגרת טיפוח בסיסית, והיא גם עייפה יותר מאלו שמאכילות בבקבוק. יש אמת מסוימת בהכללה שנשים מיניקות מוזנחות יותר מאלו שמבקבקות.
בסוף היום אני מייחלת לחזיה טובה עם ברזלים, ויבשה.
טוב, לא רק את. זה בלבול תרבותי.
ההקשר של השדיים הוא קודם כל הנקה. לזה הם נוצרו.
הנקה בציבור היא אכן בעייתית בגיל כזה, אבל נעשית קלה וטבעית הרבה יותר בגיל מאוחר יותר. ואז גם בלי החיתול זה עובד. מי שממש מתעקש יכול לראות פיסת ציץ, אבל כמעט ולא נתקלתי בכאלה שמתעקשים. (וברור שגם לי היו סייגים משלי בענייני הנקה בציבור, ולא עשיתי אותה במקומות שבהם יהיה מי שיתעקש במיוחד.)
בהצלחה במשימה. לא פשוט, אבל, תסלחי לי אם אני נשמעת מטיפנית, זה אחד הדברים הטובים הראשונים שאת נותנת לה.
ואם לא – נו, יש לך עוד המון דברים טובים אחרים לתת לה. 🙂
(אה, גם אני מתגעגעת נורא לברזלים!)
תעזור לך להפטר מהכאב. זה לא צריך לכאוב, זה צריך להיות נעים. מנסיון.
האישה המניקה שהיתה אני עד לא מזמן, נהנתה להיות ספק המזון הראשי של התינוק השמנמן שלה. הציצים שלי הפסיקו להיות איבר מיני במשך כל התקופה שהנקתי, זה נכון, אבל יש לי איברים
אחרים גם.
הדימוי האישי שלי כאישה רק הרוויח מהיותי מניקה. אני מסתכלת על הציצים שלי עכשיו ונראה לי שהם ממלאים רק חצי מהיעוד שלהם. קצת ביזבוז.
קודם כל, כל כך מעט זמן אחרי לידה – מי חושבת על סקס? בלי קשר להנקה בכלל. יש כל כך הרבה דברים אחרים בגוף שלא מרגישים סקסיים + עייפות נוראית.
שנית – אם מניקים מספיק זמן, מגלים שבהחלט אפשר לעשות את הסוויץ' הזה בראש (ובמקרה הזה זה באמת הכל בראש) בין התפקיד ההזנתי של השדיים לבין התפקיד המיני שלהם. אני לא רוצה לתת דוגמאות אבל אני בטוחה שתוכלי גם את לחשוב על אברים אחרים בגוף שיש להם גם תפקוד מיני וגם תפקוד – נו, אחר. כשהגוף יפסיק לדאוב והפטמות יפסיקו להיות רגישות (וגם תצליחי לישון כמה שעות רצוף), אני בטוחה שבקונוטציה הנכונה תצליחי גם את לעשות את ההפרדה, גם אם "טכנית" הפעולה (של התינוק ושל בן הזוג) זהה.
צריך לשטוף אותה לפני הנקה. עדיף פיורלאן.
באני מנסה לבדוק ברצינות, ותודה על ההזדמנות ו'עוררות' המחשבה, –
שוב אני עומדת נבוכה –
ילדתי פעם אחת. הייתי בהריון קצת יותר פעמים. הייתי מבוגרת, ואולי מאד , אהבתי כל רגע בהריון, עליתי 30 קג', נראתי לוויתן לבנבן וענק צועד ברחובות, צועד…מדדה וחיוך ענק על פניו.
ילדתי – הרופא אמר 'לידה שגרתית' בעודו תופר ואומר גם – 'למה צריך לספור כמה תפרים…מה זה משנה לך..' –
והנקתי…שנה וקצת…ובאמת השדיים כאבו הרבה בשבועיים הראשונים, בדיוק כמו שהספרים אמרו שהם יכאבו – והיה לי מצב רוח כחול עמוק בימים הראשונים, כמו שהספרים אמרו –
ולא ישנתי לילה שלם הרבה הרבה הרבה חודשים – השלושה הרבה..הם לא טעות ..הם הדגשה –
והרגשתי טוב ושמח –
ולא הרגשתי פחות נשית, אטרקטיבית מול אביה – לא שעניין אותי מה הוא חושב עלי באותם שבועות, אבל אני מאמינה שאם הייתה חלה 'נסיגה' בהתעניינותו בי..גם מתוך מעמקי ההורמונים והאהבה הייתי מרגישה –
מה שאני מנסה לבדוק איתי, איתך ועם 'כולנו' למה אי אפשר באופן הכי פשוט להניח דברים בצד לאיזה זמן –
להבין ןלהפנים שעכשיו 'מִּתרגלים' שעכשיו 'מִשתנים' שעכשיו לא מ'שו. שעכשיו נורא עייפים, שעכשיו נורא שמנים/מצוברחים/עצובים/ מנותקים מה שלא יהיה במקרה האישי – ופשוט נותנים לדבר להיות. לדברים להתרגל.
אז הם לא החזה המפואר והמיני והסקסי שלך עכשיו –
נכון – אז מה?
יש להם לאיזה זמן תפקיד אחר – אולי פחות 'מדליק' אבל לא פחות מרגש –
ולפעמים…גם מרגש ככה…
הם יחזרו להיות שלך שניהם –
וגם הילד שלך יציץ על נשים בהרבה עניין ולא יזכר בך או בינקותו…את יודעת נכון?
ולא יתכן שהבטחון הנשי שלך, המיני שלך, תלוי בשני אלה, בכמה שרירי בטן וחולצת טריקו ענקים ורטובה ליד הפטמות –
–
לא יכול להיות שאת לא מרגישה את
. הדבר המופלא שכרגע עשית – ילדת. את, בעצמך הבאת אותה לחיים. ואת מאכילה אותה. שומרת אותה בחיים. מעניקה לה אותם.
הכל מתגמד. תניקי בצנעה. תרגישי נבוכהץ
קטן עליך. קטן עליה.
אז 'הופקעה ממך המיניות לאיזה זמן' –
הסקס היה כאן והוא כאן כדי להשאר –
עזבי –
החודשיים שלושה האלה, הם חד פעמיים.
אני יודעת שאת יודעת, מהתבונה הנשית שמציצה כמעט מכל שורה שאת כותבת –
אז תלונני…מותר לך עכשיו 🙂
אבל בעיקר תבלי בנעימים –
ותשמחי שיש לך שניים. הלוואי עלי.
אבל למה אי אפשר חזייה עם ברזלים?
אולי בגלל שהנקתי בגיל צעיר ולא היו לי תיאוריות בראש, אני לא בדיוק מבינה מה קורה כאן. את מתביישת להניק בציבור אבל להכניס אותנו לחדר המיטות שלך אין לך בעיה? אז אם הדלת פתוחה אני נכנסת:
ממי, בעלך צודק. עם מי את חוגגת את הלידה אם לא איתו? כבר מצאת מאהב?
החלום שלי היה לידה בחדר פרטי כדי לחגוג עם שלי את המאורע בלי לחכות יותר מדי.
את עייפה? נורמלי. נו, אז מה? בכל הפעמים האחרות שעשיתם אהבה, היית תמיד עירנית ומלאת אנרגיות? תנסי פעם, לעשות אהבה ממלא באנרגיות טובות.
כואב לך? לכו על איזורים שפחות כואבים כרגע. (רמז: אצלו יש הרבה כאלה וגם הוא זקוק לאהבה ולא רק התינוקת. את לא חד הורית, אז יאללה)
שדיים זה גם וגם, וכאן הבעיה בנות. זה גם בשביל ההזנה, וסמל לפוריות ולסקס טוב. ועכשיו, זה גם בו זמנית. את גם בת זוג וגם אמא לבן וגם לבת וגם אישה לעצמה. אין אפשרות להפריד. ולבן שלך זה יראה נורמלי לגמרי, אם את לא תתביישי בזה. זה מה שלא נורמלי. מה שלא נורמלי זה פמלה אנדרסון. היא צריכה להתבייש, ובמקום זה יש לנו כאן עולם הפוך. מה הולך כאן?
אני יודעת שאת מרגישה מאוד מיוחדת בימים האלו, ובצדק!! אבל מליוני נשים בעולם כבר ילדו והניקו ועשו אהבה ולא חייבים להפריד כל הזמן בין הדברים. מי שצריך להתבייש זה אלו שאוכלים המבורגר במקדונלד. זה לא טבעי.
את הראש שלהם צריך לכסות בחיתול, כי הבת שלך היא לא מיצג אומנותי של כריסטו, אלא תינוקת נורמלית.
אולי ביולוגית השדיים נוצרו להנקה, אבל אני הייתי קיימת כך וכך שנים, והתרגלתי להקשר אחר שלהם. ואגב, אני לא קוננתי פה על היעדר סקס, כי למען השם, אל תהרגו אותי עכשיו, סקס בשבילי זה כמו לטוס לירח עכשיו. ההתיחסות העצמית לאירוטיקה של האיבר הזה, אפילו להיותו מחובר לחושים, נעלמה בשל הפיכתו למשאבה, לאינסטרומנט. זה משהו שביני לביני יותר מאשר ביני לבין אישי.
יועצת הנקה הייתה פה, מהטופ בתחום כמו שאומרים, אבל זה לא עזר. כשהיא הייתה הלך לי, כשהלכה הכל התחרבן. או שהבת שלי מרדנית או שאני מאותגרת.
אז מיקה, שוב, אני לא חושבת דווקא בהקשר של סקס כפי שהסברתי.
אש'א, תודה, זו אחת התגובות היפות ומחממות הלב שכתבו לי. אני מנחשת שההתייחסות שלך לגוף, שהיא מאוד שונה משלי, והרבה יותר מקבלת אותו במנותק מקודים של מה סקסי ומה יפה, אותט בטחון נשי שכתבת עליו, מגיעה מהבית, הלא כך? זה בהחלט מתקשר לי לסדרה של רוני.
באמת למה אי אפשר להניח דברים בצד, גם אני שואלת. זו שאלה חשובה, אין לי תשובה.
אריאלה, זה עוצר את החלב או משהו, מונע ממנו לזרום בצינורות 🙂
מניקה במיל', הוולגריות של תגובתך לא מזכה אותך במענה.
כבר עניתי לך פעמיים ולא עברה התגובה -וכמה קשה לי לכתוב שוב. אוףףףףףף
בכל מקרה, רציתי להגיד לך מ'שו.
רציתי להגיד לך שאפשר להניח דברים בצד. יודעת איך?. בלזכור ש'זה' ז מ נ י. זו החלטה זמנית לעזוב את ההיא, עם החזה הזקוף, החשקים המיניים והחוסר עייפות. שתלך היא לנוח.
נכון שאם היית נגיד, צריכה לצבוע את שורשי שערך שצמח או להמשיך בטיפולי הורדת שיער המתמשכים האלה או כל פעולת 'טיפוח' אחרת שלך היית מרגישה שהם רלוונטיים לחייך עכשיו בערך ?
כמו…סקס ענוג בבוקר או ארוחת ערב נינוחה במסעדה
גם סקסאפיל לא רלוונטי עכשיו. עזבי סקס. אפילו סקסאפיל לא —
אבל רק לאיזה זמן – וזה, לדעתי מ א ד מקל על ה'ויתור'. הזמניות.
ושהיא, עם הג'ינס והחזית תחרה תנוח עכשיו
את לא נחה עכשיו – את הכהן הגדול. לך יש עבודת קודש לעשות.
כל היתר קטן עליכן, ב א מ ת .
תזכרי, ואני מבטיחה, וגם את יודעת, שכשהמאהבת שבך תתעורר, גם החזה שלך יחזור לחזקתך הרגשית, וכשהמאהב שלך ירצה להפגש איתך – זה ממש יגיע – האיזון בין האשה שאת והאמא שאת-
אני מרגישה שאת מרגישה שאם תעזבי 'אותה' לרגע היא לא תחזור – אבל את טועה. היא תחזור. היא כאן לתמיד.
אז…….
בינתיים מותק,שבועיים אחרי לידה, שבי רגע, שימי כרית מתחת ליד ולכתף, קחי בקבוק מים
ג ד ו ל ותני לתינוקת שלך לפגוש את העיניים שלך. תודי שיש רגעים שאת מתחילה להרגיש
איזה עונג זה יהיה כששתיכן תתרגלו.
לפני יום כיפור. לא התכוונתי שיצא ככה. חבל ומתנצלת.
אני לצערי גם מהנגעלים, אבל עכשיו כשכתבת את זה אני מצליח לזהות בזה את הניכור המערבי הקלאסי. בדיוק אותו ניכור של טייס שמוריד פצצה עם לחיצה על כפתור בלי להבין מה זה עושה. לפעמים הציוויליזציה הזאת נראית לי רעיון מה זה מחורבן.
הציצי הוא כלי. לגמרי. כמו שהשפה שלך היא כלי להעביר מסר לקוראים, כמו שהאוזן שלך היא כלי לשיפוט והנאה ממוזיקה טובה, כך הציצי מסייע לך להזין ולהרגיע ולהרדים. למה זה שלילי? תארי לך שהיית נתקעת על אי בודד בלי שום כלי 😛
אגב, כשממשיכים ועוברים את השבועות הראשונים הקשים, וכשהפה שלהם גדל ותופס טוב יותר, הכאבים בפטמות מתחלפים בזרמי עונג. זה לא בדיוק אירוטי, אלא פשוט חושני מאוד. נסי ותיהני.
(אני פחות מכילה מאש"א, ואת יודעת מה דעותיי בנושא, אם כי התמתנו בחודשים האחרונים. אבל בכל אופן – צל"ש, בלי שום ציניות, על כך שאת נותנת צ'אנס בסיבוב השני לקטנה שלך. וחתימה טובה).
למרות שאנחנו לא כאן,כך נדמה לי,כדי לחלק ציונים ומדליות. אבל אני מרגישה שיש לך "אישיו" עם כל העניין ה"טבעי" שכוללים הריון,לידה והנקה ואני יודעת כמה חווית ההנקה בסיבוב הראשון נחרטה אצלך כחוויה ר-ע-ה
ובכל זאת ולמרות הכל את משתדלת.
יש לי כתה תובנות שאולי יעזרו;
-יש הגיון בהצעה הכלל-תרבותית למנוחת היולדת במשך חודש. מנוחה זה אומר לא לצאת מהבית,לא לחזור לשיגרה.להיות בבית,לצלול אל תוך ה. זה רק חודש וזה נותן המון כוחות להמשך.זה מאפשר לך להניק מסביב לשעון,להתרגל,לתרגל,להכיר את התינוקת. ה חוסך ממך שאיבות מבאסות ומתישות
-אני שונאת,באופן אישי,שאיבות. הן מאמצות פיזית ונפשית והתמורה בדרך כלל מועטה כל כך.אם את יכולה להמנע מזה רגע,עדיף
-ההמלצה על פיורלן היא טובה. משחת רפאל היא כבר "פאסה". יש בכל סניף של שילב פיורלן
טיפ;תניחי את הקטנה על כרית גדולה כשאת מניקה.הכרית הזו מגביהה את הראש של התינוק בכמה ס'מ שמשפרים את התפיסה בצורה פנטסטית
-נכון,זה אינטנסיבי בהתחלה אבל את יודעת משו? תינוק חדש זה אינטנסיבי. וכשיש עוד ילד בבית אז בכלל. ההנקה רק מחדדת את זה אבל הקושי הוא לא בגלל ההנקה. הקושי שם,לאורך כל הדרך
-בכל רגע נתון את יכולה לבחור שלא להמשיך להניק. וכל יום של הנקה הוא ברכה עבור ניצן.אבל יש לך אפשרות בחירה-ויש בזה משהו מרגיע,נכון?
נ.ב-באופן אישי אני מרגישה מאד מטופחת כאמא מיניקה
לי תמיד יש הרגשה שזה מפל ההורמונים הפוסט-פארטומי שנותן תחושה מסמורטטת
מברכת אותך בשפע חלב והמון מזל טוב.
ו…הרבה מנוחה
למרות שאנחנו לא כאן,כך נדמה לי,כדי לחלק ציונים ומדליות. אבל אני מרגישה שיש לך "אישיו" עם כל העניין ה"טבעי" שכוללים הריון,לידה והנקה ואני יודעת כמה חווית ההנקה בסיבוב הראשון נחרטה אצלך כחוויה ר-ע-ה
ובכל זאת ולמרות הכל את משתדלת.
יש לי כתה תובנות שאולי יעזרו;
-יש הגיון בהצעה הכלל-תרבותית למנוחת היולדת במשך חודש. מנוחה זה אומר לא לצאת מהבית,לא לחזור לשיגרה.להיות בבית,לצלול אל תוך ה. זה רק חודש וזה נותן המון כוחות להמשך.זה מאפשר לך להניק מסביב לשעון,להתרגל,לתרגל,להכיר את התינוקת. ה חוסך ממך שאיבות מבאסות ומתישות
-אני שונאת,באופן אישי,שאיבות. הן מאמצות פיזית ונפשית והתמורה בדרך כלל מועטה כל כך.אם את יכולה להמנע מזה רגע,עדיף
-ההמלצה על פיורלן היא טובה. משחת רפאל היא כבר "פאסה". יש בכל סניף של שילב פיורלן
טיפ;תניחי את הקטנה על כרית גדולה כשאת מניקה.הכרית הזו מגביהה את הראש של התינוק בכמה ס'מ שמשפרים את התפיסה בצורה פנטסטית
-נכון,זה אינטנסיבי בהתחלה אבל את יודעת משו? תינוק חדש זה אינטנסיבי. וכשיש עוד ילד בבית אז בכלל. ההנקה רק מחדדת את זה אבל הקושי הוא לא בגלל ההנקה. הקושי שם,לאורך כל הדרך
-בכל רגע נתון את יכולה לבחור שלא להמשיך להניק. וכל יום של הנקה הוא ברכה עבור ניצן.אבל יש לך אפשרות בחירה-ויש בזה משהו מרגיע,נכון?
נ.ב-באופן אישי אני מרגישה מאד מטופחת כאמא מיניקה
לי תמיד יש הרגשה שזה מפל ההורמונים הפוסט-פארטומי שנותן תחושה מסמורטטת
מברכת אותך בשפע חלב והמון מזל טוב.
ו…הרבה מנוחה
מיניקה – את מי שאני חושבת שאת?
אז דוריס הייתה פה שוב היום וזה השתפר נראה לי, אולי תפסתי סוף סוף את הטריק. ואת צודקת, יש לי אישיו פסיכולוגי מורכב עם העניין הטבעי. השרינקית שלי בדימוס טענה שזה מין אלטר אגו, משהו שבתוכי אני שואפת להיות. תודה על התובנות, ואגב, אני לא מסוגלת להיות חודש שלם בבית, אני ארד מהפסים.
אביבה יקירתי, 😉
אני מקווה להרגיש את זה בהמשך, זה בהחלט מעודד. תודה, וחתימה טובה לכולכם.
כתבתי לך תגובה והיא פשוט לא כאן, נעלמה. מוזר מאוד.
יש לי הרבה מחשבות על הצורך לשים הכל בצד ולנוח, להישאב למין שאנטיות, ועל הקושי לעשות זאת עם אופי של קוצים בתחת, רצון להיות הכל.
אבל אני בהלט צריכה לזכור שזה זמני, וטוב שהזכרת. תודה רבה 🙂
ואני לא בטוחה שזה הופך אותי לאם או רעיית השנה.
מילת המפתח מבחינתי היא לזרום. לעשות מה שמתאים לך ולה ובעיקר למצוא את האיזון. הכי קל להגיע לאיזון כשמפנים את האוזניים והעינים רק אליה ולא לאף אחד אחר. לא חייבים להניק (הפרטית זרקה אותי בגיל 5 חודשים), לא חייבים לשאוב ולא חייבים לעשות כל מה שלא מתאים לך רק כי זה מה שאמרו.
בנוגע לחזיות עם ברזלים – הציצים שלי לא קראו את המדריך הזה ופה יש אחלה חזיות יפות ונוחות: http://www.destinationmaternity.com/collection.asp?category_Name=Nursing+Bras&Category_Id=2008&MasterCategory_Id=&website_Id=2&Pageison=1
(יש מאדרהוד גם בארץ, לא?) מה שכן מפריע לזרימת החלב זה לחץ, עצבים ואולי גם כרוב אבל זה לא ודאי.
בהצלחה ושנטובה.
"מיניקה – את מי שאני חושבת שאת? "
ממממממ….או שכן או שלא
🙂
ויי זמיר גוועלד להיות סגורה בבית לחודש ימים
בכל זאת,אנחנו נשים מערביות p-:
בראשון והשני לא הקפדתי על זה מי יודע מה
בשלישית כן
ולדעתי היה הבדל מהותי בהתאוששות שלי שלי מחווית הלידה
לא יודעת איך זה אצלך אבל אני אחרי לידה מרגישה טיפה נוירוטית,לא ממש בפוקוס ובהחלט לא מסוגלת לדבר עם יותר מאדם אחד בכל פעם או להיות במקום עם הרבה אנשים
אז יצאתי מהבית אבל בקטנה. למכולת,לסיבוב בשכונה עם "הגדול"
להביא את הילד מהגן
אבל לא ברמה כזו שהצריכה ממני לשאוב או לצאת ליותר מחצי שעה
-שעה
רעיון מעניין האלטר אגו
אולי בגלגול אחר היית איזו מאמא שיבטית כזו והזכרונות מתעתעים בך
🙂
אני מחכה לקרוא את מה שתכתבי על איך הגדול מקבל את השינויים בבית
שבת שלום
או יותר נכון, שהניקה הנקה חלקית מאוד וקצרה ובעיקר ביקבקה – אני חולקת על הפיסקה האחרונה.
אמא לתינוק בחודשי חייו הראשונים היא יצור מוזנח, ויש לזה כמה סיבות טובות. אני צמצמתי את "שיגרת הטיפוח" שלי (שגם ככה היא לא איזה משהו מורכב ומפותח במיוחד) למקלחת זריזה כל פעם שהתינוק איפשר לי, דהיינו פעם ביומיים בערך. נהניתי שיגעון מהמקלת ההיא. וזהו! במשך חופשת הלידה הייתי ממש ממש לא בקטע. יש כל-כך הרבה דברים לעשות, יצור תלוי בך 24 שעות ביממה, ולהסתגל אליו זאת מלאכה כל-כך מתישה שבולעת הכל – למי יש זמן וראש להתעסק בטיפוח? וזה לא רק עניין של הזנחה אסתטית (מיי פוט האסתטיקה אחרי לידה, האמת. זאת הייתה התקופה בחיי שממש ממש לא הזיז לי איך אני נראית), אלא גם בריאותית. זה היה אז שהפסקתי להקפיד על צחצוח שיניים, למשל.
כמובן, אם מתאמצים אפשר למצוא אמהות טריות שמתאפרות, מורחות קרמים מדי בוקר וערב ואפילו הולכות למכון כושר. אלה כנראה התעסקו בקפידה בגופן לפני הלידה, טיפוח הגוף הוא בשבילן ערך חשוב במיוחד, או שסתם הן גרות ליד אמא שעוזרת להן הרבה עם התינוק, או שהן עשירות ויכולות לקנות עזרה 🙂
אף פעם לא הבנתי מה מגעיל בהנקה (גברים מסויימים, כמו זה שמעלי, שטוענים שזה מרתיע אותם).
בעיני זה אחד הדברים הכי מדהימים בטבע. זה מאוד לא מנומס לנעוץ מבטים באשה מיניקה, אבל קשה לי להתיק את עיני מאם מיניקה. זו באמת אחת התמונות הכי מהממות של הקיום האנושי.
כשרעייתי הניקה, הייתי יושב ונועץ מבטים מעריצים (ולמה להכחיש, גם מחורמנים עד כאב פיזי…)
ואני לא מצליח להבין גברים שזה מרתיע אותם או דוחה. זה באמת מוזר לי.