הוילון עם הקונוסים הכחולים התובעניים השמיע אוושה קלה ומצמררת. באמצע הלילה, לאורן הבהיר והאטום של ההלוגנים שהבליח פנימה מהפרוזדור, היא חלפה על פניי. צדודית של אישה גדולה בטן הריון ענקית, ועין חבולה, כמעט מנופצת, וגם צלקת לאורך לחי ימין. היא פנתה למיטה מספר שלוש בחדר, ולא אמרה דבר.
"הייתי שוטפת ת'בית, והחלקתי, באתי להגן על הבטן ונתקלתי במעקה. רציתי להגן על הבטן אז חטפתי בפנים. ראית מה זה? פשוט אני לא משתלטת על עצמי" היא אמרה לרופא המחלקה בביקור בוקר, זה ששאל אותה.
"למה הכוונה"
"חולשה, יש לי חולשה ברגליים".
איפה הבעל, חבר, שואל הרופא בקול ספקני, על גבול האירוניה.
"אין", היא עונה קצרות, "אני לבד".
אז מה בדיוק קרה, איך קיבלת את הפנס הזה, אני לא מצליח להבין אותך.
"אמרתי לך, שטפתי את הבית, ונפלתי. ניסיתי להגן על הבטן, וקיבלתי אותו בפנים, המעקה. נפלתי ככה", היא אומרת מעבר לוילון המפריד, בום, פיצץ אותי. נכנס לי בעין".
מה את מספרת לנו פה סיפורים, תגידי? הוא שואל אותה, קולו כבר ספוג אירוניה לגלגנית.
"למה סיפורים", היא מתגוננת, קולה על סף גיחוך משום מה, כאילו היא מבינה בדיחה ותכף תצחק ביחד איתו. "אני אומרת לך באמת מה שקרה לי, שטפתי את הבית, מה אני אעשה, הייתי חייבת לשטוף אותו".
את יודעת מי האבא?
היא נאנחת. "אין קשר עם האבא. יש… " ואז היא משתתקת.
"הדם שלי שחור כמו החיים שלי". היא אומרת לאחות שבאה לשאוב לנו את הדגימה היומית. "ראית מה זה?"
למה את מדברת ככה, נדהמת האחות. למה?
בתור להדמיה היא פותחת בשיחה. "שמעתי שכאב לך בלילה, מסכנה. שמעתי אותך, נאנחת".
אני מביטה בה, שאלה שמסרבת להיפלט החוצה מחכה למעלית בגרון שלי, ועין אחת על גיליון דה מרקר היומי, המלצות השקעות למניות חמות. ועמנואל הלפרין אומר על מסך הטלוויזיה שמונף מעלינו: "האכזיסטנציאליזם"!
תמיד הייתי גאה במערכת הבריאות בה אני עובד שמביאה בריאות לכל, מכל שכבה.
במיוחד הייתי גאה בשקט מהקלפים הביזאריים שמחלק בית החולים. קרה כבר ששכבו זה לצד זה מנהל חברת כוח האדם ואחד התילאנדים שלו באותו חדר ושוחחו שיחות עמוקות אל תוך הלילה. פרופסורית באוניברסיטה ליד הפיליפינית שמטפלת בבית, מנכ"ל חברה עם מובטל כרוני או נרקומן.
אשפוז בבית החולים מוציא אותנו מהבועה החמימה בה אנו עטופים ביום יום וזורק אותנו לסביבה אחרת בה פוגשים באופן טבעי יותר עניים, חולים, מסכנים, וכדומה.
לא מצליח להבין את הפרהסיה בשיחה בין הרופא לחולה. זה מזעזע בעיני. האם הוא ציפה שהיא באמת תגיד לו כן? החבר שלי מפוצץ לי את הפנים כאשר בחדר נוכחת מאילוץ גם כתבת בינט ועוד כמה פרנגיות מסביב? טעות בסיסית.
במקביל, חשוב לדעת שהדרך היחידה שלה לקבל קצבת הבטחת הכנסה ומזונות מהמדינה, כמו גם אישור לא לעבוד במשך שבע השנים הראשונות אחרי לידת הילד היא אם היא מצהירה שאין אבא בשטח. אם יש אבא בשטח שהמדינה יכולה לגבות מזונות ממנו, כל הזכויות הללו יאבדו ולכן הסבירות שהיא תודה בנוכחותו של אבא אינה גבוהה, זה לא אומר שאין מישהו בבית שמפוצץ לה את הצורה. במצב כזה כרופא אני תקוע בדילמה קשה. האם לדווח לרווחה שיכנסו הביתה, ימצאו שם את המאהב הלטיני מוחמד עלי 2 ויצילו את הגברת מהתעללות ואולי יבטיחו את שלום התינוק מבחינה גופנית. המחיר יהיה מניעה של קצבה ואולי פת לחם לאם הטרייה ולתינוקה.
עצובבבב
אני לא כתבת. ודאי שלא אושפזתי בבית החולים על תקן כתבת. הייתי המאושפזת במיטה הסמוכה כפי שאפשר להבין מהטקסט.
אכן, הרופא לא שמר על פרטיותה של החולה וזה בהחלט חסר רגישות. אבל אני לא חושבת שמערכת הבריאות כל כך שיוויונית כפי שאתה מתאר, ולא מפלה בין חולים לחולים על בסיס נתונים כאלו ואחרים. ראשית, טון התשאול של הרופא היה בהחלט מתנשא, הוא הבין שהיא החלשה. והוא לא היחיד.
מה שניסיתי להבהיר בין היתר בקטע, ואני שונאת לפרש, הוא את הזעזוע שלי מהאטימות שלו, שלי כצופה וכחברה לחדר, מהבועה שאנחנו חיים בה ביחס לבני אדם אחרים שנדרסים יום יום תחת הבירוקרטיה המקפיאה הזו, וכן הלאה. רא רק דה מרקר ועמנואל הלפרין.
הכל בסדר??
תודה. מי הדואגת?
לא מגלה.אבל שמחה שאת בסדר.