בהמשך לסדרה המעניינת שהתחילה לאחרונה רוני גלבפיש חברתי בבלוג, על דימוי הגוף שלנו, אמהות ובנות.
מה, את לא אוהבת את הגוף שלך עכשיו? שאלה אותי "עוגיה" בפורום הקבוע, "את לא חושבת שעכשיו את הכי יפה בעולם? אני, כל הבעיות שהיו לי עם הגוף שלי, נפתרו בשניה כשעמדתי מול המראה עם בטן של חודש שמיני. פשוט עמדתי והתפעלתי מעצמי".
ופתאום נזכרתי במשפט ההרסני שאמר לי פעם האקס המיתולוגי, "אין דבר כזה אשה רזה מידי". הייתי אז במידה 38, לבשתי בגדים ששוכנים בארון אחסון למעלה, ולעולם לא אלבש שוב, היתקלות בהם גורמת לי להשתומם. והמשפט נשאר במערכת. הבחורה הבאה שלו, אגב, הייתה שדופה ממני, אני מהמרת שלפחות בשתי מידות פחות.
השכונה שאני גרה בה זרועה למכביר בשלטי חוצות של רשת סטודיו C. הם מחליפים את הדוגמנית התורנית שלהם כל חודשיים בערך, ועכשיו זו נטע, שמצהירה בגאווה שהיא אחרי שתי לידות ובמידה 36. לא יאומן, מתפעלות ממנה המילים בשלט. גם אני. נטע היא עוד אבטיפוס כמו קודמותיה בתפקיד השלט, שלט התוכחה הקורא אותך לסדר. גם היא בעלת עור בהיר, מראה מטופח, לבושה בג'ינס צמוד, ויש לה מבט של שפחת קניונים וחיים טובים. הצליח לה עם סטודיו C. לי הרבה פחות, התעמלתי שם בזמנו כמה חודשים ונשרתי, משמעת עצמית מביאה אותך למידה 36 כנראה, ולתפקיד האישה הרזה מספיק בעיני המתבוננים. לי אין מספיק ממנה, ולכן אני הנעקצת, המבוקרת, ורוב הזמן אני מפנימה את הביקורת, מזמינה אותה, ואפילו קצת מעריצה אותה.
גם ס', חברתי הטובה נשרה מסטודיו C, קצת אחרי שמדריכה אחת אמרה לנתינות האומללות, עוד מאמץ קטן ואתן נכנסות לג'ינס מידה 34. ועל הגוף שלה עוד לא התרגשה טראומת ההריון. אבל גם היא בנדרסות תחת ההערות הקטנות של אמא שלה, תחת מבט אקראי ביקורתי שמועך את הוויתה, ומנסה להסתיר את ההאשמה בנימוס אלמנטרי (בניגוד לאמא שלה).
רק בהריון הזה אני מפנימה, בעצב גדול, שלעולם לא אחזור לגוף שהיה לי לפני ההריון הראשון, שהאשליה ההיא, קצת מאמץ ואני שוב שם, התרוקנה מאוויר. הבגד ההוא לעולם לא יתאים לי שוב, ואני אמשיך להביט בנשים כמוה וחומצת התבוסה תמשיך לצרוב אותי.
אני רואה את הגוף שלי בחודשים האחרונים כמשאית ענקית. תכולתה היא הדבר הכי יקר לי בעולם, אני סופרת את פעימותיה בחרדה גדולה, ועוד מעט אני אפגום בגוף הזה בפעם השניה, עם סכין המנתחים, כדי להוציא משם את ביתי אותה אני משתוקקת לפגוש, בריאה וללא סיכונים. היחס האינסטרומנטלי הזה הוא חלק מעיוות כולל שנגע כוירוס במערכת הדימוי העצמי שלי, קשה לי להניח את האצבע מתי זה קרה בדיוק, כי היחס שלי לאוכל היה תמיד יחס שמעבר לשובע, יחס של תשוקה וחושניות, אבל עד ההריון הייתי כמעט כל חיי אדם רזה מלבד תאונה אחת שהתנחלה בחיי ביחד עם נישואים כושלים למשך תקופה לא ארוכה.
בתחילת ההריון היה לי קושי לעכל ש'זה' חלק מהגוף שלי, המשא הזה, דמיינתי שזה מתקיים מחוץ לי, וכשהתחלתי להרגיש אותה, והיא מורגשת חזק, הפכתי בעיני עצמי לאינקובטור מהלך. מה לזה ולמיניות? ולמה שהוא יראה את זה אחרת?
כי בסופו של דכדוך, המבט שלי על עצמי הוא מבט גברי, ספוג בעשרות קולות של שופטים אומללים, מנוכרים לי באותה מידה שאני להם, ואין בו דבר עם היכרות אינטימית באמת של הגוף הזה, אלא רק כפנטזיה משועתקת, כאידיאה שהלכה וקלקלה את עצמה בשנים האלו. ואני רוצה להיפטר מהמבט החיצוני המשפיל אבל כבר צרבתי אותו בתודעתי. נדמה לי שמאוחר מידי. אני מקווה שבשבילה לא.
אני דווקא חושב שיש דבר כזה רזה מידי. מנגד בטן הריון עצומה איננה משהו שאני מצליח להידלק ממנו לא אתפלא אם יש לזה סיבות אבולציוניות
אני רוצה להבין טוב: את טוענת שמאיה מרון נראית טוב? ?
כי בעיני היא רזה עד אימה. לעולם, בשום מצב שהוא, לא הייתי מניח את ידי ו/או גופי במיטה אחת עם שק עצמות כזה.
יש בהחלט דבר כזה "רזה מדי".
וכל החברים שלי, כולם אחד לאחד, שונאים נשים שדופות ומתעבים את האנורקטיות – ומצד שני מעריצים את מרב מיכאלי.
מזון למחשבה.
ואשה בהריון, אם היא מטופחת ויפה, עשויה להיות סקסית באופן מכאיב ממש.
אשתי, בשני הריונותיה, היתה עוצרת נשימה.
למי אנחנו רזות. אני חושבת שאנחנו רזות לבנות. בלב, בפנים אנחנו יודעות שהגברים, ימשכו אלינו גם במידה ארבעים, גם עם אחוזי שומן גבוהים מהממוצע של מדריכות הכושר, גם עם בטן רכה מלידה או שתיים – לא מ א ד מדולדלת, לא ישבן ענק – אבל ככה, כמו בחיים האמיתיים, גברים שלא גרים במרכז תל אביב, לא בני שלושים ושתיים ולא ממש רוצים רק לעשות רוק אנ'רול וgood time ימשכו ויאהבו אותנו
האמת? גם החברות שלנו והנשים ברחוב לא ב א מ ת מסתכלות על הקף הזרוע ושטיחות הבטן, מסתכלות..כמו שאת ואני מסתכלות – אבל בסכומו של דבר אנחנו "מםחדות" יותר מהשופטות מאשר מהשופטים –
והמבט שלנו על עצמנו הוא מבט נשי.
המבט הגברי אותו אנחנו רוצות אבל המבט הנשי הוא הקובע. השופט. החשוב.
כי הגברי כמו שאמרתי בהתחלה – אותו, יש לנו מראשית ימי גן עדן. הוא שלנו.
והבעיה הכי גדולה שהלוואי ולא היינו צריכות/צריכים שופטים/ות בכלל.
גברים, ברובם, יחשקו בך פלוס או מינוס 5-10 קילו. זה בכלל לא הענין. גברים אפילו לא ישימו לב אם עלית או ירדת, לפעמים, אין להם מושג מה מידת החזיה שלך והם לא יודעים שום דבר על מספר המכנסיים שאת לובשת.. \נשים, לעומת זאת, הן שופטות אכזריות מאוד של נשים אחרות. אין להן את הראיה המינית, את התשוקה, אבל יש לכן את סרגל המדידה הוירטואלי. נשים אחראיות לתסביכים של נשים. האמהות שלנו ועורכות האופנה בעיתונים והגרפיקאיות שמרטשות כוכבות טלויזיה (קראתן אתמול את הסיפור הזה?) בעיתון שייראו יותר רזות, ונשים הן אלה שאוהבות נשים רזות. גברים בכלל לא בקטע הזה. גברים אוהבים נשים סקסיות. וסקסיות היא כבר משהו שלא קשור למידות גוף כאלה ואחרות.
תקוות המין הגברי. והחברים שלך גם, בהקשר הזה כמובן.
היא בהחלט רזה באופן מבהיל אבל אני מודה שאני לעתים מקנאה בשידפון הזה, שהבגדים מונחים עליו ככה, במין נונשלנט, או נילי לנדסמן, להבדיל. או יונית לוי. הרזון הזה נראה חולני אבל גם – בתודעה המקולקלת שלי – משהו שאין בו התבזות, בכובד הזה שאני מרגישה, גם בלי ההריון.
קשה לי להסביר עד הסוף. אני מודה שתחת שופע, זרועות שמנמנות ושדיים כבדים פחות מגרים לי את משבצת ה"נחשקות" הנשגבת הזו במוח, אולי רק אם מדובר בנשים שהן אלילות כמו נניח מריל סטריפ.
אצלי הכתובת למבטים המבקרים – גם בלי אשמתם, היא יותר גברית. החברות שלי עושות לי הנחות כנראה, ונכון שיש נשים שאני חשה את הביקורת שלהן, אבל היא פחות מגמדת אותי, אולי כי אמא שלי אינה דומיננטית בחיי.
שלאשה מעל גיל 18 ומעל מטר וחצי גובה, עלולת להיות בעיות פוריות קשות אם תאמץ לעצמה את מודל היופי של מידה 34.
הם,במקרה זה סטודיו C, מבינים כמה נזק הם עושים ??
http://blog.tapuz.co.il/iala/images/758505_14.JPG
אשה בת 36 לא! צריכה להיות במידה 36. וזו בתמונה מבהילה ממש. אנחנו צריכות להחרים את הסטודיו הזה שמודעותיו פוגעניות. זה לא רק מתכון לבעיות פוריות כפי שכתבה שקדיה, זה מתכון להרס עצמי.
שבו פעם לשמוע שיחת בנים אמיתית, ואולי, אולי יירד לכן האסימון. אולי תבינו שאף אחד, חוץ ממעצבי אופנה הומואים ועורכות מגזינים לנשים, אף אחד לא חושב שלמאיה מרון יש גוף טוב. אף גבר שפוי לא באמת חושק בפי ג'יי הארוי. או בקליסטה פלוקהארט.
האמינו לי. ישבתי עם חברים בנים בגילאים שונים, במקומות שונים – ומעולם, אף פעם, לא שמעתי גבר שמזיל ריר על אלי מקביל.
ולעומת זאת, גברים אוהים מאוד את כל אותן נשים שבעקביות זכו וזוכות להגדרות מעליבות מנשים אחרות ("פרה חולבת", "תראי איזה עטינים יש לה", "דעבה", "בהמה", ועוד ממיטב טוב הלב הנשי, כשהן רואות נשים עסיסיות)
לבי לבי יוצא אל כל אותן נשים נהדרות ומלאות. פאר הנשיות.
כמו כן אני חייב להודות שיש מקרים בהם הנשיות המוקרנת מאישה היא כה חזקה עד שהגודל הפיזי הוא משני בחשיבותו.
אוח, סטודיו C, טפי עליהם. הם מייצרים התעמלות שנועדה לנשות שרזון אנורקטי הוא השאיפה שלהן. התעמלות שלא משפרת את הכושר, לא מביאה בריאות, לא מחזקת את הגוף, סתם מחטבת אותו בתנועות מונוטוניות, ושבועיים אחרי שמפסיקים לבקר שם, הכול קורס.
נשים גדולות, נשים אמהיות, אמהות.
הבעיה טמונה במרוץ אחר מעיין הנעורים בחברה המערבית.
נערה צריכה להראות כנערה. בחורה כבחורה. אם צעירה כאם צעירה- מתעגלת בפינות, יפה פוריה וזוהרת, סבתא צעירה ככזו, וקשישה בהדרת מלכות כקשישה.
הרצון לשמור על המראה הנערי הוא שורש הבעיה.
אין. אי אפשר. השינויים הביולוגיים פשוט לא מאפשרים את זה. גם מי שנראית מבעד לבגדיה כאילו חזרה לקטונטה, לא באמת נמצאת שם.
אי אפשר.
יש הבדל עצום בין מספר קלוגרמים שנוספים למשקל – וזו תופעה כמעט אוניברסאלית ללא הגברת סיכון למחלות או פגיעה בבריאות, לבין השמנה מסוכנת.
מעבר למרדף אחרי הנעורים יש כאן פשוט מנה טובה של הלקאה ושנאה עצמית שמועצמת בשטיפת המוח של הפרסומות.
השאלה הקשה יותר היא איך נוכל אנחנו לגדל ילדות מלאות באהבה לעצמן ולגופן, מפוצצות ביטחון, שיתפסו את מקומן הראוי בעולם.
רק אני רואה בטרור הקילוגרמים עוד צורה של דיכוי של נשים?
תודה. אני מסכימה איתך עד מאוד, זה בהחלט קשור למרדף הנעורים וגם כמו שבועז אמר, למרדף הנערים 😉
למרות ש. בועז, שמעתי פעם את קוטנר אומר על פיג'יי שהיא סקסית בטירוף.
אבל אני באמצע ניסוח תגובה בצורה של רשימה משלי. אני לא רוצה לחפף, כי דברים כל כך חשובים נכתבו פה. בקרוב מאוד, ותודה על מה שכתבת. זה מאוד נוגע לליבי.
1
בטוח ששמעת טוב? לא נשמע לי כמו משפט שיואב קוטנר עשוי להוציא מפיו.
2
אם פולי ג'ין הארווי "סקסית בטירוף" מה נגיד על מריאן פיית'פול?
אחרי ההופעה שלה בישראל. אולי הניסוח לא היה אחד לאחד, אבל הוא כן דיבר על הסקסיות שלה על הבמה. ובנימה חרמנית מאוד.
2. אוף טופיק, אהבתי את הפתיחה של התוכנית היום.
3. עד שאתה לא מקליט שיחת בנים כזו ומעלה לבלוג בקובץ קולי או וידיאו, עדיף, אני מרשה לעצמי לפקפק 😉 סתם.
לא צריך להגיד הרבה, הכל כתוב בהסטוריה, מיק ג'אגר. חשבתי על זה שרוב זמרות האינדי רזות מידי, חוץ מאליזבת פרייזר 😉
גם אני שמעתי את המשפט "אין דבר כזה רזה מדי". יותר מדי פעמים ומיותר מדי גברים. הסיפורים על גברים שאוהבים נשים "אמיתיות" נותרו לגבי בגדר אגדות אורבניות.
ריקי – רשימה חשובה ואמיצה. תודה.
שימחת אותי
http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/474/085.html
בעיניי מי שמטיף לשדיפות הזו מלא בשנאה עצמית ומלא בשנאת נשים. אם אתה לא יודע לאהוב בחורה גם כשיש לה חמישה קילו עודפים, או את עצמך, אתה לא באמת יודע לאהוב מלכתחילה.
הנה קורא שהתוצאה והרצון שלו הם נדיבים ואמיתיים –
ובדרך הוא נופל לתוך 'מלכודת האמת' – 5 קילו עודפים – עודפים ממה? מה 38/40 המקובלים?
אתה לא אוהב נשים שדופות אבל מזהה חמישה קילו ע ו ד פ י ם –
פרדוקס –
ושם טמונה הבעיה –
בהכתמה הקולקטיבית. בהטבעה הקולקטיבית –
ומשם צריך להתחיל –
איך?
אלוהים יודעת 🙂
את דנה ספקטור במוסף הארץ של יום שישי
אפילו בהריון אין לך לאן להמלט והקילוגרמים נספרים לך אחד אחד
יכול להיות שכל הטרוף הזה עובר לבנותת בעודן ברחם?
http://www.nrg.co.il/online/36/ART1/478/089.html