בפוסט של עמליה רוזנבלום "הסקס נפל מתחת למיטה עם כל המוצצים", כותב באחת התגובות בועז כהן את טרונייתו נגד אימהות תלונתיות, מקטרות, ממורמרות. אני מניחה שהוא חשב גם עלי ספציפית, כשהוא כתב את המילים האלו: "נשים מפונקות, שלא מוכנות לשלם את המחיר", זו הכותרת, והטקסט: "אני חושב שהנשים המודרניות מאוד מאוד מפונקות ומאוד לא מחוברות לרצונות האמיתיים שלהן. צר לי. אני רואה את זה קורה שוב ושוב ושוב. נשים שמקוננות על זה שלקחו להן, שתו להן את החופש שלהן, את הגוף שהיה להן, וכו' וכו'.
זה מדהים אותי בכל פעם מחדש, כאילו… מה? לא ידעתן? באמת לא ידעתן שזה ככה? חשבתן שזה פיקניק? שלהביא ילד לעולם זה סבבי-באבי?
אני לא הופתעתי מכלום. שום דבר לא הפתיע אותי. קראתי ספרים וידעתי למה לצפות. היה לי ברור לחלוטין שהחיים הולכים להשתנות. ששום דבר לא יהיה כשהיה.
אני פוגש המון המון נשים שפשוט מתעלמות מזה. מגיעות אל האמהות כשהן לא מוכנות לשלם את המחיר הכבד שנדרש, אבל המחיר הזה הרי ידוע מלכתחילה! והן אומרות: "זה כל כך קשה…אני הרוגה… אין לי זמן לעצמי…" – ואני נדהם: רגע, לא ידעת? באמת לא ידעת שזה הולך להיות ככה?
הרי בעולם המודרני אף אחד לא מכריח אף אחת ללדת ילדים. ברגע שהחלטת להיות אמא ולהביא תינוק לעולם, בבקשה שימי לב לתג המחיר. הוא שם. צריך רק לשים לב".
באמת בועז? תג המחיר נמצא שם? איפה ? בתעמולה הרודנית של החברה הישראלית ש"ילדים זו שמחה"? וש"ילד אחד זו לא משפחה"? בלחץ המשפחתי והחברתי להביא ילדים בכל מחיר, עם או בלי בן זוג, כי בהם טמון המימוש העצמי העילאי של הנקבה היהודיה? כל תיקי הדמוגרפיה, העם היהודי הנרדף, השעון הביולוגי המותקן בגופינו מיום היוולדנו, והנורמאליות החברתית מונחים על גבינו הנשי, ובתיקים הכבדים האלו אין אף נרתיק קטן לשאלת המחיר. לא מצאו לו מקום, עד שהגיע האינטרנט, שבו החלו הורים, ואני ביניהם, להפיץ את השמועה הזדונית. כן, ילדים זה לא בדיוק מה שחשבנו. וזה לא הפוסטרים בטיפת חלב שמשקרים לדורות שלמים של הורים.
האם באמת יש כאן חינוך מקדים להורים, או למתכננים להיות הורים לגבי מה שמצפה להם? ומה יקרה לילודה אם תהיה הדרכה כזו, כולל התנסות פעילה? אם יהיה כזה, החברה הזו תהיה שפויה יותר, לדעתי. אבל זה לא יקרה כנראה, כי הכוחות הפועלים מונעים אותה במתכוון.
בגיל 32 מאוד רציתי להיות אמא. זה לא היה שם תמיד, זה היכה בי בעוצמה גדולה רק בגיל 31, בערך, והתובנה הזו, התשוקה להיות אמא, ככל שהייתה זועקת ושתלטנית, הייתה גם נעדרת כל ידע מוקדם לגבי מה מחכה לי ולו. אני לא מניחה שהייתי מתחרטת, אבל דברים רבים היו שונים בהיערכות שלי למציאות החדשה.
אני רוצה לטעון בזהירות שאולי הרבה זוגות לא היו מגיעים לגירושין אם היו חווים טעימה מוקדמת של מה שמצפה להם, ומחליטים לפיכך אם הם מתאימים להיות הורים ביחד . ואני חיה עם אבא של בני, שמבקש, ומותר לו שאכבד זאת, לא להביא אותו לכאן, את דעותיו, תחושותיו וחוויותיו במסע ההורי והזוגי שלנו. אבל כשנוהגים לומר כי השנה הראשונה בהורות היא מבחן מפרך לזוגיות לא מגזימים, להפך, וזה גם לא שנה, זה יותר מזה. לפעמים זה כל החיים.
די משעשע אותי לקרוא בתגובתך את המילים: " קראתי ספרים וידעתי למה לצפות". אני לא מכירה אף ספר ישראלי שמניח באומץ את העובדות הקשות לפתחם של הורים, על הקושי שמצפה להם. והרבה יותר גרוע, רוב מכריהם של ההורים ישקרו להם, פשוט ישקרו לגבי הנכון להם. לי יש חברות שהודו שנמנעו מלחשוף בפני ובפני אחרים את תמונתו המפורטת לפרטים, הקטנונית, והמפחידה של העול השואב בחיים שאחרי התינוק/ת. והם ימשיכו לעשות כך, כי "לא רצינו להפחיד", "רצינו שגם את תחווי את זה", "התביישנו שכל כך קשה לנו". זה כל כך מקומם שלבלוג שלי הייתה ועודנה ישנה שליחות מסוימת לעשות ההפך הגמור, לחשוף, לדווח, להציג. זו האמת גבירותיי ורבותיי, רוצים לקפוץ פנימה?
אני מבקשת לתת תג של לגיטימציה זוהרת לכל אלו שמתלבטים אם לעשות את הצעד הרה הגורל הזה, להביא ילדים לעולם. אני מבקשת להצמיד ולהבליט אותו גם לאלו שמתלבטים אם עשו נכון אחרי מעשה. בעיני אלו התחבטויות לגיטימיות למי שאנחנו, בהתחשב בסוגיית המחיר.אלו המביאים ילדים בצורה עיוורת ואוטומטית לא מעניינים אותי, אני קצת מרחמת עליהם ועל האינרציה שבה הם בוחרים לחיות את חייהם.
אני מוכנה להודות באי נחת מסוימת שאני שואלת את עצמי לא פעם אם אין בתלונות שלי על ההקרבה הגדולה הזו מידה של פינוק, אנוכיות אולי. אני כותבת על כך לא פעם בבלוג ובטור בynet. הגעתי לאימהות הזו אחרי שנים רבות שבהן למדתי לספק את הצרכים שלי בעצמי, לחפש פתרונות לחסכים שלי לבד, לדבוק בשיטה הקפיטליסטית שבה אם תתאמץ מספיק להשיג את הדברים החשובים לך, תשיג אותם, לפחות חלקית. כשהושלכתי למציאות החדשה, לא היה לי מושג שכל הטקטיקות האלו לא יעבדו יותר, שאני צריכה לגייס כוחות הישרדותיים אחרים לגמרי, להבין שלא הכרתי את עצמי, לא כך; כשאומרים שהורים טריים לא ישנים בלילה, זה לא מספיק. זה לא מגלה פיקסל אחד מהתמונה הכאוטית והכאובה שבה חוסר השינה בא עם פטמות פצועות מהנקה לא מוצלחת, (עוד מיתוס שחייבים לנפץ מיד, שהנקה היא פעולה טבעית), עם גוף דואב מחתכים שונים, עם חסכים גופניים ונפשיים שפוערים פיהם בעוצמה, ובעיקר עם תדהמה עצומה וחורכת, על כך שאת, אדם שלמד להכיר את עצמו כמסוגל להתמודד עם בעיות גדולות לעין שיעור, לא מצליח להרגיע את התינוק הצווח הזה.
ג'וליאן מור, בסרט "השעות". מי שראה את הסרט מבין למה התמונה כאן.
זה הפצע המדמם ביותר אצל אימהות חדשות לדעתי, מהדברים שאני שומעת וקוראת, בחיים ובאינטרנט. יותר מהחתכים, יותר מהלילות הערניים, זו חווית האימהות ככישלון עצמי, התבוננות במראה אכזרית שמשקפת את חולשתך העצומה במערכה הזו שבה את אמורה להבין ולהכיל את כל צרכי התינוק, לספק לו את יצרי הקיום המיידי והעקיף במשך 24 שעות ביממה, ולפעמים את תוהה אם את בנויה לכך. זה ספק שקשה לחיות איתו.
אין האונים הזה אינו מופיע רק בימים ובשבועות הראשונים. ילדים מניחים לפתחך כל חייהם צרכים תובעניים שלעתים את חסרת יכולת מולם. הסף שבו את נפגשת עם ההכרה הנוראה "אין לי מה לתת יותר" הוא סף התהום הנמוכה ביותר שחוויתי.
חוויה מטלטלת כזו של אין אונים, יכולה להיות מובנת רק אחרי שאת אמא. ולא תמיד ניתן לתרגם אותה לפרוטות רגשיות כאלו, בטח לא אם אתה הבן זוג, הגבר בתמונה. הגבר שרוצה בסוף היום שתשכבי איתו, שתהיי האישה שלו כמו אז. שתחווי תשוקה באותו מקום שבו את חווה חוסר שלמות כל כך משסע. חוסר שלמות שלובש צורות שונות, למשל ההתבוננות בצעירה הזו ברמזור, שכל כך דומה לאיך שהייתי ולעולם לא אחזור להיות, עם הגוף הזה, עם החופש הטוטאלי והבטחון הזה. אני כותבת בלשון נקבה משום שאני לא מאמינה שגברים חווים קמצוץ מהשסע הזה, גם אם הם מתפקדים כהורה פעיל, שוויוני. ההבדל הוא בציפיות החברתיות שהפנמנו כנשים מאז שיש לנו מודעות, וזה לא ישתנה לעולם.
אני מאמינה לך שנשאת בעול ההורות הטכני, במשך תקופת הינקות ואחריה. אבל פתרונות טכניים קיימים למכביר. יש הורים שבוחרים לקחת או-פר, להפסיק את עבודת אחד מהם, בדרך כלל האישה, למצוא שלל של עזרים במשפחה ובסביבה, בתשלום או לא – אם הם ברי מזל. אלו עוזרים יפה בטשטוש הקשיים, בעיקר מקלים על האתגר הקטלני לעתים שמצפה לבני הזוג, בשאיפה למצוא איזון בחלוקת העומס. אבל לצערי הטקסט שלך מעיד שאתה חי בבועה שהרבה גברים חיים בה, ולמעשה עוד לא היכרתי אחד שהצליח לעמוד על טיבה של המצוקה האימהית שאותה פירטתי. כשאתה מתייחס לקושי האימהי כאי הבנה של תפקידן המובנה בעיניך, כשאתה מתייג אותו כעול טכני, שבו ההקרבה היא פיסית בעיקרה, אתה מסייע להמשך התעמולה השקרית, לגבי מחיר האמהות, ממשיך לעזור לחברות שלי לשקר לי ולכמותי.
בועז כהן צודק. צר לי לסתור את חוויית האימהות שלך אבל זה נכון. החינוך שלפיו "ילדים זה שמחה" זה מה שמשפיע עלייך ללדת? אם כן, מצבך חמור משחשבתי. אדם חושב אמור לנטרל מסרים מהסוג הזה ולא לבלוע אותם כגוש אחד. את חיה מספיק שנים בשביל לפתח חשיבה ביקורתית גם כלפי נורמות חברתיות או חינוכיות מהסוג הזה.
את חווה את האימהות כחווייה טוטאלית. אפילו בהגדרת הזהות שלך ב"רשימות" את רואה את עצמך כאישה עובדת וכאמא. את לא מגדירה נטיות, תחביבים או אהבות אחרות. אם החצי הלא-קרייריסטי של האישיות שלך הוא אך ורק אימהי ודאי שנקודת ההשקפה שלך היא קיצונית מאוד: או שאת יכולה לתת את כל כולך למקצוע האימהות או שלא תביאי ילד לעולם. כמה פשוט וקל להיות קיצוני כל כך.
אין גבר שלא חווה את המפגש עם אישה שמסבירה לא שהוא חייב להתחייב, לקחת אחריות ולהקים איתה משפחה. זה קורה הרבה פעמים כבר בפגישה הראשונה, שלא לדבר על אלו שאחריה. לעתים ה"מסבירה" הזאת היא מישהי שבקושי גמרה צבא, שלא לדבר על חוויות מעצבות קצת יותר רציניות. וכאן הגבר נכנס למילכוד: אם הוא לא מסכים אז הוא מניאק שרק מחפש איך להכניס אותה למיטה ולברוח לבחורה הבאה. אם הוא מסכים, הוא יישמע כל חייו את התלונות הבלתי נפסקות הללו.
אימהות היא לא דבר קל. אף אחד לא טוען שזה ככה. אגב, גם אבהות לא. אבל צריך להגיע אל הסטטוסים האלה כשהנפש בשלה ומ וכנה וחלוקת הנטל הזוגית כבר מעוצבת בצורה שיוויונית, פחות או יותר. לא כל אחד שמגיע לבשלות מינית גם בשל להיות הורה. וזה נכון הן לגבי אבות והן לגבי אמהות.
נדמה לי שבגיל 32 כבר אמורים לדעת במה זה כרוך. ולמרות זאת, זה מכה בך, כאילו לא ידעת.
אני ידעתי מגיל צעיר מאוד שאני רוצה ילדים, וזה הכה בי בכל זאת.
אבל נזכרתי באחד המפגשים הראשונים שלנו. נסענו שתינו ועטרה למפגש מנהלי פורומים, ועטרה אמרה, ואני די בטוחה שהסכמת איתה, שכשהופכים לאמהות פתאום מגלים מאגרי אנרגיה שלא ברור איפה היו עד היום.
וזה אולי הדבר הנכון ביותר והמעודד ביותר שאמרו לי אי פעם על אמהות.
שהגיעו להסביר לך למה את לא מבינה מה זה להיות אמא. פשוט נפלא.
אני לא מאמינמה בשקר הזה. הגעתי לאימהות עם אפס – אני מדגישה, אפס – כלים. היום אני אמא על הכיפאק, אבל את דרך הייסורים שלי לא חסכתי ממך דווקא, ואם זכור לי – עשיתי את זה עוד לפני שילדת.
הבלוג והרשימות שלך חשובים כי מישהו צריך להציג את הצד הנגדי. ייתכן שיש נשים שחוו אימהות כמו זו שמציגים בועז ואורי. לפחות – זה מה שנשים מספרות כשאין גברים בסביבה, ואנחנו לא צריכות להרשים את בעלינו ביכולת הג'אגלינג האינסופית שיש לנו, לכאורה.
אני חושבת שהלכת צעד נוסף וכתבת את המניפסט שלך כאן. תנקי את העובדה שזו תגובה למשהו, ותשאירי את זה סופר סטיקי בראש האתר שלך, שאנשים יבינו מה את עושה כאן.
(ושוב תודה להיא ששאלה אותי עשרות פעמים במהלך ההריון איך אני מדמיינת את החיים אחרי הלידה ונעצה סיכות ממש פיצפונות בבלון שלי. מעט ההכנה שהיתה לי, היתה בזכותה).
גו ריקי.
זוכרת היטב ובחיוך את הנסיעה המטורפת הזו, ועטרה כמובן צדקה. עובדה.
מובן שהיית מכותבת בראש.
אני לא זוכרת שהכרנו לפני יונתן. אבל כן, הסכמתי עם כל מילה. את העצה שלך איישם עוד מעט, גם אני מרגישה שכתבתי את המניפסט שלי, מעניין אם לא הגיע הזמן לפרוש 😉
להסיק מהטקסט שרציתי ללדת בגלל לחץ חברתי זה כשלון הבנתי. להסיק שאין לי ביקורת כלפי זה, זה עוד יותר.
יש בי משהו שרוצה להיות אמא טוטאלית (ולא מצליח) אני מודה, אבל בהגדרת הזהות שלי נראה לי פלצני לרשום תחביבים, נטיות. אם תביט בטור השמאלי תראה אותם למכביר.
לא כך תיארתי לי. זה כותר של ספר של בתיה גור, אבל זה גם השם הראשון שקפץ לי לראש כשקראתי את הפוסט החשוב הזה.
כי באמת שלא כך תיארתי לי. והאמת? לא כך רציתי לי. ואני לא מתכוונת לילדה שיצאה בדיוק, אבל בדיוק לפי המתכון שבניתי לי בראש כשהייתי בהריון, אלא לחוסר שיתוף הפעולה המקומם הזה בין גברים ונשים כשזה מגיע לנושא של ילדים וגידול ילדים. וכן, הו כן, כולכם גברים נפלאים, פסאודו נאורים ושיוויוניים, כמובן שאתם לוקחים את הילד מהגן בצהריים, ובין לבין גם הולכים איתו לשחק כדורגל, לפעמים אתם, לא עלינו, אפילו מנקים לו את הקקי מהטוסיק, וכשהיה קטן, (כמה אתם אוהבים להגיד את זה לכולם), אתם לימדתם את אמא שלו איך להחליף חיתול ואפילו הסתובבתם עם המנשא כאבות גאים ומחוברים לעצמם כל כך.
ועכשיו – פתאום הגיעו הנשים האלה, החוצפניות האלה, ודורשות את החיים שלהן בחזרה. פתאום לא מספק אותן להחליף, לנקות לחנך ולעשות איתכם סקס מדהים בלילה. הן גם רוצות שומו שמיים, חיים משל עצמן, לעצמן, זהות לעצמן ואם אפשר בבקשה קצת עצמאות כלכלית והגשמה עצמית בדרך.
חוצפה של ממש. רציתן ילד? בבקשה – תסבלו בשקט, ותעזבו אותנו. אנחנו עוזרים לכן, בטח שעוזרים. המון. ראיתן איך זרקנו את הפח היום? אה? גדולים אנחנו. אה כן, גם הלכנו שני מטר למדיח כדי לשים את הצלחת מאתמול. אבל בחייאת, את שאר הדברים תעשו אתן ותעזבו אותנו בשקט להגשים את עצמנו בעבודה עד שש בערב. אחר כך אם יהיה לנו כוח גם נקריא לילד סיפור וביום שבת – שעתיים בגן השעשועים – עליי. האבא של המילניום.
ושלא תעיזו לרמוז שאנחנו לא אבות השנה. שאנחנו לא שיוויוניים וליברלים וכל שאר הפירות והירקות שאנחנו מאכילים בהן את מקורבנו והאמהות המתמוגגות שלנו. אנחנו נמצאים עם הילד שלנו כל יום, אנחנו רואים אותו ויש לו (נא לכן ונא לכן) , עיניים כחולות וגם קוראים לו דני. אנחנו יודעים על אבות אחרים, שרואים את הילדים שלהם בקושי חמש דקות ביום ואנחנו עושים פויה עליהם ועל כל השאר. אנחנו? אנחנו לא כאלה. אנחנו מבלים עם הילדים שלנו לפחות שעה ביום. אמנם פחות בחמש שעות מכן, אבל גם זה משהו לא?
רק אתן תעזבו אותנו מהקיטורים שלכן. רציתן ילדים? בבקשה. קבלו. אבל תעשו לנו טובה ואל תתחילו לדרוש גם חיים משלכן בין לבין. אנחנו ממאדים, אתן יודעות, מספיק לנו שתשימו עליכן את הבייבי דול הכחול החמוד שלכן ותחכו לנו במיטה, ובמטותא -אנחנו מש לא רוצים לדעת עליכן יותר מזה. ובטח שזה לא סקסי בעיננו כל הניווטים שלכן בין הילדים, לקריירה להגשמה העצמית. מושחתות נמאסתן.
אני מודה שהמונולוג הזה שיצא לי פה קצת קיצוני, אבל הפוסט הזה ניגן לי על משהו כואב. משהו בזיוף הזה של הגברים ה"חדשים", שעושים כביכול הכל מכל וכל חוץ מלהפעיל מכונת כביסה, או כלים או לנגב קקי, כי "בדיוק מתחיל משחק מאמי. ומה הבעיה ללחוץ על כפתור? אה כן, ומחר אני לא אקח את נטע מהגן, כי אני עובד. ומחרתיים יש לי שיאצו ואחר כך טיפול פנים, אני גבר שמודע לעצמו. מאמי. את לא רוצה שיצאו לי חצקונים חלילה נכון?"
ותעזבו אותנו בחייכן, מהדרמות והאשמה האימהית והרצון לממש את עצמכן. רציתן ילד? זהו. תנגבו חרא ותשתקו".
אני נזכרת בתכנית טלביזיה שנקראת "מי שולט בבית" או משהו כזה, בערוץ ההורים. מדובר בניסוי מעניין – שבועיים האישה נשארת עם הילדים בבית, ואחר כך שבועיים הגבר. בתכנית האחרונה החליט זוג בורגני פלוס 4 לנסות את הניסוי. הגבר – השיוויוני, שיודע מה צריך לעשות ואיך לחנך ואיזה ארוחות בריאות צריך לתת לילדים, לא התאפק ובמשך כל השבועיים של האישה עם הילדים בבית, ביקר אותה בלי סוף – על האוכל המהיר והלא מזין, הבית הלא נקי מספיק לטעמו, החינוך המיתרני והמפנק. "כשאני אהיה עם הילדים בבית" הכריז הגבר הגאה "אני אחנך אותם כמו שצריך".
אחרי שבועיים עם הילדים בבית, נצפה אותו איסטיניסט, יושב לו מול ערימה של קקי צהבהב, ילדים חצי עירומים שצורחים אחד על השני ועליו, על הרצפה, מיואש לחלוטין ורוצה למות. כמובן שהוא חזר בתשובה באותו יום, מה שאי אפשר לומר על אותם גברים פסאודו שיוויונים שעושים הכל בבית, כמובן. אבל לא באופן רציף ומתמשך ובין לבין גם מפתחים קריירה למופת, כי יש מי שמוכנה להתמסר טוטאלית ורגשית לילדים ולא רק טכנית, אז איזה כייף – מותר לחפף.
לא כך תיארנו לנו, את הזוגיות שלנו אחרי לידת הילדים שלנו. מי היה מאמין שאותו שותף שיוויוני ונאור לא רק שלא יתמסר טוטאלית כמונו לילדים שלנו, אלא עוד יעז לצאת נגד הרצון הכל כך לגיטימי שלנו להיות לא רק אמהות ומאהבות אלא גם נשים בעלות יכולת לקיום עצמאי ממומש משלנו.
הטקסט של שיר מאבחן בדיוק את הבעיה: להיות אמא לבד זה קשה אם אין אבא ליד.
מצד שני, הטקסט של שיר גם עושה הכללה מזעזעת. מי שקונה את זה שאבא שלא מחליף קקי הוא שוויוני, שילך ללמוד קצת על שוויוניות.
אני רוצה להצהיר בריש גלי – אני לא עוזר לאשתי. פשוט לא עוזר לה. כי זה לא שהיא מגדלת את הילדים. אנחנו מגדלים אותם. ביחד. זה סוויץ' שקשה לגברים לעשות, ומהנסיון שלי, משיחות עם נשים, הרבה יותר קשה לנשים לעשות – בסדר, שיחליף קקי, אבל שהוא יחליט מה הילד יאכל? מתי הוא ילך לישון? חס וחלילה. כל צד שומר על חלוקת העבודה איפה שנוח לו, וככה היא נשמרת.
מי שלא יכול להחליט שהיום הוא קם והולך להצגה. לבד. בלי לדאוג מה הילדים יעשו – כי הוא יודע שבן\בת זוגו תסתדר יופי – סידר לעצמו חיים קשים. ליבי עם החד-הוריות, שאין להן ברירה. הדו-הוריים שבינינו פשוט צריכים לדרוש קצת יותר אחד מהשני.
כתבתי טוקבק ארוך שנמחק משום מה. מעצבן.
ואין לי כוח לכתוב מחדש אז בקצרה:
בנוגע לאמהות חד הוריות. אני יכולה להגיד לך ממקור ראשון
כמי שגדלה במשפחה כזאת של אמא ואחות מינוס אבא, שלהיות חד הורית
הרבה יותר קל, מלחיות עם בן זוג שמאוד מאוד "עוזר". אין דבר יותר מקומם מזה.
למה? כי שם אין ציפיות ובמקום שאין ציפיות גם אין אכזבות.
אבל ברגע ששני אנשים מביאים יחד לעולם ילד, הם מביאים יחד לעולם גם אחריות משותפת, ותובנה משותפת שהם מגדלים אותו יחד לטוב ולרע.
ואין ספק שזה בסדר ללכת להצגה ביום א', זה לא העניין. העניין הוא שגם
אם אתה שותף מלא לטוב ולרע, ולא רק "עוזר" בבית. זה לא מבטל את העובדה שאין לך או לכל גבר אחר הזכות להתקומם כשהאישה קורסת תחת הנטל, ולכנות אותה מפונקת כשהיא קורסת תחת הנטל.
או לשאול אותה למה הביאה ילדים לעולם, אם היא לא מוכנה לשלם את המחיר.
אין פה שאלה של זה מול זה. האמהות היא רק חלק מהרצון של נשים היום להגשמה ולמימוש, והיא לגיטימית כמו הרצון שלהן למימוש בתחומים אחרים וכמו שאף אחד לא יעיז לומר לגבר לעשות בחירה בין קריירה למשפחה, ולהפסיק לקטר על הקושי אם בחר בשניהם
ואני רוצה להאמין שיש עוד גברים שמגיעים הביתה בחמש, ומיד מתפני לילדים שלהם, לכל אחר הצהריים האינטנסיביים, אבל אני מודה שאני ממש ממש מתקשה למצוא אותם.
אני מניח (ויודע, ורואה סביבי) שמה שאת מתארת הוא חוויה אותנטית. אין לי ספק שיש גברים שחושבים שמגיע להם פרס נובל אם הם נוקפים אצבע. אין לי מושג איך אני אהיה, בבוא העת, והמונה דופק.
אבל עולה על דעתי אינדיקציה, ואנא עזורנה לי מנסיונכן: האם יש מתאם כלשהו בין ה"לפני" וה"אחרי"? האם זוג שבו נהגה שוויוניות אמיתית עד הלידה (נניח, זה הגבר כאן מדבר, אבל בכל זאת נניח לצורך הדיון), יש סיכוי גדול יותר לחלוקת נטל שוויונית יותר אחריה? קחנה בחשבון ששני הצדדים אנשי מקצוע עסוקים ועם זאת בשלבים כאלו של הקריירה שהם שולטים יותר בלוחות הזמנים שלהם מהשכיר הממוצע.
דעתכן?
רוב האימהות היקרות שהגיבו פה כמו גם בעלת הבית מציגות סיטואציה לא פתירה. קודם כל להן עצמם ואחת כמה וכמה לזוגיות שלהן.
אין אופציות ויש הרבה מרמור .
נכון אף אחד לא הכין אותנו לויתורים של הורות, ויש פנטזיה תרבותית בעיקר נשית אבל לא רק על הורות כתכלית.
אני תוהה במה מועיל הכעס הזה על העולם (בעל) שאינו מבין ואינו יכול להבין אימהות מהי.
אין פה בעייה טכנית כי אבא מסור ושותף ככל שיהיה עדיין לא יעבור את מנת הסבל (לידה,הריון,ציצי,הורמונים) שעברה כל אחת מכן.
הבעיה בעייני מצטמצמת לבעייה של תפיסה. הציפיות האין סופיות שלכן מעצמכן לא מאפשרות אפור ולא נותנות לחיות. אתן חכמות בשביל להכיר את כל אפשרויות הנתינה לעצמכן ולילדכן אבל לא חכמות מספיק בשביל לוותר על חלק מהן, נו טוב אולי על רובן. איך אף אחת לא מציעה את אפשרות הלהיות לא האימא הכי טובה אלא רק המספיק טובה.
להתקע אם הכעס על החוסר שוויון שאתן מכירות ממעמקי הרחם כמעט עושה חשק לדגול בנבערות.
הסבתות שלנו לא ידעו כלום, עזרו להן הרבה פחות אבל חוששני שהן היו פחות ממורמורת ופחות קורבנות האנושות.
מה לעשות אנחנו יודעים יותר והאופציה הזו לא קיימת, אבל אפשר לקחת את כל המערכת הלא פשוטה הזו מהכיוון של התמורה, שכל הורה מזהה אותה עם החיוך של הילד המתעורר שלו .
stay cool hunny bunny
כשאת צודקת את צודקת.
וזה עוד בלי שאמרת מילה על כך שלטירונות האינסופית הזאת מגיעים אחרי לידה – חוויה טראומטית ומערערת בפני עצמה.
תשמע, אני לא חושבת שאפשר לעשות פה לוטו/טוטו מי יצליח לגדל ילדים בשותף ומי לא. אני לא פסיכולוגית אבל מאוד מאמינה במה שאנחנו מביאים איתנו ולוקחים מבית אבא/אמא/שניהם
ילדים קטנים מאוד נוטים לחקות את הוריהם, וזה ממשיך גם הלאה, לחיים שלהם כבני זוג וכהורים
להמחשה: אם אתה בנו של ארצ'י בנקר, אולי יהיה לך קצת (באנדר סטייטמנט), יותר קשה לקום מהכורסא, כי זה לא משהו שאתה מכיר או יודע איך עושים אותו
אבל זה גם לופ שהרבה מאוד גברים מתחפרים בתוכו כתירוץ לא לשנות דפוסים מוכרים
ולא לייצר משהו מערכתי חדש ולא מוכר,
ל"אמא יקרה" אכן הסיטואציה רחוקה מלהיות פתירה, אבל אני חלוקה איתך על נושא הכעס או ההתקוממות. הכעס במקרה הזה או ההתקוממות נגד יכולים וצריכים וחייבים לקחת אותנו ואת הילדים שלנו קדימה.
כי הכל משתנה. נשים היום יוצאות מהבית לעבוד, יש להן עצמאות כלכלית שלא הייתה להן במילניום הקודם או בתחילתו לפחות, ולכן גם הגברים חייבים להערך לכך ולהשתנות בהתאם,
כל ההשיגים הלא מבוטלים שנשים הגיעו אליהן במאות הקודמות, נוצרו מתוך סיטואציות של כעס ותסכול והתקוממות. לקבל את הדברים כמו שהם אומר להיכנע לסוג של אופורטוניזם מאוד נוח אבל לא ממש מקדם.
אין ספק שגברים לא חווים כאב לידה
פטמות מצולקות, הורמונים שוצפים .
והמון דברים שכל עוד גנטית אנחנו מתוכנתות ללדת ולא הם, שעד שימצאו להם פתרון שיבוטי ראוי או ראוי לגנאי, אני מניחה שהם ישארו מנת חלקנו
אבל זה ממש לא אומר שהם לא
יכולים לחוות את גידול ילדיהם בדרך קצת שונה מזו של אבות אבותינו
חבר שנמצא במצבי (עם אשה מקטרת בבית ותינוק בן כמעט שנה) שלח לי את הפוסט שלך. לא ידעתי מה לכתוב. איך לכתוב בתגובה. . קראתי שוב ושוב. בסוף התעשתתי וקודם כל. אין לי ספק בכלל . בועז כהן גאון. הוא כתב את הדברים הכי מדויקים והכי עמוקים שאני מרגיש .(קבל ח"ח בועז אם אתה קורא את זה) והנה אני הגבר החדש. האב המושלם שצריך חוץ מהשינוי בחיים שלי (גם החיים שלנו משתנים עם הילד הראשון: חשבתן על זה פעם?!) אני צריך לחטוף גם את מנת הקריזה והנודניקיות והקיטורים של האשה על הראש, כשאני זה שקם בלילה (היא כבר לא מניקה אותו) ומנענע אותו על הזרועות ודי שמח, האמת, מזה שיש לי ילד בגיל 32 ודי מאוכזב, מה לעשות, מהאשה שלי שהבטיחה הרים וגבעות (היא בעצם שיכנעה אותי להביא את הילד לעולם, ו"אתה תראה שהשד לא כל כך נורא, ואתה לא תצרטך לעשות כל כך הרבה, אני מוכנה כבר להיות אמא…"וכל הבולשיט הזה).
דיבורים. פאקה-פאקה. זה מה שיש לי להגיד. נשים פועלות מההורמונים שלהן וגברים טפשים (כמוני) נופלים במלכודת וחושבים שיש אמת בדבר. ואין. וזה מילכוד, כי מה תעשה? תעזוב אשה שלא מזדיינת איתך כבר כמעט שנה אפילו שאתה הכי מ קסים בעולם אליה ואל התינוק שלה ולא מאבד את הסבלנות ומחזר אחריה בעדינות, ובכל זאת היא בתוך השתו-לי-אכלו-לי את הגוף והנשמה הזה?
אין מה לעשות. אכלת(י) אותה.
והתייחסה להתחלה.
בהתחלה, אחרי הריון\לידה\הנקה קשה מאוד לתפקד כאמא נפלאה.
אבל אני לחלוטין לא מצטרפת לקיטורים על האבא החדש. אנחנו הורים יחד, ובן הזוג שלי נותן את חלקו. אני איתם כל אחר הצהריים כמעט. כשהוא מגיע הוא מכין ארוחת ערב (הוא מחליט מה להכין להם, לא אני) ומקלח ומשכיב לישון. כשאני צריכה מדי פעם (לא מעט פעמים) אחר צהריים לעצמי, פשוט כדי להסתובב ולנשום אוויר, הוא משתף פעולה בשמחה. הוא מכיר את הילדים, את הבגדים שלהם, האוכל החביב עליהם, החברים שלהם. הוא יודע מתי צריך לאסוף אותם מהחוג ומי השותפים שלנו להסעות לשם, הוא יודע איפה החברים של הילדים גרים.
כמובן שעדיין, אני נמצאת איתם הרבה יותר. אני מחשיבה את עצמי בת מזל.
ו-amit? אתה צודק. אני בפירוש נהנית מהאימהות הרבה יותר מאז שהתחלתי לעשות לעצמי הנחות. האמת היא שגם הילדים שלי נהנים ממני הרבה יותר. הלוואי שיותר אימהות יילמדו את סוד הקסם של הפשרה הטובה. לפעמים את עייפה והם רואים טלוויזיה ואת נחה. זה מותר. זה בסדר. אני דבקה באידאולוגיה שלי, שאימהות זה בעיקר לא להפריע להם. 🙂
As a fresh father of 32 days, I am probably of little experience to comment wisely, but nevertheless hugely interested in the points made above. In any case I hope I won’t step on anyone’s toes, little, random or otherwise
Few observations in these important matters
First, but certainly not the least, that parenthood was not meant to be a bicycle affair. People have been around in family groups for, well, millions of years. The modern phenomena of mother, father and toddlers (or single mothers – yet more ‘modern’ still) working it all out in their own space and time is as un-natural as living in concrete boxes and eating preservatives. That it is the norm nowadays does not make it normal, or easier. Observing extended/developing world families one cannot fail to notice children are the responsibility of the ‘tribe’ as a whole, and from a
first-hand experience I guarantee you that it makes sense, it’s easier, and let the mother take a breather when she
needs it. By the same token – and I guess that is what the few somewhat-huffy male commentators were trying to point
out – SNAG (Sensitive New Age Guys – to use an Australian colloquial) fathers do try a lot harder than most men in the past have ever cared for. Maybe that does not equate sleepless nights and hormonal pirouettes but it is a change in very long-held tradition. Be patient with us
ladies, we learn slowly but we
deliver – hehe
By the same token, and pre-leading to the main point, is the fact that the model of parents, and mothers in particular, dedicating their life and soul to the next generation is also a very late
phenomena, as is the loss of pass-times and personal diaries. As harsh as it
sound, children – and marriage – had mostly an economic connotation. Lo and behold that it is still so for most people on the planet. As such, the issue of sacrificing one’s hobbies, carrier, club-dancing passion or socialite personality was never a serious consideration. For most, life is a tapestry of hard work and small achievements, if lucky. That we (mostly western, mostly middle-class) have the luxury to live differently is not to be scoffed or overlooked. Indeed, the fact that we can contemplate the loss of our individual ambitions and mourn our lifestyle is an indication of how fast things have changed, and how much butter our bread (or cake!) is layered with. This does not pre-empt the fact one should be ready for the imminent changes of parenthood, oh no. But to weep a little less for our loss and be slightly more thankful for our general well-being is definitely a good strategy for not feeling shortchanged. There are close to a billion people on the planet who don’t have access to decent water. I doubt the mothers in that lot are pissed off about missing out on their Yoga classes… know what I mean
In my humble opinion, and it is only my opinion, thus please spare the long
knives, the journey, so to speak, is about growing, and mostly within. In the school of life, children are the most poignant and adventurous degrees. They are the most demanding teachers, but also the fastest route for doctorate in the greatest university of all, the one called unconditional love. Be it
psychology, new-age mambo-jumbo or plain old wisdom (mikol melamdai
hiskalti…), there is no doubt that children reflect the meta-messages we deliver as parents and human beings. To feel like you are the victim of this situation, is not just to miss the point but to entirely rob yourself, and your child, from the empowering experience of being the keeper of new consciousness. Almost un-tampered and adulterated, we can imagine a new born baby to be like sheet of paper with no boundaries. Our job is to make the first drawings that will define the persona, and our fault is to assume that the child is only the drawing. Make no mistake about it: the only things that are X months or Y years old in your child are her body and ego. You are damn right that it is a big responsibility which is better off assumed by preparing. But no book, or auntie, or discussion group will prepare us for all the twists and turns. Practicing surrender for what is will – and a child is the largest IS life presents us with. In this manner, viewing life as unfair because men and women is having different lessons is futile. Mother Nature has deemed the female body to nurture new life – in the physical… and the emotional, and the mental, AND the spiritual — so you bet it will challenge you with long pregnancy and hard labor on all levels. For us men, this is indeed less of a daily challenge and grind, and no amount of nappie-changing will change that. But, and it is a big BUT for men who are brave enough to
embrace it, we have an opportunity to open our heart to helplessness, and dependence, and COMMITMENT, in a way no otherwise sought and not elsewhere available. Surrendering one’s ego to the process is the most difficult lesson and the most beautiful gift. You (women) have an credits by default; while we have to study the full class and then some. Surely that is worth a cracked nipple, or two
Sheesh, that came out much longer than meant. So I’ll leave the points about sex etc. out. But I admit I find Waldman’s original post tasteless and not because the issue is not important. It's just that Sheesh, that came out much longer than meant. So I’ll leave the points about sex etc. out. But I admit I find Waldman’s post tasteless. Not because the issue is not important. It's just that morbid comparisons are a sure way to end up with two dead birds in your hand while someone cut the tree to make coffins
את קורבן של "ילדים זה שמחה" בדיוק כמו שרבים אחרים קורבנות של ססמאות פטריוטיות בשירות המולדת.
החינוך הממסדי שאחראי על פוסטרים מ"הטובים לטייס" ועד לציטוט הנ"ל משירו של הבמאי המתקרנף החדש, לא אוהבים אנשים שחושבים על המחיר. אנשים שחושבים. נקודה.
ושטיפת המוח של הססמאות ה'ציוניות' פעלה, כמובן, גם במלחמה האחרונה.
לא לכל אחד קל לזהות ולהבין, שססמאות מטעם המדינה, הרשות, וכו', אינן שונות במאומה מססמאות מטעם משרד פרסום שמעוניין למכור מוצר שיווקי.
בעיקר בעקבות הדיון הקצר שעלה בנושא אימהות חד-הורית. אולי הגיע הזמן גם לשבור, או לפחות לבחון, את המיתוס שהורות חייבת לבוא יחד עם זוגיות? זאת אומרת, האם בן הזוג שלנו חייב להיות האבא של הילדה שלנו, ולהיפך? האם זוגיות טובה חייבת, או בכלל יכולה, להיות גם שותפות להורות? האם מי שמתאים להיות בן הזוג שלנו מתאים וצריך גם להיות הורה שני לילדינו?
אני שואלת את זה כשאלת תם, אבל זה התחיל מאוד להטריד אותי אחרי שנתקבלתי בבעיות שהועלו בדיון הזה, וגם אצל עמליה (התסכולים, היעדר חיי המין וכו') אצל כמעט כל זוג הורים שפגשתי, והן נעדרו לגמרי אצל הורים שפגשתי שאין ביניהם קשר זוגי (למשל חד-מיניים שרוצים להגשים את ההורות שלהם), זאת אומרת אנשים שהפרידו בין מימוש הזוגיות שלהם למימוש ההורות שלהם.
מעניין אותי לשמוע מה אתן אומרות או אומרים.
וההסבר נמצא בשורות הראשונות בתגובה באנגלית למעלה.
לגדל ילד צריך עם עוד 3-4 מבוגרים בבית, בקשרי משפחה/חברות שונים, ורצוי מאוד עוד 2-3 ילדים. כולם על כולם, באותו בית. כמובן, אני לא חיה ככה, יש מעט מאוד אנשים שחיים ככה, ומובן מדוע: לא מוכנים לשלם את המחיר של כניסת המשפחה המורחבת לחיים. התרגלנו מדי לפרטיות. אבל זה לא אומר ששני מבוגרים על ילד אחד, עם ספרי החשבונות פתוחים, זו נקודת התחלה טובה.
לגבי שותף להורות שאינו בן זוג – לא יודעת, לא הייתי שם. מן הסתם יש פחות ציפיות, ושותף להורות לא יקטר על הזוגיות האבודה ולא יספור לך ימים בלי סקס אחרי הלידה. אבל מצד שני גם לא תהיה שם האהבה שמכפרת ומפשרת, ואף אחד לא ינגב לך את הדמעות אחרי כמה לילות רצופים בלי שינה, ולא יתנדב לתת לך לישון ולהעסיק את הילד בשבת בבוקר.
אבל אין לי כוח.
אין לי כוח להיות שק חבטות של מהותנות נשית, פוסט פמיניסטית.
אין לי כוח להלחם באינטרנט על המקום של הרגשות שלי, על התחושות שלי כאב.
אין לי כוח להתעמת בשביל להוכיח שאני (כמייצג חלקי של הזן הגברי) בסדר באיזשהו מקום.
אין לי כוח וזה למרות שכשקראתי את הציטוט שלך של בועז כהן חשבתי כל הזמן – זה נראה כאילו חוויית האבהות שלו מאוד רציונלית ולא רגשית, הוא לא יודע מה הוא מפסיד כנראה. אבל מה שאת כתבת אחר כך זה פשוט…
מסכימה עם אביבה. אולי יש פחות עימותים ויותר נוח לגדל ילד עם שותף מעשי ולא רגשי. אבל זה לא מה שאני רוצה, וגם לא בהכרח המודל ההיחידי הטוב לילדים, אם אנחנו עדיין מאמינים בזוגיות כלשהי. גם בין בני זוג מאותו מין אגב.
הדרך לרכך את הבעיה שעליה הצביעו כאן כל כך הרבה נשים בעיקר, היא לגרום לגברים להבין כמה זה קשה, בדיוק כמו ששיר החכמה כתבה, לתת להם להתנסות מה זה להיות עם תינוקות/ילדים זמן ממושך כל כך, להיות משועבד לצרכים שלהם. אז אולי הם יבינו יותר, יתחלקו יותר.
מיכאל, מזל טוב 🙂 כל כך צעיר וכבר אבא.
אני מסכימה עם מודל השבט שחסר לנו, הלוואי שזה היה אחרת. כשהייתי אמא בראשית הדרך זו הייתה הפנטזיה שלי, לגדל פה כמה ילדים עם עוד כמה אימהות ולהתחלק.
אסי, שאני מסכימה עם הרבה מילים שלו, כתב על "טירוף מושלם"
http://www.notes.co.il/assi/22322.asp
קודם כל תודה.
אני מסכימה עם התופעה החברתית שאבחנת, אבל חושבת שבמקרה שלי זה היה דווקא היוצא דופן שאינו מעיד. ויש עוד כמוני.
עד גיל 31, גיל לא מבוטל, הצהרתי שלא אביא ילדים, שאני פשוט לא רוצה, לא מעוניינת. ופתאום, השתלשלות של נסיבות רגשיות ותובנה חותכת שינו את דעתי, לא ברגע, זה לקח כשנה. במקרה גם נתקלתי באותו זמן בחסר המזל שעשה איתי את המסע 😉
ההכרה שהגעתי אליה לא נבעה מלחץ חברתי, ואם כבר, רבים דווקא ציפו ממני שאכשל לאור כל מיני דברים. בעיקר גנטיקה והסטוריה.
1
פעם אולי אני אכתוב בהרחבה על "חווית האבהות" שלי, שהיתה ועודנה מאוד רגשית. אין דבר שאהבתי יותר ואני אוהב יותר משתי הבנות שלי. אני אבא-ברווז, אבא-אווז. האבהות היא החוויה הרגשית הכי חזקה שהיתה לי אי פעם. מעולם לא האמנתי שאפשר לאהוב ככה מישהו או משהו.
2
"התעמולה השקרית". לכו עם התלונות לאחיותיכן הנשים, שאומרות לכן שהמכנסיים האלה מ-ה-ממים (הם לא, הם אף פעם לא היו). הן שיקרו לכן כשמכרו לכן אשליות והעלימו את האמת.
הרי כבר בקורס הכנה ללידה נדהמתי לגלות את העובדה שנשים מדריכות מוכרות חצאי-אמיתות ואף אחת מהבחורות (כך עשה רושם) לא באמת רצתה לדעת את האמת.
3
אני אדם ישר ואף פעם לא שיקרתי לאף חבר ששאל אותי "נו, אז איך זה להיות אבא?" – תמיד נתתי את כל האמת האכזרית בפרצוף. אתה תקום בלילה, כל לילה. אתה תרוץ איתו לטיפת חלב, לחדר מיון. הוא לא יירדם לך לפעמים. יהיו לו גזים. תצטרך להחליף לו מאה פעם ביום, כי אשתך תהיה גמורה מעייפות. ותשכח מסקס. פשוט תשכח ממנו. התכונן לנזירות מינית ממושכת ואל תאמין לאף אחת שתגיד לך שהיא תחזור להיות נמרה במיטה אחרי שלושה חודשים. לא ולא. ולא משנה כמה מקסים, ג'נטלמן, אדיב ומחזר אתה תהיה. פשוט תשכח ממה שהיה. ברוך בואך לעולם מושגים חדש.
4
מנסיוני: נשים נוטות לעגל פינות, לחתוך זויות, להעלים את האינפורמציה הלא נוחה מנשים אחרות. נשים נוטות להגיד את הדברים שנשים אחרות יהיה להן נוח לקבל. נשים נוטות "לחבק" ולהיות אוזן קשבת. גברים יגידו לך את האמת הקשה וינסו לעזור לך לפתור את הענין.
תמיד אמרתי לנשים שבחיי: מחברות שלך תקבלי חיבוק ואמפתיה. ממני תקבלי גם חיבוק, אבל גם את האמת, בלי חשבון.
5
ידעתי שיהיה קשה מאוד, כי אין שום סיבה שזה יהיה קל (רגשית, פיזית, כלכלית). צריך להיות אהבל מוחלט, בשביל לחשוב שיהיה אחרת. המידע מופיע בכל גליון מקרי של "לאשה" או "את". להיות אמא זה ענין מסובך (וגם להיות אבא) ולפחות 30 שנה כבר כותבים על זה ללא הרף, שוב ושוב ושוב.
הרבה נשים שפגשתי בחיי רצו את החתונה, אבל לא את "חיי הנישואים". הרבה נשים רצו את התינוק, כמו איזה צעצוע מתוק, אבל לא באמת רצו את הטיפול בו ואת המשמעויות הנלוות לאמהות. הן העדיפו לא לחשוב על זה. לא לבדוק את זה. לא להסתכל על העובדות.
תודה על התשובות, אבל לא התכוונתי לגידול ילדים כהורה יחיד (בתשובה לאביבה) ואני גם מבקשת להסתייג מהקביעה שלך של "זה לא נורמלי לגדל ילד לבד". בבקשה להשאיר מושגים כמו "נורמלי" מחוץ לדיון (מי בדיוק קובע מה זה נורמלי? ולגדל ילד עם שני הורים שאחת מהם מתוסכלת ומיואשת ללא הפסקה זה כן נורמלי?).
התכוונתי בהחלט לגידול ילדים בצוותא, אבל לאו דווקא עם בן הזוג שלך. כך למשל קופץ לי לראש הנתון מאיר העיניים שגברים גרושים רואים את הילדים שלהם הרבה יותר מגברים נשואים, כי גברים גרושים – קרי, גברים מחוץ למערכת יחסית זוגית פורמלית עם אם ילדיהם – מחויבים להשקיע זמן וחלוקת נטל בגידול הילדים שלהם. מחויבות שנכפית עליהם מחוץ לקשר הזוגי שלהם.
ואני עדיין חושבת שיש פה מיתוס שדורש בחינה אמיתית. למה אנחנו עדיין שבויים בקונספט שבן הזוג האידיאלי בשבילנו צריך להיות גם ההורה האידיאלי לילדינו?
עוד לא קראתי.
אבל שימי לב להנחה שמגולמת במה שכתבת על שותפות – יש חוויה מסוימת של הורות. חוויה של השתעבדות לצרכים של הילדים. עד שאב לא יאמין בחוויה שלך הוא לא יוכל להבין אותך. זה נכון שהוא לא יוכל להבין אותך, אך האם זו החוויה היחידה? האם שותפות היא רק כשהוא מסכים איתך? אולי החוויה שלו היא החוויה האמיתית?
אולי אין חוויה אמיתית אלא חוויה אישית. ואם אין כזו חוויה אמיתית, אולי זה שהוא יתנסה במה שאת מתנסה לא יגרום לו להבין אותך אלא רק להיות מתוסכל.
אני מגדלת ילד לבד (כלומר, בכוחות עצמי וללא פרטנר). זה לא נורמלי. אני מבינה את חוסר הנוחות שלך מהמושג הזה, אבל אני לא מתכוונת לנורמות או למה שנורמטיבי. אני מתכוונת ל"לא נורמלי, נפל על הראש, לא שפוי, לא ככה צריך להיות".
אני בסיטואציה הזו, מבחירה ומרצון, ודווקא לכן אני מרשה לעצמי להתבטא כך.
ה"לא נורמלי" לא מתייחס להיעדר דמות האב דווקא – אלא להיעדר השבט, כמות ידועה של מבוגרים קרובים, כמות ידועה (ומתרבה) של ילדים בסביבה.
המגורים לבד עם ילד בדירה – זה מה שלא נורמלי.
שניכם צודקים באותה מידה. יש אמנם המון ספרים והדרכות ופורומים ואתרים, אבל אף אחד לא מצליח להסביר במדויק את מהות השינוי, כי זה באמת שינוי רב פרמטרים. ככל שאתה מודע יותר לגודל השינוי, זה לא בהכרח אומר שתעמוד בו טוב יותר. זה כבר קשור לאופי ונסיבות, וגם במקרים מסוימים, לאופיו של הילד. יש ילדים שהולכים לישון כל יום בשבע בערב, יש ילדים שלא הולכים לישון לפני עשר בערב, יש ילדים חולניים יותר וחולניים פחות. תסכימו אותי שלמרות הויתור הכואב על החיים הקודמים, במקרו ובמיקרו, לא הייתם מוותרים על כך לרגע, ושפוסטים הם ונטילציה מופלאה, הרי קשה לנו, ימשיך להיות קשה לנו, ואני מבין את ריקי כשהיא מקטרת, אני גם בטוח שלמרות שהיא מקטרת, היא לא היתה מוותרת על כל זה לרגע. מה, שגם את הזכות והיכולת לקטר יקחו לנו?
אהבתי מאוד את כל מה שכתבת. גם בטקסט שריקי ציטטה בפוסט שלה וגם בתגובה "אני מ אמין בלהגיד את האמת". אבל חבל לך על הזמן. בועז. נשים לא יבינו את זה. הן רוצות לשבת באורנה ואלה או במקס ברנר ולעשות צצצ-צצצ-צצצ על הבעל המניאק שלא מבין אותן. הן חושבות שחיבוק אמפתיה וסימפתיה זה הכל. אף אחת אף פעם לא חושבת על הבעל שצריך להבין גם אותו. אף אחת אף פעם לא קולטת כמה זה מבעס להזדיין עם אשתך 3 פעמים בשנה במקום 3 פעמים בשבוע.
לפעמים זה כל כך מבעס שרואים אותך כזו שרק מקטרת ומתוסכלת. זה לא נכון! ולא הייתי מוותרת על כלום (טוב, מלבד האסטמה שלו שהייתה כמה שנים).
זה גם כל כך נכון שזה קשור בילד, יש ילדים שהם "יותר". ההתמודדות איתם יותר מאתגרת, בעיקר אלו שלא יודעים להעסיק את עצמם.
אדרבא, מוכנה להשאיל את החוויה, אני ואחרות, נצא למשרדים הממוזגים בהם לא נתלים לנו על הצוואר לעשר שעות לפחות, ואז נבוא הביתה ונשחק שעה שעתיים את האבא . נו באמת, איזה מין התחמקות זו "חוויה אישית", זה לא מכובד.
ואני עוד אשיב למייל.
אתייחס יותר מאוחר. אני רואה שמתפתח פה מרד האבות החדשים בנושא הסקס, המרמור מובן, רק תתחילו להסתכל קצת על הסיבות המהותיות. אחר כך
כל מלה זהב.
טהור.
התחלת, ריקי, מהפוסט של עמליה רוזנבלום. הכותרת של רוזנבלום היתה "הסקס נפל מתחת למיטה עם כל המוצצים".
אבל הסקס: הוא לא נפל מעצמו, ככה, כמו שמוצץ נשמט מפיו של תינוק. הוא הושלך לשם, על-ידי האם. האשה ששכחה שהיא אשה ובמקום להבין שהיא לא לבד בעולם, שיש גם גבר בתוך התא המשפחתי, ולא רק היא והיא והיא ויחסיה המורכבים עם האמהות.
הרי גברים לא משליכים את הסקס לשום מקום. להיפך. הם רוצים להרגיש שהם עדיין גברים, ולא רק פונקציה מתפקדת בבית. לא רק מחליפי חיתולים, שליחים (לסופרפארם) ונדנדה אנושית לתינוק שלא נרדם.
לא. הגברים רוצים שימצצו להם, גם אחרי שיש בבית מי שמוצץ מוצץ.
הנשים : הן שמשליכות את הסקס מתחת למיטה, והן אלה ששמות אמברגו על המיניות שלהן ועל חיי המין שלהן בכלל.
לפני שמאשימים את הגברים במשהו, כדאי לבדוק איך נשים במו ידיהן זורקות את הדבר הכי חשוב בזוגיות וביחסים (הסקס) ומדוע מוסד המשפחה מתפרק והולך בשנים האחרונות בקלות כה רבה.
http://ccc.1asphost.com/researchhaifauni/
את זו שעושה לעצמה חיים קלים. את עסוקה בעצמך בלבד ולא מרימה את הראש לרגע לראות מה קורה מסביבך. את בוחרת את הבחירות שמתאימות לך ומחליטה את ההחלטות שמתאימות לך. את רוצה שאחרים ינהגו כמו שמתאים לך וכשזה לא קורה את באה אליהם בטענות.
וזה על רגל אחת
אני כותבת פוסט חדש כתגובה, יופיע מחר או מחרתיים.
אני מרגישה כמי שמביאה בית קברות למשכן הכהנים פה, ז"א, בחרתי, כתבתי את כל הסתייגויותי, העדפתי לא להכניס את ראשי למיטתכם, כך שאין לי תוספות להורים המתמודדים חוץ מלחזק את ידיכם, להצדיע לימים וללילות שאתם עשים במלאכה, ולהמשיך בחיי ההדוניסטיים ובנרקסיזם הלא מתחשב, הסוציומטי וחסר הגבולות שלי.
אני אפילו לא מלנקקת לדבריי, כי נראה לי שהנוכחים יודעים במה מדובר.
אני מצדיע לאומץ שלך לדבוק בבחירתך לחיות את חייך כרצונך.
ותודה
אני רואה את מהות הבעיה בעצם ההגדרה והציפיה הנילוות אליה. החברה שלנו מצפה מנשים ללדת, להקים משפחה ולהצליח.
אין מקום לדברים אחרים, אנחנו די חד גווניים ולא מוכנים לסבול, כחברה, כל מה שמעלה סדקים על השבלונה ולכן, הרבה נשים מוצאת את עצמן עם תחושה של כישלון ואי סיפוק.
חבל שאין אצלנו את החופש לבחור גם מה שלא מקובל בהיסטוריה החברתית שלנו והוא, לא להביא ילדים לעולם כי עם אפשרות הבחירה הזו והסובלנות כלפיה ההשלכות שלה, ישתנו גם ההגדרות מסביב ויאפשרו לסדקים או גילויי אמת להתקיים.
לא יהיה צורך בטיוח.
אבל פה אני חולק עליך קשות:
ביום שבו תצטרך לעבור חיתוך של 30 ס"מ בבטנך התחתונה כדי להוציא משם גוש-אדם במשקל 3 קילו פלוס שליה פלוס כמה ליטרים דם שאובדים, ליטרים שכדי לפצות על אובדנם תצטרך לקבל כמה וכמה מנות דם, ואחרי זה תרעד מחולשה במשך שבוע וכשתגיע הביתה יכאב לך כמו הגיהנום – ביום הזה אני רוצה לשמוע אותך אומר שאתה רוצה סקס. וגם בחודש שאחריו.
שנית, אתה מוזמן לקום שש פעמים בלילה להניק. לרעוד מעייפות, כשמטלטלים אותך בצרחות אימים מתוך חלום, לשבת ולהניק. ולהניק. ואז לטפוח כי לתינוק יש גזים או גרעפצים. ולישון בין לבין לא יותר משלוש שעות בלילה, במשך חודשים.
כלומר, אתה לא מוזמן. אני לא מאחל את זה לגרועים שבשונאיי. אז למה אשתי צריכה לעבור את זה? כל נגיעה בה כואבת. ודי לחכימא.