ממעצבי המרכז היהיר הישראלי, זה שאוהב להתחזות לשמאל.
אדם חלול, שיודע לתרגם את הפעימות של 'המרכז' בשפה נמלצת.
ובמילותיו שלו: "מי שאין לו הצעות בשאלות קונסטרוקטיביות"
כמו למשל – בשביל מה היה כל זה, והאם היה שווה (שאלה שעוד תידון ברבות הימים), מה עמד מאחורי כל זה באמת (וגם הרוויח, או קיווה להרוויח) ואיזה חברה אנחנו בסוף, אחרי כל זה, נהיה, (ואם המחיר-חברה ספרטנית) הוא שווה, ועוד הרבה שאלות שבלהט תופי הטם-טם התקשורתיים המזמרים כשירתו של טאוב קשה לשמוע – "פשוט לא רלוונטי".
מלל 'פטריוטי' הוא בוודאי שלא מה שדרוש לנו, ובוודאי לא האשמת "השמאל הרדיקלי" (אני לא יודע מה זה) – היהודים החדשים-ישנים של מלחמה זו, השעיר לעזאזל שישמש מעכשיו התואנה לכל הפשיסטים הגלויים והסמויים בחברה שלנו (דבר אחד טוב יש במלחמה – שהיא מוציאה את אלה מהארון) – כל האסטרהאזים מאז ומעולם, שתגובתם, אגב, מוכיחה שלא ניצחנו במלחמה הזאת (ומראש אפשר היה לדעת זאת).
ואגב, הסיבה שההתנגדות למלחמה לא גברה – היא פשוט שלאולמרט היה את המזל או השכל לגמור אותה בזמן. בעוד חצי שנה, גם קרנף העל טאוב, היה מדבר אחרת.
על מאמר חשוב זה.
וטוב שיש אנשי שמאל ושלום שיש להם אומץ לעמוד מול מחנם ההזוי הממשיך באותה רטוריקה אוטומטית של סיסמאות – ולאמר את דברם, תוך כדי יודעם שאותו מעגל שמאל עלול להקיא אותם מהקונזוס האלטיסטי של הבועה שבה הם נחים כל ימות השנה על 'זרי דפנה' של נאורות והומאניות
ולהגיב לאחריה האם באמת לחשוב עכשיו איזה מין חברה אנחנו זה רלבנטי. האם זה לא כפי שכתב טאוב בתבונה רבה, מנותק מהמציאות? טוב, בטוח תגיד שלא . לשאול בשביל מה היה כל זה אחרי שקוראים כתבה כזו, ובעצם לא צריך לקרוא אותה, היו מספיק כתובות על הקיר בטרם – נראה לי שלשאול זאת זה לא רק עיוורון אלא גם חוצפה.
פטריוטיזם? פאשיזם? סיסמאות נבובות. מבט למציאות ולמה שאומרים לנו בעיניים, מבט לא קל. ואיך אפשר להסביר א תהדחקה המטורפת הזו שלכם?
נסראללה הוא לא מחסידי המפעל הציוני, ווּפ איזו הפתעה!
עכשיו תגידי לי, למה בעצם שלחת אותי למאמר הזה?
כדי להוציא ממני הודאה שאני משתף פעולה עם נסראללה, או להכריח אותי לצעוק שאני לא משתף פעולה איתו (ובכך, לשתף פעולה עם מה שאת חותרת אליו: הפללת השמאל, שהרי צעקת 'אני לא' יש בה התייחסות להאשמה שאתה כן)?
מצטער, השאלות שאני מעלה הן תמיד רלוונטיות, ביחוד כשחלק מהכוונה של המלחמה היא לכפות את השיח של הגנרלים בנושא הזה, כשיח היחידי. אף אחד לא הצליח לשכנע אותי שהחרבת חצי לבנון היא המענה על הכל, מה גם שזה לא השיג כלום: לא את פירוק החיזבאללה, לא את החזרת החטופים, ואני עוד חושש מחורף ארוך עד שיבואו 'הפנסיונרים' אם יבואו. אז מה הרווחנו מכל זה (מלבד האדרת "הזיקפה הלאומית"של גרנלים וכל מיני, והשעיית הדיון החברתי עד קצה הימים?)
ומה שעוד נקבל, זה את ביבי-ליברביבי דוהרים אל כס הדוצ'ה, על כידוניהם ומצהלותיהם של תמימים (אולי) כמוך ופחות תמימים כמו טאוב וארי שביט, שיצלבו בדרך את כל ה"פוסט-מודרניסטים", "השמאל הרדיקלי" ושאר השמות שאתם ממציאים ליהודים החדשים, שאשמים בכל הרעות. אני לא בטוח שלאולמרט ופרץ, ברמה האישית, זה היה כדאי.
נסראללה הוא לא מחסידי המפעל הציוני, ווּפ איזו הפתעה!
עכשיו תגידי לי, למה בעצם שלחת אותי למאמר הזה?
כדי להוציא ממני הודאה שאני משתף פעולה עם נסראללה, או להכריח אותי לצעוק שאני לא משתף פעולה איתו (ובכך, לשתף פעולה עם מה שאת חותרת אליו: הפללת השמאל, שהרי צעקת 'אני לא' יש בה התייחסות להאשמה שאתה כן)?
מצטער, השאלות שאני מעלה הן תמיד רלוונטיות, ביחוד כשחלק מהכוונה של המלחמה היא לכפות את השיח של הגנרלים בנושא הזה, כשיח היחידי. אף אחד לא הצליח לשכנע אותי שהחרבת חצי לבנון היא המענה על הכל, מה גם שזה לא השיג כלום: לא את פירוק החיזבאללה, לא את החזרת החטופים, ואני עוד חושש מחורף ארוך עד שיבואו 'הפנסיונרים' אם יבואו. אז מה הרווחנו מכל זה (מלבד האדרת "הזיקפה הלאומית"של גרנלים וכל מיני, והשעיית הדיון החברתי עד קצה הימים?)
ומה שעוד נקבל, זה את ביבי-ליברביבי דוהרים אל כס הדוצ'ה, על כידוניהם ומצהלותיהם של תמימים (אולי) כמוך ופחות תמימים כמו טאוב וארי שביט, שיצלבו בדרך את כל ה"פוסט-מודרניסטים", "השמאל הרדיקלי" ושאר השמות שאתם ממציאים ליהודים החדשים, שאשמים בכל הרעות. אני לא בטוח שלאולמרט ופרץ, ברמה האישית, זה היה כדאי.
MOON
לגדי טאוב אכן דרוש אומץ בשל הסיכון להקאה מאותו ציבור, ובעצם אולי טוב להיות נבעט ממיליה כזה, שמשמר את מעמדו והשתיכותו למעגל הזה באידיאולוגיה בזויה.
גם הוא תמיד מגיב באופן אוטומטי נגד כל מה שמדיף ריח של פוסט מודרניזם, שמאל רדיקלי ושאר "מרעין בישין". הטכניקה ברורה ופשטנית: לוקחים את הדוגמה הקיצונית ביותר ויוצאים נגדה, אבל הוא לא סיפק את התשובות לבעיות האמיתיות: איך מגיבים באמת לפגיעה בריבונות? מה על רצח מאות הלבנונים החפים מפשע? מה על מאות אלפי הפליטים (המחבלים לעתיד)? ומה השגנו בעצם במלחמה הזו (אם בכלל). טאוב, כהרגלו, אינו מתמודד עם הדילמות האמיתיות, קל יותר לצאת נגד הקיצונים ולזכות באהדת המרכז
אפשר אולי לומר שיש עוצמה רטורית בדברים שלו (שלא לומר דמגוגיה), אבל בסוף, כשמסיימים לקרוא ולהנהן, או כשמנסים לסכם ולנסח 'מה בעצם אמרו לנו', מגלים שהרבה קונטסרוקטיביות אי אפשר לדלות גם לא מהדברים של טאוב, כך שיצא שהוא פסל במומו. הוא מצדו מבטא דרישה (לעגנית) לקונסטרוקטיביות מצד השמאל, אחר-כך מעיר קצת על אוזלת היד של אנשי-הרוח (מבחינת התשואות הצבאיות שלה – זה לא ברור שהיא ברורה מאליה?), אחר-כך מטיח ביקורת לא מאוד מפתיעה כלפי מה שאפשר בעצם להכניס תחת קורת הפוסט-מודרניזם (ותוך כדי ההכנסה אפשר גם להיזכר שאת הביקורת הזאת הוא העביר מפורט-מפורט אז מזמן כשהוא כתב את 'המרד השפוף'. וגם אז זה לקה בסופיזם), אבל בסופו של דבר, חוץ מכל אלו, הוא לא עושה יותר מאשר ליישר שורות, והוא בטח לא מציע הצעה קונסטרוקטיבית (מעבר להצעה שהוא מגיש לשמאל, והיא לְהֵימין)
(בתור שמאלנית אני אומרת לא תודה).
אני חושבת שזו תהיה טעות איומה ללכת שולל אחרי דבריו ו'להודות באשמה', זאת אומרת להשתתק מול הטענה כי השמאל שקט משום שאין לו אלטרנטיבות להציע. השמאל שקט כי משקיטים אותו ומקטלגים אותו ומדירים אותו, למשל כ'פלצן תושב בועה'. (וגם כי מטבעו הוא פחות המוני, לטוב ולרע). אני חושבת שיש שמאל, ואני בהחלט חושבת שהיה לו מה להציע. למשל, חילוף שבויים מיידי. או, למשל, הצבת אולטימטום בלי התחלת פעולה עד תום (האולטימטום, לא הסבלנות). או למשל הבלגה (כן, ממש הבלגה), או היענות להצעת ממשלת לבנון אי-אז בתחילת המלחמה, או אולי התעלמות מכוונת (ומזלזלת) מהחיזבאללה תוך גיוס מילואים דמונסטרטיבי שיאותת (ללבנון, לסוריה) במקביל לפעילות דיפלומטית ותפילה שזה יעבוד, או הפסקת אש מיד אחרי ההפגזות הראשונות… היו הצעות וחלקן בוודאי ברות-ביצוע, ושימי לב שאף אחת מהן לא הייתה מזיקה ל'יכולת ההרתעה' המקודשת כפי שהזיק הפיאסקו שהיה. אלא שלסולו ששר הקונצנזוס הרבה יותר קל לספר שהקול שמנסה להפריע ברקע הוא ממבו-ג'מבו פסיכואנליטי, אוריינטליסטי, אקדמאי, בכייני ופלצני, לא אופרטיבי, יעני אינטלקטואלי אבל בעצם רפה שכל. והכי טוב יהיה אם יספר את זה אינטלקטואל שהביא אותה בהפוכה. מה שחבל הוא ששמאלנים בעצמם מתפתים להאמין בזה. הרי כמה פעמים במהלך המלחמה הזאת אפשר היה לשמוע משפטים כגון, 'תביני, בדרך כלל אני הכי שמאלני, אבל הפעם אין ברירה, באמת באמת חייבים להראות להם'.
(אני שמאלנית. עניי עירי קודמים ושלום הישראלים חשוב לי יותר משלומם של הלבנונים, בפירוש. ובכל זאת היו לי אלף ואחת סיבות לחשוב שאין טעם להתחיל את המערכה הזאת וזה בלי לספור את הטיעונים הפסיכואנליטיים או האוריינטליסטים, או חלילה המוסריים (שגם עליהם אני לא חושבת שצריך להתנצל, אדרבא)).
הוא תמיד היה כזה. השיח תמיד חיפש איזה שמאל חוזר בתשובה, כלב של ימנים. זה מעורר תחושה חמימה של צדקנות. וטאוב הוא בדיוק כזה, הילד הרע של השכנה שחזר למוטב. ואם הוא ראה את האור, מה לנו כי נבקר. ואני מרשה לעצמי את כל הכינויים והמטאפוריקה, כפי שיטתו של טאוב.
מסתבר שזה גם מוכר, ולראיה כמות התגובות. גדי, אוהבים אותך, כמו שבטח שמעת בארה"ב. אז אולי לא הבנת, אבל אם כבר ציטטת את ברכט, תפקיד איש הרוח והד"ר הוא לייצר אופוזיציה ממשית לממסד, לא בהכרח לביקורת. אתה בעיקר מצליח לייצר שיח זקן, וכאן אוהבים זקנים, ולהצדיק את הדין. אם אין לך שום דבר מעניין לומר, חוץ מהתלהמות ככרות, וותר על המאמץ, כיון שרוני דניאל עושה זאת טוב ממך.
יצא חרוז.
צועד יקר.
טיפשי לומר שאני מאשימה אותך בשיתוף פעולה עם נסראללה.
יש משהו ילדותי במשפט "ביחוד כשחלק מהכוונה של המלחמה היא לכפות את השיח של הגנרלים בנושא הזה, כשיח היחידי". אוקיי, כשמאלנים נאורים כולנו שונאים גנרלים, ימנים, ומחרחרי קרב. אנחנו נרתעים מכוחניות ומיליטריזם, אבל מעבר לתכונות האלו שאנחנו רוצים לשייך לעצמנו, האם יש לנו דרך להתמודד מעשית פשוט עם האיום למחוק את קיומנו מכאן? איום מפורש, ישיר, מילולי. זה למה שלחתי אותך לכתבה.
להגיד בלגלוג, מה את אומרת, נסראללה אינו מחסידי המפעל הציוני, זה אולי שנון, אבל זו היתממות מעצבנת. אתה מתעלם לחלוטין מהציר המפלצתי שמתרקם פה מאיראן דרך אפגניסטאן ועד לבנון וסוריה, מכך שהאיסלאם נישא על גלים פודמנטליסטים בכל העולם ומטרתו הראשית היא להשמיד את קיום המדינה ואותך כיהודי. זו לא המצאה פרנואידית יותר, ומסתבר, מה לעשות, שהיו כאלו שחזו את זה, התיחסו אליהם כאל מטורפים ואינטרנסטים ובסוף, חלק מנבואותיהם התגשמו. אני לא מוכנה לעצום את העיניים מול המציאות הזו, ומפחיד אותי שאתה ושכמותך כן.
זרעי השטניות האיסלמיים מזכירים את התפתחות הנאציזם, מלבד העובדה שלא מדובר בהליכה עיוורת אחרי מנהיג כריזמטי בעקבות בעיות לאומיות פנימיות, אלא מניעים דתיים שהוצתו בידי מנהיגים לא אחראיים והוסטו לכיוונים שאי אפשר לעצור כעת. או בעצם אפשר, כנראה בעזרת כוח. פתרונות אחרים שנוסו – ראה מקרה איראן, לא זכו לשום שיתוף פעולה או מענה, גם אולטימטום נוסה בעבר מול חיזבאללה.
מסכימה איתך שהיעדים למלחמה לא הושגו, ושלא בטוח בכלל שמאות הרוגים לבנונים היו מענה. זה חלק מתודעה כושלת ויהירה כפי שכתבתי בהפניה לכתבה על ראש אמ"ן. אבל אני חושבת שאם הלבנונים ממשיכים לתמוך בחיזבאללה ולהודות להם כפי שעשה סניורה השפל, יש להם חלק בסיטואציה הזו.
ליעל אענה בנפרד
גם מהתגובה שלך "טעות איומה להודות באשמה" נראה לי כי חלק מאנשי השמאל מוכרחים גם במציאות שונה לגמרי מזו שהייתה לפרנס את תדמית "בואו נצעק שהצבא כובש ורשע", מסיבות שונות, אולי פסיכולוגיות, מי יודע. קשה להעריך את זה, נוכח המציאות המורכבת שנראית שונה מאוד בשנים האחרונות, שונה לגמרי מהתפיסות הסכמטיות של אנחנו צבא כובש ורע, והפלשתינים הם קורבן מסכן. הם כבר לא .
יופי שאת מציעה הצעות, אבל בסוף היום, אם נדע שיש תוכנית אופרטיבית להשמדת המדינה, זו האג'נדה, מה תציעי אז? עוד שיחות פיוס?
ההצעות שלך לא מקיימות שום שיח או מענה לאפשרות הזו שמדוברת בגלוי מהצד השני] ותמהני אם ביום הדין כן תחשבי שאולי אולי "השמאל" הזה טעה. או שהצדקנות מנצחת הכל ושוב נצא אשמים אצלך.
לעזאזל, אפילו מדינות שאינן ארה"ב מצאו שהמהלך הצבאי כתגובה היה מוצדק, אלמנטרי למדינה שרוצה להגן על עצמה, איפה היא התגובה האנושית האלמנטרית שמתבקשת פה גם מצידכם. הבלגה? הבלגנו שש שנים, והנה, זה מה שקיבלנו, ואת מציעה אותה שוב. אין ספק, עימות ישיר עם המציאות.
ודי נמאס לי מהעניין של הבועה, הוא מוצה.
קצת פחות סיסמאות [רדיקלי, אחר, הפגנות, אשמה, מצפון. התעייפתי] וקצת יותר שאלות:
1. האם המלחמה, כמו כל מלחמה, שירתה תשוקה ופוטנציאל של האורגן הציבורי הדומיננטי כאן, הצבא?
2. אתה מדבר על האחר. יש גם את הדומה. האם הנזק המצטבר שישראל גורמת בשטחים משליך על הנכונות של השיעים בלבנון להילחם? האם העובדה שאתה חלק ממדינה אלימה לא מגרה את הסביבה לפעול?
3. האם הלחימה, כמו גם הרחבתה לליטני, שירתה פוליטיקאים חסרי ניסיון ונעדרי מעמד?
4. האם הרחבת המבצע לאחר הפסקת האש היא ניסיון נואל לתמונה של נצחון, בבחינת "סוף טוב הכל טוב"?
5. האם הלחימה היא חלק מתמונת הלחימה של האמריקאים, והאם אין אופציה אירופאית?
6.פטרת את עצמך ב"גם אם עשינו טעויות נוראות". האם יש עילה להרג מאות אזרחים?
7. האם הלחימה משרתת איזה צורך לאומי במדורת שבט מול קיום מתפורר?
8. האם הלחימה היא בידור היפר ריאליסטי?
9. האם לא ראוי היה להגיע להסכם עם סוריה, לפני הלחימה או למצער אחריה?
10. האם היית רוצה לחיות במקום בו כשהתותחים רועמים המוזות שותקות?
אפשר לחשוב על עוד כמה שאלות, גם כאלו הנוגעות לניהול המשבר על צדדיו השונים.
אתה פשוט סוג של קומיסר תרבות, שרוצה שהמבוגרים ילטפו את ראשו. אז קבל לטיפה ונשיקת לילה טוב.
הפוטנציאלי של איראן ובעלי בריתה, (אם כי יש עוד כמה איומים קטנים בדרך, וגם הם לא פחות חמורים, גם אם 'עדינים' יותר, כגון האיומים האישיים הקטנים עלינו ממשטר קפיטליסטי-ביביאני או דיקטטורי, או הפחד האישי שלי לא להזדקן בכבוד, אבל אני מסכים, מה זה לעומת האיום הגלובאלי על המצב היהודי) אני לא רואה למה המלחמה הזאת הועילה.
תראי, אני לא רואה ב'מלחמה זה חרא' טיעון ובהחלט חושב שעשוי להיות מצב של אין ברירה.
אבל המלחמה הזאת לא היתה כזאת: היו דרכים יותר חכמות למצות את כח ההרתעה של צה"ל (שהוא כיום הבדיחה המוצלחת ביותר בבונקרים של ביירות) כמו שיעל פירטה כאן, המלחמה לא השיגה את מטרותיה העיקריות (דבר שאני חזיתי מראש), היא נראית כמו מלחמה שהתגלגלה מתוך אגו של אלופים ופוליטיקאים('אתם תזכרו את השם עמיר פרץ!' בטח שנזכור…) תוך אי דאגה של תושבי הצפון (בעיקר החולים והחלשים שלהם – דבר שציינתי אצלי כסוג של אינדיקציה לטיבה של המלחמה), ובשורה התחתונה זה לא הוסיף לכושר ההרתעה של ישראל, ולא ברור מה הועיל לנו חודש הטיול הזה (שעוד יימשך ויימשך) ללבנון בסיפור של הסרת האיום הפוטנציאלי.
ה"שמאל הרדיקלי" ראה את המגמות האלה, ורק לו היה אומץ – או מספיק עמדה מחוץ למערכת שלא מאלצת אותו לחשבן חשבונות (מה שאי אפשר להגיד על טאוב למשל המפונק בשומן המימסדי עד מעבר לראשו) לומר שמלחמה כזאת מיותרת, גם כיוון שנראה שיש בה אינטרסים זרים לאינטרס היחיד המצדיק מלחמה – הגנת האזרח, וגם מפני שהחלישה יותר מאשר חיזקה, חוץ מאת הפערים…
ולגבי הלבנונים – אני לא מקנא בסיטואציה שלהם ושל סניורה "השפל" והפתרון להעניש אותם פעמיים הוא גם נבזי, וגם ינציח את האיבה עם קבוצות במזה"ת שכן היה סיכוי פוטנציאלי להידבר איתן (ואולי זו הסיבה האמיתית לכיסוח של לבנון. כתבתי על זה בבלוג שלי)
מסכימה עם רוב טיעוניך האחרונים וגם עם טיעוני אוריאל בפוסט הראשון. למרות האינטרסים הזרים אם היו, ואני לא בטוחה שזו לא קונספירציה צפויה מידי, אני עדיין חושבת שלא הייתה ברירה אלא להגיב בתקיפה, אבל מה שהתגלגל אחר כך זו השתלשלות אומללה שהסבה הרבה נזק ומתים מיותרים.
דבר נוסף שאני לא מסכימה איתו היא שלשמאל היה דרוש אומץ לומר עמדה מחוץ למערכת, אני מסכימה עם גדי שמדובר בתגובה אוטומטית.
אפשר היה לחשוב מראש, אבל מי שהיה מנסה לומר זאת בימים הראשונים, ועד לא לפני הרבה ימים, הסתכן בנפשו. זאת הבעיה של הדינמיקה המקדשת מלחמות פה.
ואני חושב שמי שיש לו כאן תגובות אוטומטיות הוא טאוב (לא חבר שלי) שמתוכנת לנבוח על כל מיני 'פוסט מודרניזם' 'שמאל רדיקלי' ושאר מרעין בישין' כמו שכתב כאן מישהו.
Ricky – I admit I am somewhat baffled by the incongruence of your last two posts
Pretty much everything you said about Koperwasser can be applied to Taub – Vanity, massive denial and
superiority. To his credit, he seems to be more (realistically) worried by the situation. And he is eloquent. So? Calling the Left Automatic and degraded does not belittle genuine questions about the usefulness and rationality of
this war, which seems to me were the reasons why people were asking
as such. Not because they love
Arabs more; not because they are
gutless, and definitely not because they are lacking love for their Israel. I think the likes of Yael and Lilith from the comment above me clarify so, in abundance
The fact that there are many, maybe millions, in the region who are finding Israel a sore to be reckoned with, and the fact their attempts at reckoning have turned sour in the past, does not absolve us from considering alternatives to the old IDF adage that ‘what does not work with force, works with more force’. However badly we are affected by this month long attrition, there is no strategic benefit to be had from destroying Lebanon. Judging the world to be black and white, the kind of myopic, infantile and morally bankrupt dichotomy – the kind that that sees everything in the term of “…with us, or against us…” – that kind of intellectual depravity suffered the most powerful president in the world these days, and is sadly echoed by many of the comments to Taub’s article, is as
fearful, as blind, and as ignorant as the dangers it tries to contain. Why? Because all tribes are made of people, and
people, given the circumstances to discover it, are much more similar to each other than they often care to admit. Does it mean that we should not be concerned with real threats, and the rise of the fanatical and the murderous? Absolutely not. Would we benefit from playing a calculated
chess, instead of burning down the
board? You bet. But our response to Naseralla’s provocations suffers badly from the vanity and superiority which annoyed you so much in your last post, and questioning that attitude has got nothing to do with being Left or Right. It is called sanity
אני מודעת לזה שיש פיצול, ואי אחידות בדעות שלי, או כמו שאתה אומר, לא דיכוטומיות. אבל כמו שהמציאות מורכבת… אני מסוגלת לראות את היהירות והאטימות שאתה מזכיר, וגם לראות את האוטומטיות של השמאל, שלדעתי כמו שכתב טאוב ממשיך לפעול מתוך רפלקסים. העובדה שהשמאל לקח שוב את תפקיד מבקר השלטון והצבא לא אומרת שאי אפשר לבקר גם אותו, ואני ממש לא חושבת שטאוב חוטא באותה יהירות של קופרווסר, ובאותה כוחנות וצדקנות, בכלל לא. דווקא משום שהוא שייך למחנה השמאל ויש לו את האומץ והבחינה העצמית לא להיות פבלובי ולהגיב באופן יותר מורכב.
את התקווה שאתה מוצא בסולידריות או בהזדהות בין בני אדם, אזרחים משני העמים אני לא מוצאת לאור התבטאויות שאני קוראת בעיתונות. לאור התמיכה המוצהרת והמסיבית שלהם בחמאס למשל, או בחיזבאללה. זו הסיבה המרכזית שאני כל כך מדוכדכת. חבל שעל זה לא עונים אנשי השמאל.
No doubt if I had to choose a buddy for lunch, I will prefer Taub on Koperwasser any given day (no doubt they will both decline… hehehe). They are not of the same ilk. Nevertheless, and that is only my humble opinion only, they both suffer from the peculiar Israeli affliction called Vainis Machoitis fallafellos
As to the nature of people in
general, and the possibility of a brighter future in particular, well that is a debate on the nature of hope… I think your point on written evidence can be applied both ways (how much of the Israeli media is pro-reconciliation, pro-dialogue?). I have no argument with the fact we are probably better equipped – educationally , democratically, and economically – for the necessary shift of consciousness towards peaceful existence. I do however think that because of such imbalance, and the changes over the last 60 years in the circumstances supporting our
survival (i.e we are surrounded, but not existentially at peril anymore), we also have a greater responsibility to walk the extra mile. We took a risk with Egypt, and there was none in their media that would make one hopeful prior to that (and even nowadays). Please cheer up – Humans are not as bad as they look when they get together for a cause
גדי טאוב מעולם לא היה איש שמאל, לפחות לא באופן פעיל. אנשי שמאל מאמינים בצדק, שיויון ואחוה אשר אינם נעצרים בלאומיות ומוכנים לגזור מכך מסקנות פוליטיות. גדי טאוב לא שייך למחנה הזה.
בשבחי האוטומטיות. עלי להודות שיש לי תגובות אוטומטיות. אינני חושב כל יום מחדש אם כדאי לי לגנוב ואינני שוקל מחדש אם כדאי להפציץ אזרחים. זה עדיין לא הופך את התשובות שיש לי ולשמאל בכלל ללא רלונטיות ומרקיבות מארבעים שנות כיבוש.
המודעה שפורסמה ב-1967 נשארה רעננה עד היום::
"כיבוש גורר אחריו שלטון זר
שלטון זר גורר אחריו התנגדות
התנגדות גוררת אחריה דיכוי
דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי
קרבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע
החזקת השטחים הכבושים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים
את צוחקת, נכון?
האמת שההכחשה הזו משותפת לרבים מהשמאל הציוני (אפשר לשים כל אחת מהמלים הללו במרכאות, או אף אחת מהן, לא משנה)
כפי שאומר יהודה שנהב המצוטט היום ע"י ארנה קזין –
שנהב מתאר במאמרו כיצד זה מתאפשר, לדוגמה, בתחום עיסוקו האקדמי: "בעבודותיהם של רוב הסוציולוגים מדומיינת החברה הישראלית בגבולות 1967.
גם הם, כמו השמאל הציוני, רואים בכיבוש תופעה זמנית, מעין תאונה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, ולא חלק אינטגרלי מהמרקם החברתי והפוליטי בישראל". השטחים שמעבר לקו הירוק, הוא מציין, מוחזקים על ידי ישראל רוב שנות קיומה, 39 שנים מתוך 58, אבל אנחנו תופסים אותם כפלנטה אחרת, מפנים לה עורף, ועוסקים בשגרת יומנו, שבין אקסטזה לפורענות.
המודעה שגדי מפנה אליה תלויה אצלי על הקיר. היא פורסמה בתאריך היומולדת שלי – 22 לספטמבר – בשנת 1967, ע"י קבוצה קטנה של אנשים שהפליאו לראות את הנולד. עצוב.
וגדי טאוב הוא, כפי שחברה כתבה לי, "מן 'נאו שמרן' – בעצם סתם שמרן – לאומן וחולה קונצנזוס, ובעיקר אדם לא חכם. שמעתי אותו פעם ברדיו ולא האמנתי למשמע אוזני. וחוץ מזה, מול הטילים האירניים רק שלום עם סוריה יעזור, ובכלל בני הברית האפשריים היחידים שלנו כאן באזור המסוכסך והאלים הזה הם הפלשתינים. יש לי הרגשה שהנכדים שלי יזדקנו לפני שמישהו ב"קונצנזוס" יתחיל לחשוב בכיוונים כאלה. בינתיים ניצחנו, וניקינו את דרום לבנון מהחזבללה, והחזרנו את כוח ההרתעה של צה"ל, ושיפרנו את מצבנו הבטחוני לאין ערוך…."
שבו יצאנו מעזה סוף סוף, וקצת אחר כך התחילו לשגר משם טילים על תושבי הדרום לאות תודה. וגם הבטיחו להגיע עד ירושלים ואף ביקשו ללמוד מהחיזבאללה, שגם הם כנראה צודקים כי גם את לבנו לא עזבנו. איזה חלום מוזר.
שוב ההזיות שלי. חייבת להחליף את הכדורים האלו.
כן, כנראה שישנת. מרובם של השטחים הכבושים (את יודעת, הגדה? יהודה ושומרון?) לא יצאנו, גם לא נראה שיש כוונה אמיתית לצאת, אם כי הם ממשיכים להיקרא "השטחים" והדין הישראלי לא תקף שם. ולהגיד לך עוד משהו? גם מעזה לא באמת יצאנו, ואם נמשיך להקשיב לגנרלים שלנו, הרי שנחזור ונכבוש אותה שוב (ושוב), ובקרוב מאוד.
ולבנון? באמת מופת של התחשבות מצידנו. הרי כבר מזמן היינו יכולים לבנות גם שם קולוניות קטנות וחביבות, וילות עם גינות ורעפים אדומים בזיל הזול.
נדמה לי שכפי שהמלצת לי, ידיעותיך על הכיבוש הן ברובן מהעיתון ומהרשת. אם כן, תרשי לי להמליץ לך על מראה עיניים בלי שייחשב לי הדבר להתנשאות. השמאלנים הרדיקליים לא נולדו כאלה ורק מעטים מביאים זאת מהבית. כמו שאי אפשר להבין מה זה להיות הורה לפני שיש לך ילדים, אי אפשר להבין את הכיבוש בלי לבקר בשטחים, ולא כחיילים אלא כאזרחים הרוצים להבין היכן הם חיים.
את הכתבה הביא עלי ואקד, לא אריה אלדד. אינני צריכה לבקר בשטחים, וגם מובן שלעולם לא אעשה זאת, כדי להפנים שהאנשים האלו לא רוצים שאקום בבוקר, בהחלט לא רוצים.
ממעצבי המרכז היהיר הישראלי, זה שאוהב להתחזות לשמאל.
אדם חלול, שיודע לתרגם את הפעימות של 'המרכז' בשפה נמלצת.
ובמילותיו שלו: "מי שאין לו הצעות בשאלות קונסטרוקטיביות"
כמו למשל – בשביל מה היה כל זה, והאם היה שווה (שאלה שעוד תידון ברבות הימים), מה עמד מאחורי כל זה באמת (וגם הרוויח, או קיווה להרוויח) ואיזה חברה אנחנו בסוף, אחרי כל זה, נהיה, (ואם המחיר-חברה ספרטנית) הוא שווה, ועוד הרבה שאלות שבלהט תופי הטם-טם התקשורתיים המזמרים כשירתו של טאוב קשה לשמוע – "פשוט לא רלוונטי".
מלל 'פטריוטי' הוא בוודאי שלא מה שדרוש לנו, ובוודאי לא האשמת "השמאל הרדיקלי" (אני לא יודע מה זה) – היהודים החדשים-ישנים של מלחמה זו, השעיר לעזאזל שישמש מעכשיו התואנה לכל הפשיסטים הגלויים והסמויים בחברה שלנו (דבר אחד טוב יש במלחמה – שהיא מוציאה את אלה מהארון) – כל האסטרהאזים מאז ומעולם, שתגובתם, אגב, מוכיחה שלא ניצחנו במלחמה הזאת (ומראש אפשר היה לדעת זאת).
ואגב, הסיבה שההתנגדות למלחמה לא גברה – היא פשוט שלאולמרט היה את המזל או השכל לגמור אותה בזמן. בעוד חצי שנה, גם קרנף העל טאוב, היה מדבר אחרת.
על מאמר חשוב זה.
וטוב שיש אנשי שמאל ושלום שיש להם אומץ לעמוד מול מחנם ההזוי הממשיך באותה רטוריקה אוטומטית של סיסמאות – ולאמר את דברם, תוך כדי יודעם שאותו מעגל שמאל עלול להקיא אותם מהקונזוס האלטיסטי של הבועה שבה הם נחים כל ימות השנה על 'זרי דפנה' של נאורות והומאניות
אתה מתבקש לקרוא למשל כתבה זו
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3290240,00.html
ולהגיב לאחריה האם באמת לחשוב עכשיו איזה מין חברה אנחנו זה רלבנטי. האם זה לא כפי שכתב טאוב בתבונה רבה, מנותק מהמציאות? טוב, בטוח תגיד שלא . לשאול בשביל מה היה כל זה אחרי שקוראים כתבה כזו, ובעצם לא צריך לקרוא אותה, היו מספיק כתובות על הקיר בטרם – נראה לי שלשאול זאת זה לא רק עיוורון אלא גם חוצפה.
פטריוטיזם? פאשיזם? סיסמאות נבובות. מבט למציאות ולמה שאומרים לנו בעיניים, מבט לא קל. ואיך אפשר להסביר א תהדחקה המטורפת הזו שלכם?
שפתחת את הבלוג הזה כדי להעלות את הטראפיק לYNET. אולי די…?
נסראללה הוא לא מחסידי המפעל הציוני, ווּפ איזו הפתעה!
עכשיו תגידי לי, למה בעצם שלחת אותי למאמר הזה?
כדי להוציא ממני הודאה שאני משתף פעולה עם נסראללה, או להכריח אותי לצעוק שאני לא משתף פעולה איתו (ובכך, לשתף פעולה עם מה שאת חותרת אליו: הפללת השמאל, שהרי צעקת 'אני לא' יש בה התייחסות להאשמה שאתה כן)?
מצטער, השאלות שאני מעלה הן תמיד רלוונטיות, ביחוד כשחלק מהכוונה של המלחמה היא לכפות את השיח של הגנרלים בנושא הזה, כשיח היחידי. אף אחד לא הצליח לשכנע אותי שהחרבת חצי לבנון היא המענה על הכל, מה גם שזה לא השיג כלום: לא את פירוק החיזבאללה, לא את החזרת החטופים, ואני עוד חושש מחורף ארוך עד שיבואו 'הפנסיונרים' אם יבואו. אז מה הרווחנו מכל זה (מלבד האדרת "הזיקפה הלאומית"של גרנלים וכל מיני, והשעיית הדיון החברתי עד קצה הימים?)
ומה שעוד נקבל, זה את ביבי-ליברביבי דוהרים אל כס הדוצ'ה, על כידוניהם ומצהלותיהם של תמימים (אולי) כמוך ופחות תמימים כמו טאוב וארי שביט, שיצלבו בדרך את כל ה"פוסט-מודרניסטים", "השמאל הרדיקלי" ושאר השמות שאתם ממציאים ליהודים החדשים, שאשמים בכל הרעות. אני לא בטוח שלאולמרט ופרץ, ברמה האישית, זה היה כדאי.
נסראללה הוא לא מחסידי המפעל הציוני, ווּפ איזו הפתעה!
עכשיו תגידי לי, למה בעצם שלחת אותי למאמר הזה?
כדי להוציא ממני הודאה שאני משתף פעולה עם נסראללה, או להכריח אותי לצעוק שאני לא משתף פעולה איתו (ובכך, לשתף פעולה עם מה שאת חותרת אליו: הפללת השמאל, שהרי צעקת 'אני לא' יש בה התייחסות להאשמה שאתה כן)?
מצטער, השאלות שאני מעלה הן תמיד רלוונטיות, ביחוד כשחלק מהכוונה של המלחמה היא לכפות את השיח של הגנרלים בנושא הזה, כשיח היחידי. אף אחד לא הצליח לשכנע אותי שהחרבת חצי לבנון היא המענה על הכל, מה גם שזה לא השיג כלום: לא את פירוק החיזבאללה, לא את החזרת החטופים, ואני עוד חושש מחורף ארוך עד שיבואו 'הפנסיונרים' אם יבואו. אז מה הרווחנו מכל זה (מלבד האדרת "הזיקפה הלאומית"של גרנלים וכל מיני, והשעיית הדיון החברתי עד קצה הימים?)
ומה שעוד נקבל, זה את ביבי-ליברביבי דוהרים אל כס הדוצ'ה, על כידוניהם ומצהלותיהם של תמימים (אולי) כמוך ופחות תמימים כמו טאוב וארי שביט, שיצלבו בדרך את כל ה"פוסט-מודרניסטים", "השמאל הרדיקלי" ושאר השמות שאתם ממציאים ליהודים החדשים, שאשמים בכל הרעות. אני לא בטוח שלאולמרט ופרץ, ברמה האישית, זה היה כדאי.
את ענקית, אפשר להשאיל ממך חוש הומור?
MOON
לגדי טאוב אכן דרוש אומץ בשל הסיכון להקאה מאותו ציבור, ובעצם אולי טוב להיות נבעט ממיליה כזה, שמשמר את מעמדו והשתיכותו למעגל הזה באידיאולוגיה בזויה.
גם הוא תמיד מגיב באופן אוטומטי נגד כל מה שמדיף ריח של פוסט מודרניזם, שמאל רדיקלי ושאר "מרעין בישין". הטכניקה ברורה ופשטנית: לוקחים את הדוגמה הקיצונית ביותר ויוצאים נגדה, אבל הוא לא סיפק את התשובות לבעיות האמיתיות: איך מגיבים באמת לפגיעה בריבונות? מה על רצח מאות הלבנונים החפים מפשע? מה על מאות אלפי הפליטים (המחבלים לעתיד)? ומה השגנו בעצם במלחמה הזו (אם בכלל). טאוב, כהרגלו, אינו מתמודד עם הדילמות האמיתיות, קל יותר לצאת נגד הקיצונים ולזכות באהדת המרכז
אפשר אולי לומר שיש עוצמה רטורית בדברים שלו (שלא לומר דמגוגיה), אבל בסוף, כשמסיימים לקרוא ולהנהן, או כשמנסים לסכם ולנסח 'מה בעצם אמרו לנו', מגלים שהרבה קונטסרוקטיביות אי אפשר לדלות גם לא מהדברים של טאוב, כך שיצא שהוא פסל במומו. הוא מצדו מבטא דרישה (לעגנית) לקונסטרוקטיביות מצד השמאל, אחר-כך מעיר קצת על אוזלת היד של אנשי-הרוח (מבחינת התשואות הצבאיות שלה – זה לא ברור שהיא ברורה מאליה?), אחר-כך מטיח ביקורת לא מאוד מפתיעה כלפי מה שאפשר בעצם להכניס תחת קורת הפוסט-מודרניזם (ותוך כדי ההכנסה אפשר גם להיזכר שאת הביקורת הזאת הוא העביר מפורט-מפורט אז מזמן כשהוא כתב את 'המרד השפוף'. וגם אז זה לקה בסופיזם), אבל בסופו של דבר, חוץ מכל אלו, הוא לא עושה יותר מאשר ליישר שורות, והוא בטח לא מציע הצעה קונסטרוקטיבית (מעבר להצעה שהוא מגיש לשמאל, והיא לְהֵימין)
(בתור שמאלנית אני אומרת לא תודה).
אני חושבת שזו תהיה טעות איומה ללכת שולל אחרי דבריו ו'להודות באשמה', זאת אומרת להשתתק מול הטענה כי השמאל שקט משום שאין לו אלטרנטיבות להציע. השמאל שקט כי משקיטים אותו ומקטלגים אותו ומדירים אותו, למשל כ'פלצן תושב בועה'. (וגם כי מטבעו הוא פחות המוני, לטוב ולרע). אני חושבת שיש שמאל, ואני בהחלט חושבת שהיה לו מה להציע. למשל, חילוף שבויים מיידי. או, למשל, הצבת אולטימטום בלי התחלת פעולה עד תום (האולטימטום, לא הסבלנות). או למשל הבלגה (כן, ממש הבלגה), או היענות להצעת ממשלת לבנון אי-אז בתחילת המלחמה, או אולי התעלמות מכוונת (ומזלזלת) מהחיזבאללה תוך גיוס מילואים דמונסטרטיבי שיאותת (ללבנון, לסוריה) במקביל לפעילות דיפלומטית ותפילה שזה יעבוד, או הפסקת אש מיד אחרי ההפגזות הראשונות… היו הצעות וחלקן בוודאי ברות-ביצוע, ושימי לב שאף אחת מהן לא הייתה מזיקה ל'יכולת ההרתעה' המקודשת כפי שהזיק הפיאסקו שהיה. אלא שלסולו ששר הקונצנזוס הרבה יותר קל לספר שהקול שמנסה להפריע ברקע הוא ממבו-ג'מבו פסיכואנליטי, אוריינטליסטי, אקדמאי, בכייני ופלצני, לא אופרטיבי, יעני אינטלקטואלי אבל בעצם רפה שכל. והכי טוב יהיה אם יספר את זה אינטלקטואל שהביא אותה בהפוכה. מה שחבל הוא ששמאלנים בעצמם מתפתים להאמין בזה. הרי כמה פעמים במהלך המלחמה הזאת אפשר היה לשמוע משפטים כגון, 'תביני, בדרך כלל אני הכי שמאלני, אבל הפעם אין ברירה, באמת באמת חייבים להראות להם'.
(אני שמאלנית. עניי עירי קודמים ושלום הישראלים חשוב לי יותר משלומם של הלבנונים, בפירוש. ובכל זאת היו לי אלף ואחת סיבות לחשוב שאין טעם להתחיל את המערכה הזאת וזה בלי לספור את הטיעונים הפסיכואנליטיים או האוריינטליסטים, או חלילה המוסריים (שגם עליהם אני לא חושבת שצריך להתנצל, אדרבא)).
זו גם הטכניקה שתלמידתו הנאמנה משתמשת בה כאן, כשהיא שולחת אותי לקרוא מאמרים של 'חברי' נסראללה.
הוא תמיד היה כזה. השיח תמיד חיפש איזה שמאל חוזר בתשובה, כלב של ימנים. זה מעורר תחושה חמימה של צדקנות. וטאוב הוא בדיוק כזה, הילד הרע של השכנה שחזר למוטב. ואם הוא ראה את האור, מה לנו כי נבקר. ואני מרשה לעצמי את כל הכינויים והמטאפוריקה, כפי שיטתו של טאוב.
מסתבר שזה גם מוכר, ולראיה כמות התגובות. גדי, אוהבים אותך, כמו שבטח שמעת בארה"ב. אז אולי לא הבנת, אבל אם כבר ציטטת את ברכט, תפקיד איש הרוח והד"ר הוא לייצר אופוזיציה ממשית לממסד, לא בהכרח לביקורת. אתה בעיקר מצליח לייצר שיח זקן, וכאן אוהבים זקנים, ולהצדיק את הדין. אם אין לך שום דבר מעניין לומר, חוץ מהתלהמות ככרות, וותר על המאמץ, כיון שרוני דניאל עושה זאת טוב ממך.
יצא חרוז.
צועד יקר.
טיפשי לומר שאני מאשימה אותך בשיתוף פעולה עם נסראללה.
יש משהו ילדותי במשפט "ביחוד כשחלק מהכוונה של המלחמה היא לכפות את השיח של הגנרלים בנושא הזה, כשיח היחידי". אוקיי, כשמאלנים נאורים כולנו שונאים גנרלים, ימנים, ומחרחרי קרב. אנחנו נרתעים מכוחניות ומיליטריזם, אבל מעבר לתכונות האלו שאנחנו רוצים לשייך לעצמנו, האם יש לנו דרך להתמודד מעשית פשוט עם האיום למחוק את קיומנו מכאן? איום מפורש, ישיר, מילולי. זה למה שלחתי אותך לכתבה.
להגיד בלגלוג, מה את אומרת, נסראללה אינו מחסידי המפעל הציוני, זה אולי שנון, אבל זו היתממות מעצבנת. אתה מתעלם לחלוטין מהציר המפלצתי שמתרקם פה מאיראן דרך אפגניסטאן ועד לבנון וסוריה, מכך שהאיסלאם נישא על גלים פודמנטליסטים בכל העולם ומטרתו הראשית היא להשמיד את קיום המדינה ואותך כיהודי. זו לא המצאה פרנואידית יותר, ומסתבר, מה לעשות, שהיו כאלו שחזו את זה, התיחסו אליהם כאל מטורפים ואינטרנסטים ובסוף, חלק מנבואותיהם התגשמו. אני לא מוכנה לעצום את העיניים מול המציאות הזו, ומפחיד אותי שאתה ושכמותך כן.
זרעי השטניות האיסלמיים מזכירים את התפתחות הנאציזם, מלבד העובדה שלא מדובר בהליכה עיוורת אחרי מנהיג כריזמטי בעקבות בעיות לאומיות פנימיות, אלא מניעים דתיים שהוצתו בידי מנהיגים לא אחראיים והוסטו לכיוונים שאי אפשר לעצור כעת. או בעצם אפשר, כנראה בעזרת כוח. פתרונות אחרים שנוסו – ראה מקרה איראן, לא זכו לשום שיתוף פעולה או מענה, גם אולטימטום נוסה בעבר מול חיזבאללה.
מסכימה איתך שהיעדים למלחמה לא הושגו, ושלא בטוח בכלל שמאות הרוגים לבנונים היו מענה. זה חלק מתודעה כושלת ויהירה כפי שכתבתי בהפניה לכתבה על ראש אמ"ן. אבל אני חושבת שאם הלבנונים ממשיכים לתמוך בחיזבאללה ולהודות להם כפי שעשה סניורה השפל, יש להם חלק בסיטואציה הזו.
ליעל אענה בנפרד
גם מהתגובה שלך "טעות איומה להודות באשמה" נראה לי כי חלק מאנשי השמאל מוכרחים גם במציאות שונה לגמרי מזו שהייתה לפרנס את תדמית "בואו נצעק שהצבא כובש ורשע", מסיבות שונות, אולי פסיכולוגיות, מי יודע. קשה להעריך את זה, נוכח המציאות המורכבת שנראית שונה מאוד בשנים האחרונות, שונה לגמרי מהתפיסות הסכמטיות של אנחנו צבא כובש ורע, והפלשתינים הם קורבן מסכן. הם כבר לא .
יופי שאת מציעה הצעות, אבל בסוף היום, אם נדע שיש תוכנית אופרטיבית להשמדת המדינה, זו האג'נדה, מה תציעי אז? עוד שיחות פיוס?
ההצעות שלך לא מקיימות שום שיח או מענה לאפשרות הזו שמדוברת בגלוי מהצד השני] ותמהני אם ביום הדין כן תחשבי שאולי אולי "השמאל" הזה טעה. או שהצדקנות מנצחת הכל ושוב נצא אשמים אצלך.
לעזאזל, אפילו מדינות שאינן ארה"ב מצאו שהמהלך הצבאי כתגובה היה מוצדק, אלמנטרי למדינה שרוצה להגן על עצמה, איפה היא התגובה האנושית האלמנטרית שמתבקשת פה גם מצידכם. הבלגה? הבלגנו שש שנים, והנה, זה מה שקיבלנו, ואת מציעה אותה שוב. אין ספק, עימות ישיר עם המציאות.
ודי נמאס לי מהעניין של הבועה, הוא מוצה.
קצת פחות סיסמאות [רדיקלי, אחר, הפגנות, אשמה, מצפון. התעייפתי] וקצת יותר שאלות:
1. האם המלחמה, כמו כל מלחמה, שירתה תשוקה ופוטנציאל של האורגן הציבורי הדומיננטי כאן, הצבא?
2. אתה מדבר על האחר. יש גם את הדומה. האם הנזק המצטבר שישראל גורמת בשטחים משליך על הנכונות של השיעים בלבנון להילחם? האם העובדה שאתה חלק ממדינה אלימה לא מגרה את הסביבה לפעול?
3. האם הלחימה, כמו גם הרחבתה לליטני, שירתה פוליטיקאים חסרי ניסיון ונעדרי מעמד?
4. האם הרחבת המבצע לאחר הפסקת האש היא ניסיון נואל לתמונה של נצחון, בבחינת "סוף טוב הכל טוב"?
5. האם הלחימה היא חלק מתמונת הלחימה של האמריקאים, והאם אין אופציה אירופאית?
6.פטרת את עצמך ב"גם אם עשינו טעויות נוראות". האם יש עילה להרג מאות אזרחים?
7. האם הלחימה משרתת איזה צורך לאומי במדורת שבט מול קיום מתפורר?
8. האם הלחימה היא בידור היפר ריאליסטי?
9. האם לא ראוי היה להגיע להסכם עם סוריה, לפני הלחימה או למצער אחריה?
10. האם היית רוצה לחיות במקום בו כשהתותחים רועמים המוזות שותקות?
אפשר לחשוב על עוד כמה שאלות, גם כאלו הנוגעות לניהול המשבר על צדדיו השונים.
אתה פשוט סוג של קומיסר תרבות, שרוצה שהמבוגרים ילטפו את ראשו. אז קבל לטיפה ונשיקת לילה טוב.
הפוטנציאלי של איראן ובעלי בריתה, (אם כי יש עוד כמה איומים קטנים בדרך, וגם הם לא פחות חמורים, גם אם 'עדינים' יותר, כגון האיומים האישיים הקטנים עלינו ממשטר קפיטליסטי-ביביאני או דיקטטורי, או הפחד האישי שלי לא להזדקן בכבוד, אבל אני מסכים, מה זה לעומת האיום הגלובאלי על המצב היהודי) אני לא רואה למה המלחמה הזאת הועילה.
תראי, אני לא רואה ב'מלחמה זה חרא' טיעון ובהחלט חושב שעשוי להיות מצב של אין ברירה.
אבל המלחמה הזאת לא היתה כזאת: היו דרכים יותר חכמות למצות את כח ההרתעה של צה"ל (שהוא כיום הבדיחה המוצלחת ביותר בבונקרים של ביירות) כמו שיעל פירטה כאן, המלחמה לא השיגה את מטרותיה העיקריות (דבר שאני חזיתי מראש), היא נראית כמו מלחמה שהתגלגלה מתוך אגו של אלופים ופוליטיקאים('אתם תזכרו את השם עמיר פרץ!' בטח שנזכור…) תוך אי דאגה של תושבי הצפון (בעיקר החולים והחלשים שלהם – דבר שציינתי אצלי כסוג של אינדיקציה לטיבה של המלחמה), ובשורה התחתונה זה לא הוסיף לכושר ההרתעה של ישראל, ולא ברור מה הועיל לנו חודש הטיול הזה (שעוד יימשך ויימשך) ללבנון בסיפור של הסרת האיום הפוטנציאלי.
ה"שמאל הרדיקלי" ראה את המגמות האלה, ורק לו היה אומץ – או מספיק עמדה מחוץ למערכת שלא מאלצת אותו לחשבן חשבונות (מה שאי אפשר להגיד על טאוב למשל המפונק בשומן המימסדי עד מעבר לראשו) לומר שמלחמה כזאת מיותרת, גם כיוון שנראה שיש בה אינטרסים זרים לאינטרס היחיד המצדיק מלחמה – הגנת האזרח, וגם מפני שהחלישה יותר מאשר חיזקה, חוץ מאת הפערים…
ולגבי הלבנונים – אני לא מקנא בסיטואציה שלהם ושל סניורה "השפל" והפתרון להעניש אותם פעמיים הוא גם נבזי, וגם ינציח את האיבה עם קבוצות במזה"ת שכן היה סיכוי פוטנציאלי להידבר איתן (ואולי זו הסיבה האמיתית לכיסוח של לבנון. כתבתי על זה בבלוג שלי)
זה שכל הויכוח הוא רק לכאורה על המלחמה והמצב הפוליטי כאן, בפועל הוא מערכה בגרסה נוספת לשנאה היוקדת בין קבוצות ובמקרה הזו, שמאל לייט ושמאל מאובן.
ולא כמו שכתבתי.
מסכימה עם רוב טיעוניך האחרונים וגם עם טיעוני אוריאל בפוסט הראשון. למרות האינטרסים הזרים אם היו, ואני לא בטוחה שזו לא קונספירציה צפויה מידי, אני עדיין חושבת שלא הייתה ברירה אלא להגיב בתקיפה, אבל מה שהתגלגל אחר כך זו השתלשלות אומללה שהסבה הרבה נזק ומתים מיותרים.
דבר נוסף שאני לא מסכימה איתו היא שלשמאל היה דרוש אומץ לומר עמדה מחוץ למערכת, אני מסכימה עם גדי שמדובר בתגובה אוטומטית.
אפשר היה לחשוב מראש, אבל מי שהיה מנסה לומר זאת בימים הראשונים, ועד לא לפני הרבה ימים, הסתכן בנפשו. זאת הבעיה של הדינמיקה המקדשת מלחמות פה.
ואני חושב שמי שיש לו כאן תגובות אוטומטיות הוא טאוב (לא חבר שלי) שמתוכנת לנבוח על כל מיני 'פוסט מודרניזם' 'שמאל רדיקלי' ושאר מרעין בישין' כמו שכתב כאן מישהו.
שתגובותיו ההיסטריות של המגיב מעלי נובעות מכך שקיבל פרופיל 21 ושוחרר בגלל בעיות נפשיות מהצבא.
Ricky – I admit I am somewhat baffled by the incongruence of your last two posts
Pretty much everything you said about Koperwasser can be applied to Taub – Vanity, massive denial and
superiority. To his credit, he seems to be more (realistically) worried by the situation. And he is eloquent. So? Calling the Left Automatic and degraded does not belittle genuine questions about the usefulness and rationality of
this war, which seems to me were the reasons why people were asking
as such. Not because they love
Arabs more; not because they are
gutless, and definitely not because they are lacking love for their Israel. I think the likes of Yael and Lilith from the comment above me clarify so, in abundance
The fact that there are many, maybe millions, in the region who are finding Israel a sore to be reckoned with, and the fact their attempts at reckoning have turned sour in the past, does not absolve us from considering alternatives to the old IDF adage that ‘what does not work with force, works with more force’. However badly we are affected by this month long attrition, there is no strategic benefit to be had from destroying Lebanon. Judging the world to be black and white, the kind of myopic, infantile and morally bankrupt dichotomy – the kind that that sees everything in the term of “…with us, or against us…” – that kind of intellectual depravity suffered the most powerful president in the world these days, and is sadly echoed by many of the comments to Taub’s article, is as
fearful, as blind, and as ignorant as the dangers it tries to contain. Why? Because all tribes are made of people, and
people, given the circumstances to discover it, are much more similar to each other than they often care to admit. Does it mean that we should not be concerned with real threats, and the rise of the fanatical and the murderous? Absolutely not. Would we benefit from playing a calculated
chess, instead of burning down the
board? You bet. But our response to Naseralla’s provocations suffers badly from the vanity and superiority which annoyed you so much in your last post, and questioning that attitude has got nothing to do with being Left or Right. It is called sanity
אני מודעת לזה שיש פיצול, ואי אחידות בדעות שלי, או כמו שאתה אומר, לא דיכוטומיות. אבל כמו שהמציאות מורכבת… אני מסוגלת לראות את היהירות והאטימות שאתה מזכיר, וגם לראות את האוטומטיות של השמאל, שלדעתי כמו שכתב טאוב ממשיך לפעול מתוך רפלקסים. העובדה שהשמאל לקח שוב את תפקיד מבקר השלטון והצבא לא אומרת שאי אפשר לבקר גם אותו, ואני ממש לא חושבת שטאוב חוטא באותה יהירות של קופרווסר, ובאותה כוחנות וצדקנות, בכלל לא. דווקא משום שהוא שייך למחנה השמאל ויש לו את האומץ והבחינה העצמית לא להיות פבלובי ולהגיב באופן יותר מורכב.
את התקווה שאתה מוצא בסולידריות או בהזדהות בין בני אדם, אזרחים משני העמים אני לא מוצאת לאור התבטאויות שאני קוראת בעיתונות. לאור התמיכה המוצהרת והמסיבית שלהם בחמאס למשל, או בחיזבאללה. זו הסיבה המרכזית שאני כל כך מדוכדכת. חבל שעל זה לא עונים אנשי השמאל.
Hi Ricky
No doubt if I had to choose a buddy for lunch, I will prefer Taub on Koperwasser any given day (no doubt they will both decline… hehehe). They are not of the same ilk. Nevertheless, and that is only my humble opinion only, they both suffer from the peculiar Israeli affliction called Vainis Machoitis fallafellos
As to the nature of people in
general, and the possibility of a brighter future in particular, well that is a debate on the nature of hope… I think your point on written evidence can be applied both ways (how much of the Israeli media is pro-reconciliation, pro-dialogue?). I have no argument with the fact we are probably better equipped – educationally , democratically, and economically – for the necessary shift of consciousness towards peaceful existence. I do however think that because of such imbalance, and the changes over the last 60 years in the circumstances supporting our
survival (i.e we are surrounded, but not existentially at peril anymore), we also have a greater responsibility to walk the extra mile. We took a risk with Egypt, and there was none in their media that would make one hopeful prior to that (and even nowadays). Please cheer up – Humans are not as bad as they look when they get together for a cause
גדי טאוב מעולם לא היה איש שמאל, לפחות לא באופן פעיל. אנשי שמאל מאמינים בצדק, שיויון ואחוה אשר אינם נעצרים בלאומיות ומוכנים לגזור מכך מסקנות פוליטיות. גדי טאוב לא שייך למחנה הזה.
בשבחי האוטומטיות. עלי להודות שיש לי תגובות אוטומטיות. אינני חושב כל יום מחדש אם כדאי לי לגנוב ואינני שוקל מחדש אם כדאי להפציץ אזרחים. זה עדיין לא הופך את התשובות שיש לי ולשמאל בכלל ללא רלונטיות ומרקיבות מארבעים שנות כיבוש.
המודעה שפורסמה ב-1967 נשארה רעננה עד היום::
"כיבוש גורר אחריו שלטון זר
שלטון זר גורר אחריו התנגדות
התנגדות גוררת אחריה דיכוי
דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי
קרבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע
החזקת השטחים הכבושים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים
נצא מהשטחים הכבושים מיד"
.או חפש ברשת.
את צוחקת, נכון?
האמת שההכחשה הזו משותפת לרבים מהשמאל הציוני (אפשר לשים כל אחת מהמלים הללו במרכאות, או אף אחת מהן, לא משנה)
כפי שאומר יהודה שנהב המצוטט היום ע"י ארנה קזין –
שנהב מתאר במאמרו כיצד זה מתאפשר, לדוגמה, בתחום עיסוקו האקדמי: "בעבודותיהם של רוב הסוציולוגים מדומיינת החברה הישראלית בגבולות 1967.
גם הם, כמו השמאל הציוני, רואים בכיבוש תופעה זמנית, מעין תאונה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, ולא חלק אינטגרלי מהמרקם החברתי והפוליטי בישראל". השטחים שמעבר לקו הירוק, הוא מציין, מוחזקים על ידי ישראל רוב שנות קיומה, 39 שנים מתוך 58, אבל אנחנו תופסים אותם כפלנטה אחרת, מפנים לה עורף, ועוסקים בשגרת יומנו, שבין אקסטזה לפורענות.
המודעה שגדי מפנה אליה תלויה אצלי על הקיר. היא פורסמה בתאריך היומולדת שלי – 22 לספטמבר – בשנת 1967, ע"י קבוצה קטנה של אנשים שהפליאו לראות את הנולד. עצוב.
וגדי טאוב הוא, כפי שחברה כתבה לי, "מן 'נאו שמרן' – בעצם סתם שמרן – לאומן וחולה קונצנזוס, ובעיקר אדם לא חכם. שמעתי אותו פעם ברדיו ולא האמנתי למשמע אוזני. וחוץ מזה, מול הטילים האירניים רק שלום עם סוריה יעזור, ובכלל בני הברית האפשריים היחידים שלנו כאן באזור המסוכסך והאלים הזה הם הפלשתינים. יש לי הרגשה שהנכדים שלי יזדקנו לפני שמישהו ב"קונצנזוס" יתחיל לחשוב בכיוונים כאלה. בינתיים ניצחנו, וניקינו את דרום לבנון מהחזבללה, והחזרנו את כוח ההרתעה של צה"ל, ושיפרנו את מצבנו הבטחוני לאין ערוך…."
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=750902&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0
עומר כמובן.
והלינק לביקורת של ארנה צריך להיות מתחת לציטוט של יהודה שנהב, כמובן.
תודה וסליחה
שבו יצאנו מעזה סוף סוף, וקצת אחר כך התחילו לשגר משם טילים על תושבי הדרום לאות תודה. וגם הבטיחו להגיע עד ירושלים ואף ביקשו ללמוד מהחיזבאללה, שגם הם כנראה צודקים כי גם את לבנו לא עזבנו. איזה חלום מוזר.
שוב ההזיות שלי. חייבת להחליף את הכדורים האלו.
כן, כנראה שישנת. מרובם של השטחים הכבושים (את יודעת, הגדה? יהודה ושומרון?) לא יצאנו, גם לא נראה שיש כוונה אמיתית לצאת, אם כי הם ממשיכים להיקרא "השטחים" והדין הישראלי לא תקף שם. ולהגיד לך עוד משהו? גם מעזה לא באמת יצאנו, ואם נמשיך להקשיב לגנרלים שלנו, הרי שנחזור ונכבוש אותה שוב (ושוב), ובקרוב מאוד.
ולבנון? באמת מופת של התחשבות מצידנו. הרי כבר מזמן היינו יכולים לבנות גם שם קולוניות קטנות וחביבות, וילות עם גינות ורעפים אדומים בזיל הזול.
http://zope.gush-shalom.org/home/he/channels/avnery/1155755833/
נדמה לי שכפי שהמלצת לי, ידיעותיך על הכיבוש הן ברובן מהעיתון ומהרשת. אם כן, תרשי לי להמליץ לך על מראה עיניים בלי שייחשב לי הדבר להתנשאות. השמאלנים הרדיקליים לא נולדו כאלה ורק מעטים מביאים זאת מהבית. כמו שאי אפשר להבין מה זה להיות הורה לפני שיש לך ילדים, אי אפשר להבין את הכיבוש בלי לבקר בשטחים, ולא כחיילים אלא כאזרחים הרוצים להבין היכן הם חיים.
אני קמה בבוקר, פותחת את העיניים בקושי, ניגשת למחשב, וזה הדבר הראשון שעולה לי
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3292658,00.html
את הכתבה הביא עלי ואקד, לא אריה אלדד. אינני צריכה לבקר בשטחים, וגם מובן שלעולם לא אעשה זאת, כדי להפנים שהאנשים האלו לא רוצים שאקום בבוקר, בהחלט לא רוצים.
אחר כך אני לוחצת על המאמר הזה
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3292667,00.html
ואני מבינה, שהויכוח כל כך עקר.
וכמובן, שאני חייבת להיערך כלכלית לכך שניאלץ יום אחד לברוח מפה.