בשבוע האחרון אני מתמסרת למרתון צפייה של הסדרה ששבחיה מאחדים בקונצנזוס נדיר את העם ומבקרי הטלוויזיה (בצדק) "בטיפול". בDVD הצפייה היא לפי דמויות ולא כפי שהיא מוצגת בטלוויזיה, וכך יש לי אפשרות בכל פעם לצלול לדמות אחרת ולחיות את חייה, למשך מספר ימים.
התחלתי עם איילת זורר, "נעמה", המשכתי עם רמי הויברגר ועלמה זק, "אורנה ומיכאל", וביומיים האחרונים אני מתפלשת בדמותה הדוקרנית והאובדנית של מיה מירון, האיילה.
נותרו לי עוד שני פרקים, והסצינה הקשה ביותר בסשנים הסוערים איתה היה לצפות ביחסה לאמה, כשזו הופיעה בקליניקה של ראובן, אסי דיין.

איילה שונאת את אמא שלה כמו כל מתבגרת כמעט, אבל התסריטאי ניר ברגמן הצליח לזקק את השנאה הקפריזית הטינאייג'רית למשהו שהוא רוע טהור, סאדיזם נפשי במהותו המייסרת. אורלי, האם, בגילומה של ליליאן ברטו, מצליחה להפוך ליד ביתה לצל מפוחד, המתחנן לחיבתה של הבת, וזו מזהה את החולשה הזו ורומסת אותה ללא רחם, במפלצתיות מקפיאה.
אני אמנם אמא לילד בן ארבע וחצי ועוד אחת בדרך, אבל בראש כבר מתרוצצים לי תסריטי אימה עתידיים על היחסים הצפויים לי עם ילדי המתבגרים. זה נובע גם מוידויים מסמרי שיער שאני שומעת וקוראת באינטרנט, בתקשורת, בדיבור מתמשך על הצורך להחזיר את הסמכות ההורית, ולא פעם אני מביטה בפניו הבהירות, האוהבות כל כך של בני, שמביא לי פרח אדום דביק במרכזו בכל פעם שהוא חוזר מגן המשחקים ושואלת את עצמי, מתי הוא ישנא אותי. מתי אפסיק להבין.

הם אומרים לך לא להפסיק לחבק ולהיות שם עכשיו, כי אחר כך כבר אי אפשר יהיה, הם כבר לא רוצים אותך. לא צריכים אותך יותר. ראובן אומר לאיילה שהיא צריכה את אמא שלה, ולכן לא מפסיקה להתעלל בה. כשאיילה מתארת את אמא יקרה כפתאטית, כל כך פתאטית, טיפשה, חלשה, חונקת. מתחשק לי להחזיר אותה במקל קסמים לבטן של אמא, להתחיל מחדש, מהמקום שבו הזדקקה לה בצורה הכי טוטאלית, ולחוות אותה שוב כאמא. אולי שם בעצם מתרחשת הבגידה הגדולה שהמטפל תמיד מנסה למצוא. בכל פעם שאני בורחת למקום אחר במקום להיות עם הילד שלי, אני חושבת על זה.

7 תגובות

  1. היא עוד תחזור לאותה בטן.
    וזה לא ספויילר למתרחש בסדרה אלא תהליך שעובר על הרבה ילדים של אהבה-שנאה וחזרה לאהבה שצומחת הפעם על רקע הערכה גדולה לאותו הורה.

  2. אני עדיין קצת מפלצת לאמא שלי, אמנם לא כמו כשהייתי מתבגרת, אבל לא מסוגלת לחזור לראות אותה כאמא שאני זקוקה לה .

  3. חובה על הילד לשנוא את הוריו בגיל ההתבגרות, אחרת לא יתבגר. אחרת לא ימצא לעצמו זהות משלו.
    אחרי שמצא, חובה עליו להבין שגם ההורה שלו הוא אדם ולא אלוהים. חובה עליו לסלוח לו אחרת לא יתבגר, לא ישלים את בנית זהותו, לא יקבל את עצמו כאדם.

  4. הם הפרקים הכי מושלמים, בעיני, בסדרה הזו. אמת צרופה וקשה ביותר. למרבה השמחה, אלה גם הפרקים שבהם יש הכי הרבה התקדמות חיובית. אותי זה ריגש כל כך כשזה קרה – כאילו פתרתי משהו עם הבת שלי או כאילו משהו שלא היה פתור עם אמא שלי בא על מקומו בשלום. אלה פרקים גאוניים, עכשיו כשאני חושבת על זה.

    אגב, בחודשים הראשונים כשאבישג לא הסכימה לרדת לי מהידיים אמרתי כל הזמן שאני מחכה ליום שבו היא תגיד לי "אמא עופי מפה".

    ואצל בנות, לימדוני מורי, כל התסביכים הם קשים יותר, משום שהמשימה המרכזית של הילדות – הספרציה – צריכה להיות מושגת עם סוף השלב האדיפלי בערך, שהפתרון שלו הוא הזדהות של הבת עם האם. זאת אומרת, היא צריכה גם להיפרד ממנה וגם להזדהות איתה בו זמנית, בניגוד לבנים, שאצלם פתרון השלב האדיפלי כרוך בהזדהות עם האב, והספרציה, כמו אצל בנות, צריכה להיות מהאם.

    בקיצור, היכוני. (ואף על פי כן אני חושבת שממש אשמח אם יהיו לי רק בנות…)

  5. את כל איילה. ימימה, את צודקת, זה גאוני. אמת צרופה, אמרת, כן, גם אני מרגישה ככה, למרות שהפרק האחרון היה קצת גדוש בסמליות עם התאונה של הבת של אסי דיין וההתפרצות של אבא של איילה.
    גם אני אמרתי בעבר שאני מחכה שהוא יגיד לי אמא לכי, היום זה אחרת, קצת, אני יותר פוחדת מזה .
    מעניין ההסבר שהבאת, נראה לי שאצלי הייתה רק ספרציה.

  6. רק את הפרקים של איילה אפשר לראות ברצף ובנפרד מהשאר מכיוון שהם בנויים באמת כמין בועה פרטית של טיפול.
    לגבי שאר הדמויות, צפייה ברצף על-פי דמות ולא על-פי הרצף הכרונולוגי של הסדרה, פוגמת.
    יש אינטרקציות בין הדמויות ופרטים על חייו הפרטיים של הפסיכולוג נחשפים בפרק אחד ומעובדים בפרק של דמות אחרת – מומלץ לראות את הטיפול של נעמה-של ידין-של הזוג-אצל גילה וחוזר חלילה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *