אחר הצהריים התראיין הסופר מאיר שליו לציפי גון גרוס בגלי צה"ל על המלחמה ועל עוד מאמר שנון שפרסם היום בידיעות אחרונות. שליו תקף את המיליטריזם המאצ'ואיסטי המתלהם בדברי אהוד אולמרט ודן חלוץ, שהפכו את המלחמה ברטוריקה הנוכחית שלהם לחגיגה של כוחנות שחצנית גברית.
קצת אחר כך שאלה אותו גון גרוס מה הוא עושה כשיש אזעקות ונפילות קטיושות במקום מגוריו (עמק יזרעאל). שליו ענה בנימה מאוד לגלגנית שהוא לא עושה דבר. איש הרוח לא מניח את העט מידו וממשיך לכתוב, "אין לי מקלט ואין לי ממ"ד, אני גר בבית ישן, אני שומע אם יש עוד משהו חוץ מסירנות, שומע אם יש שריקות, ואין, אז אני ממשיך בשלי", ענה הגיבור. אחר כך גם התייחס לחברו א.ב יהושע, הוא סיפר שטלפן אליו למקום מגוריו בחיפה וגם הוא כידוע מסרב לעזוב את העיר המופגזת "יהושע הוא לא איש של קרבות", אמר שליו, "הוא ממשיך לכתוב, הוא כבר בשליש האחרון של הרומן שלו". (התמליל כמובן מהזיכרון).
לשליו נדבקה כבר אירוניה אישית משלו, עם ארומה מתנשאת לכל מילה שהוא מוציא מהפה, ובימים כתיקונם, אם יש פה כאלו, זה משעשע. אבל קשה לראות איך סופר כל כך חריף לא מודע לכך שהוא פסל את הגנרל והמנהיג על השפה המאצ'ואית שהם משליטים פה, ובעצם עושה משהו די דומה, או לפחות מושפע מההוויה הזו, עם כל הפוזה של "תעזבו אותי מהשטויות האלו, בחייכם, שאני (ויהושע) אניח את חרבי, סליחה, עטי, וארוץ למקלט בגלל כמה סירנות מגוחכות? קטן עלינו".
אתנחתא
הייתי מקדישה לשליו את האלבום הגדול והעל זמני שהקשבתי לו היום בנסיעה לנתניה. "אין לבחור", של פוליאנה פראנק, שאם זכרוני אינו מטעני, חלקו נכתב כתגובה לאירועי לבנון הקודמים. ההאזנה לו היא עדיין חוויה מסעירה, לעתים מצמררת, על אף שאני לא מזדהה לגמרי עם חלק מהמסרים הפוליטיים שלו בקונטקסט של המלחמה הנוכחית, שגם בעיני ההדיוטה, כמו בעיני שליו, היא מוצדקת.
ובכל מקרה, איזה הישג עצום זה לפוליאנה פרנק, שהם שרון בן עזר ורזי אחיה, שהאלבום שומר על כוחו הטקסטואלי והאמנותי גם היום.
זה הטקסט שאני רוצה להקדיש לו משם. מתוך שירונט:
כמה קיצוני הוא נשמע אז, ב-1990.
מעניין מי קיבל את ההחלטה להוציא אותו בחברת התקליטים. אני מקשיבה לו מאז גיל 21 בערך, והוא לא התעמעם, הכוח שלו. גם היום. לא מבינה למה שרון בן עזר לא יושבת לכתוב חומרים חדשים, היא כזו מוכשרת
אני בספק אם יצא עוד דבר כזה כמו האלבום המדהים הזה של פ"פ.
אולי אפשר להכניס את אחד השירים לביצועים של כוכב נולד.
בכך שהוא לא מתרגש מן הרקטות. אם הוא באמת לא מתרגש ולא מעמיד פנים. אין סיבה להטיל בכך ספק.
אני טוענת שזה אותו מישור, אחוות הגברים האדישים, הציניקניים, אלו שמעייניהם נתונים לקרבות חשובים מהשטויות האלו, הפנימה בלי מודע את השפה המאצ'ואיסטית והקודים שלה.
אנושית לגמרי – זה לא נורמאלי בעיני לא לפחד מקטיושות.
את טועה בפרשנות. שלו שייך לספיחי דור שצמח בתקופה שחרדה אישית נחשבה למותרות.(קלשיאתי ככל שזה נשמע, צה"ל היה אז צבא העם וכל העם היה צבא).
גם אמא שלי, שגרה בעמק יזרעאל, לא יורדת למקלט כשנשמעות צפירות. כששאלתי אותה למה, היא אמרה שזה ממש לא מפחיד אותה.
אפשר לפחד ובכל זאת להמשיך לעבוד.
איזה זכות יש לנו לפחד כשאנחנו שולחים בחורים אל מוות ופציעה כמעט בטוחים? את יכולה לדמיין את הפחד שלהם, את הטראומות שאנחנו מגישים להם?
בשבילי זו סיבה מספיקה לא להפגין פחד, ואני לא בחורה אמיצה במיוחד, אם כי אינני פוחדת מג'וקים. את כן?
שאולי בגלל שהם שייכים לדור אחר, הפחד הזה הוא מותרות בשבילם. אולי משם זה בא ואני פשוט שייכת לדור המפונק.
ליל, מה זאת אומרת זכות, החיילים יוצאים לקרב, הם יודעים זאת, אני לא, אנחנו מנסים לחיות חיים נורמאלים, קטיושות אינן חלק מזק. וזה לא קשור לזכות.
לגבי ג'וקים, לא פוחדת. מנחשים אני הכי פוחדת בעולם.
אין ולא הייתה לי כוונה לבקר אף אחד מהדורות, ובוודאי שאיני חושבת שזה פינוק לחרוד לחייך ולחיי היקרים לך.
בנוגע למאיר שליו.
הוד נפיחותו כותב טקסט כשהוא נעזר בספרי עזר
ביולוגיים וגיאוגרפיים, תוך שהוא משבץ
עומס אדיר של מושגים מתחום עולם החי והצומח בתוך טקסט פרוזאי מיובש .
הוא לא היחידי כמובן שכותב כך, כמובן, אבל
כתיבתו משקפת בהחלט את אופיו, אחד על אחד.
זכותו לשבת בביתו ולחכות לטיל שינחת בדיוק עליו
אף אחד לא יפריע לו. זו מדינה חופשית.
אבל אם נדמה לו שהוא מבטא בכך את דעותיו השמאלניות, ויוצר אווירה של רגשי אשמה במישהו
הוא טועה.
מי שמצטט מאינציקלופדיות לביולוגיה וחושב שהוא סופר דגול ועיתונאי פוליטי לעת מצוא, שיחכה לטיל הראשון ויבדוק באינציקלופדיה איך קוראים לו בשביל הספר הבא.
להקדיש לכל הגיבורים המתלהמים את השיר הבא:
http://www.shiron.net/songView.aspx?song_id=4889&singer_id=1083&song_title=11c44
לא?
.
אנשים בחיפה בורחים. סבתא שלי ברחה.
למה אנשים בורחים מחיפה, ולא למשל, מעמק יזרעאל, בו אני גר?
במילה אחת – האזעקות. בחיפה שומעים את האזעקות כל בזמן. כל שעה, או לפעמים יותר. בבוקר ובלילה. הפחד תוקף.אי אפשר לחיות כך, אז בורחים.
בעמק, האזעקות כמעט ולא נשמעות, אין מערכת רמקולים מסודרת המשדרת אותם. אפשר לחיות בשקט.
למעשה, רבה מהומת הקטיושות מההרס שהן גורמות.
מה הסיכוי שלי למות מפצצה? אחת ל3 מיליון?
אני מפחד יותר משיכורים על הכביש.
אני לא סובל את מאיר שלו, בין השאר בדיוק בגלל הזחיחות.
במקרה גם אני כתבתי על אותו אלבום:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=510&blogcode=1385179
בעניין הקבלת דברי חלוץ-שלו מכוונות היטב.
דיבור מצ'ואיסטי? אני מסכימה. אלא – ואין בכך כל הצדקה לעניין, רק ציון עובדה – כחיילת בחיל האויר, אני רואה מקרוב את הדיבור המנופח, את מה שנתפס שוב ושוב כנסיון, שלפחות מבחינתי הושב ריקו בתחילה, ליצור חשיבות-יתר בסגנון מצ'ואיסטי למלים שיוצאות מן הפה, ולאחר שנתיים של שירות צבאי, מה לעשות, התרגלתי. זה הסטייל, זוהי שפת הדיבור,זה החיתוך.
נכון לעם או לעמדת הרמטכ"ל אולי זה לא, אבל לטעון שכך הוא התחנך, על ברכיו המפנקות והמצ'ואיסטיות (סתירה?) של חיל האויר, לא יהיה מנותק מן המציאות.