יש משהו כל כך בדיוני ומופלא בסיטואציה הזו.
אני יושבת מול המחשב, קוראת "הארץ". מכונת הכביסה הולמת לי באוזן, ושאר קולות השגרה הרגילים של יום חול. היום נולד. פתאום הבטן הגדולה הזו מתחילה לרעוד ולגעוש ולנוע. הנה היא יוצאת לשיט בתוכה, ואני רואה את קווי המתאר העובריים מעוותים את הבטן שהופכת להיות אוניה נפרדת ממני ובה נוסעת סמויה שמטלטלת את בטנה ועוד מעט תפרוץ , החוצה, החוצה.
עכשיו היא מבקשת ממני שאכיר בקיומה, שמבעד לשכחת השגרה המרגיעה שלי, אכניס אותה לתודעתי.
אותי תמיד הצחיק שבשיקוף נכון רואים אשה הולכת נניח ברחוב ובתוכה תינוק/ת הפוכ/ה (עם הראש למטה). שני יצורי אנוש, כל אחד בכיוון אחר
בדרך כלל לפני הלידה התינוק מתהפך עם ראשו למטה, זה המצב האידיאלי, אבל הדימוי שלך בהחלט משעשע 🙂 מצב דואלי, ישיויות נפרדות אבל גם מחוברות.