מאז שהמציאות שלנו טולטלה לתוך טייפון של כאוס וחרדה אני מוצאת שבני האנוש סביבי, גם באינטרנט וגם מחוצה לו, נחלקים לשניים, בערך.
אלו שחרדים בגלוי, במוצהר, כמובן שעל סקאלת החרדה הם נמצאים במיקומים שונים, אבל הם מדברים על זה, ולפעמים גם מלבישים עליה אופי חרדתי כללי ובלי קשר למלחמה (היי, אל תסתכלו עלי).
החלק השני, המעצבן יותר לטעמי, הם אלו שנוזפים בכל אלו המשתייכים לחלק הראשון, מתנשאים עליהם, קוראים אותם לסדר. "מה קורה פה, אני רוצה להבין, רק אני לא בפאניקה?" שאלה גולשת אחת בפורום שאני מבלה בו די קבוע. מיד הרגשתי מותקפת על רכרוכיותי, על החוסן מפוקפק שאני מציגה במחשבות לחפש איזה מקלט בדרום עם הבן שלי.
האמת היא שזה לא מפתיע ולא חדש, זו התנהגות פסיכולוגית צפויה וישראלית לגמרי בעיני.
אנשי ה"מה את דואגת, יא היסטרית", הם מריונטות של מנגנוני ההדחקה שלהם הנשלטים על ידי חרדה תוקפנית במיוחד, עוצמתית בהרבה מאלו המחצינים אותה. הבעיה היא שהתוקפנות הזו יוצאת החוצה, בניסיון לשלוט ולהקטין את עוצמת החרדה של האחרים, מכיוון שזו מציפה אותם עצמם, ומוציאה אותם מהשליטה הכל כך קדושה בעיניהם.זה באשר למנגנון הפסיכולוגי שמניע את הדינמיקה שלהם. אבל יותר מעניינים הם הקודים חברתיים שמניעים את הדרמה בדינמיקה כזו, משום שעם כל הכבוד להיותנו עם המאופיין בתקשורתיות, דברנות, ומוחצנות יחסית לחברות אחרות, יש קודים סמויים שאי אפשר לא לקלוט, באשר לכיצד נתפסים בני אדם חזקים בשעת משבר, וכיצד הם צריכים להביע את מצוקתם.
זה נכון לכל תחום, וגם ליחסי הציבור של המוות, כפי ששר פעם דן תורן. אפילו מצלמות הטלוויזיה מביעות דעה על אנשים הזועקים ומאבדים שליטה בהלוויות יקיריהם, או במצבי לחץ כמלחמה ופיגוע.
ראו את ההערצה הגלויה ומנוסחת בכל אמצעי המדיה לקור הרוח של נעם שליט, אבא של גלעד החטוף, איזו האדרה של מה שבמקום אחר וסיטואציה אחרת ייתפס כבעיה רגשית, ואני ממש לא רוצה להעליב אף אחד. אבל אפשר להשוות את היחס שהופגן נניח לאבא של בני אברהם, שהפגין ביטוי אמוציונאלי בהרבה, והאופן שבו פנו אליו בתקשורת והדיאלוג איתו היה מעמדה אחרת לגמרי, ולא פעם ביקורתית, על אי עמידתו בקודים של שליטה עצמית ולשון ההמעטה. אנחנו, התקשורת וצרכניה, מעריצים במודע ולא במודע את לשון ההמעטה, את האיפוק הבריטי והביטוי המסורס, המווסת בעוצמתו, וזאת למרות שרובינו בכלל לא שייכים לאקלים הפסיכולוגי הזה (טוב, למעט בני ציפר). ואולי משום שהשליטה הרגשית הזו, הצחיחות האמוציונאלית והחיים בתוך אירוניה דקיקה אינם מושגים במציאות שלנו, אולי דווקא בגלל זה הם כל כך נערצים כאן. הייתי אומרת שזו ערגה של מפסידנים, סירוס רגשי קולקטיבי של פחדנים גדולים.
אם הוא יוצא מחיפה והוא אמר "זה לא כל כך מכובד בעיני, לעזוב כי יורים טילים".
מה זה מכובד בעיני להגן על חיי אדם – ובעיקר חיי הילדים שלי.
השיפוטיות שלך מכעיסה אותי. למה את חושבת שאת מבינה?
יש אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם תגובה רגשית והתפרקות, כי רק אלוהים יוכל להרים אותם.
גם דואגת וגם חושבת שזה מטופש מצדי. כלומר, מטופש מצדי לדאוג לעצמי. יש לי קייס מצוין לדאוג לחלקים הצפוניים של המשפחה שלי.
אה, ושליטה עצמית לאו דווקא מעידה על צחיחות אמוציונלית. לא צריך להחצין כל דבר ויש אנשים שמעדיפים להשאיר את הדמעות שלהם בבית.
עצמית לא בהכרח מעידה על צחיחות אמוציונאלית, אלא לפעמים להפך! על הצפה רגשית שיש צורך לשלוט בה באמצעות שליטה קפדנית יותר, כי כמו שאמרה מ בכעסה, אין מי שירים אותם. מצטערת אם פגעתי בך מ', שחצנות היא הדבר האחרון שליווה אותי בכתיבת המילים האלו.
רוני, כל כך מתאים לבורגני הזה, יהושוע.
מה דעתך על התזות החדשניות הבאות:
ישנם בני אדם, זכרים ונקבות, פחות חרדתיים, יותר רציונליים ויותר סטואיים מאחרים, ולהפך.
יתרה מזאת: חלקנו עסוקים בשעות היום בעבודות כאלו ואחרות שאינן מותירות לנו זמן לשבת מול מסכי טלוויזיה ולהיסחף בבולשיט הזיקפה/החרדה שחביב על עובדי התקשורת וצרכניה הלא תמיד מאופסים תודעתית.
יש כאלה, אולי לא בסביבתך הקרובה או בין מגיבייך, אבל יש.
ולהעריץ בשקט את הסטואיות הכל כך אצילית, שכלתנית, כל כך לא מיוזעת ולא לבנטינית. לא מכאן.
"לא תמיד מאופסים תודעתית", באיזה בית מדרש מיזנטרופי גועלי את לומדת את הקשקושים האלו?
שאלה מנומסת שאלת, באיזה בית מדרש מיזנטרופי גועלי למדתי את הקשקושים.
מתברר שעבודה ממושכת ב-ynet גורמת לעורכים להישמע כאחרון הטוקבקיסטים.
ולשאלתך, איפה למדתי, ובעיקר מה:
התקשורת מתפרנסת מהיסטריה. לא בלעדית אבל בהחלט בין היתר, וביתר שאת בימים כאלה.
מי שסופג נון סטופ את כל הגלים הפתוחים והדיווחים הישירים – שכפי שאת בוודאי יודעת, אינם מציגים ואינם יכולים להציג תמונה אחד-לאחד של המצב, אלא בעיקר ללבות היסטריה או "הזדהות" – יחוש יותר "הזדהות", או היסטריה, או חרדה.
איני בזה לחרדים, אני בהחלט בזה ליצרני החרדה. אני עדיין לא סגורה לגבי אלו שהינם יצרנים וצרכנים כאחת.
באיזה בית מדרש למדתי? לא אצל נוני מוזס, תודה ששאלת.
את נכנסת לפה עם תגובה כל כך יהירה וגועלית, כל כך נודפת התנשאות מיזנטרופית ואחר כך את מתפלאת שזה האירוח שלי? בפעם הבאה תירקי במקום אחר. תודה
בטח, ודאי שלא למדת אצל מוזס, את תלמידה נאמנה שלא לומר חרופה של ציפר ושאר גבוהי מצח.
אני דווקא את החינוך העיתונאי הראשוני שלי קיבלתי אצל אוחובסקי, גל. אני שמחה על כך מאוד.
אוחובסקי, גל
זה ההוא עם השער "אמאל'ה" ממלחמת המפרץ הראשונה.
אפשר להגיד עליו הרבה דברים, אבל עיתונאי הוא לא. יש הבדל בין לעבוד בעיתון לעיתונאי (גם אם שוקן חושב שאתה עורך), ובין שני הנ"ל ליחצן. הבדל שכנראה כבר לא תשכילו להכיר בגלגול הזה. גם לא ציפר, אגב (אבל בניגוד אלייך, אוחובסקי וציפר עושים מערבוב התחומים קריירה יפה, מבחינתם, לא מבחינת הצרכנים).
אגב עריכה: עדיף לא לחזור שוב ושוב על סופרלטיבים. "גועלי" הופיע כבר בפוסט הקודם שלך.
"יהיר" זה בסדר, כל עוד יש כיסוי – ויש. את מוזמנת להמשיך ולגוון.
אני מניחה שאם לא הולך לך בעיתונות אתה מתחיל לתת שיעורים דידקטים ונוטפי קינאה בטוקבקים לאלו שבכל זאת עשו בה משהו. יש בהחלט המון זמן לשכלל את אוצר המילים הנרדפות במצב כזה.
ולו מפני שמעולם לא ניסיתי, במובן שאליו התכוונת, כלומר כעובדת.
לא הולך לי במובן נוסף – כקוראת. אולי הבעיה היא שלי, אבל צר לי.
אגב, האלימות המילולית שלך ממש לא מביאה כבוד למה ומי שעליהם את מנסה להגן. להפך.
מצד שני, את מוציאה באותה הזדמנות שם רע לחרדה, שזה בסדר גמור מבחינתי. אז אולי זו תהיה תרומתו הצנועה של דו שיח הזוי קמעה זה:)
לילה טוב.
.
העיקר שקמת על צד ימין
שתיכן מצדיקות את הסטריאוטיפ שעליו כתבה ריקי. אחת היסטרית ורגשנית, והשניה כולה בעלק פוזה קרירה שמתנפצת אחרי טוקבק משתלח אחד.
שכחת סוג אחר שלוקה בבעיות רגשיות קשות: אוטיסטים של פחד. אנחנו לא מדחיקים את הפחדים שלנו מתוך חשש להצפה, אלא ממש לא מרגישים אותם.
לא צריך לצרוך את אמצעי התקשורת כדי להיכנס לחרדה. בתור מי שאין לה טלוויזיה אבל נקלעה למרחק של כמה מאות מטרים מנפילת הטילים אתמול בבוקר בחיפה – צר לי אם אני היסטרית. יש אנשים ששריקת הטילים ליד אוזנם לא ממש משרה עליהם שלוות נפש, תקשורת או לא תקשורת.
נהניתי לקרוא את הוויכוח שהתנהל מעלי.
אני מאלה שסולדים ממופעים של היסטריה. מעבר לזה שלא נעים לראות צרחנים וצרחניות בשום הזדמנות, איפוק הוא גם יותר אפקטיבי. לבנו נוהה לאב ולאם המאופקים, כי אנחנו לא זקוקים להצגה של מה שמתחולל בנפשם, זה ידוע לנו היטב, והפנים האמיצות נוגעות אל לבנו.
מאידך יללות ומריטת שיער מתפרשים מצד אחד כהגזמה משוחקת, ומצד שני כדרישה תובענית מדי כלפינו.
ונגעת בנקודה חשובה. להפגין רגשות בישראל זה כמעט עריקה או בגידה במורל הלאומי. ישנו תהליך של רובוטיזציה והוא אינו איפוק, אלא ניתוק ודיסוציאציה מתחושות של אימה וכעס שאחרי זמן מה מתפרצות במקום הלא נכון.
—
ניתן לראות כבר את התגובות שקיבלת כחלק ממסע ההדחקה ה"לאומי" כמו גם את הצווחנות של פיקוד צה"ל כאילו הישראלים שנתקפו בחרדה "עושים הצגות". זה פשוט מפגן של טירוף ממוסד.
בין דיסוציאציה רובוטית ובין צרחות היסטריות יש מנעד רחב של ביטויי רגש אנושי, כמו דמעות, כמו ביטוי ורבאלי עמוק של צער ועצב. אכן, גם אני התרשמתי שהאופן בו הגיבה משפחת שליט הוא הרסני מאד, ונובע מפחד. הדרישה שהופעלה עליהם היא בעצם להקריב את הבן שלהם, והם פחדו לצאת נגד השבט.
מיקי ואיריס, מסכימה עם כל מילה. איריס, מה שכתבת חזק מאוד.