הילד גזוז השיער והמבט אומר לילד: "אני לא אוהב אותך בכלל, אני לא רוצה לשחק איתך".
הילד נעלב. אמא, ראית מה הוא אמר.
הילד מבקש גיטרה, הבטחת. נוסעים לחנות הצעצועים ובוחרים גיטרה גדולה, קלאסית בצבע אמיתי. הילד שמח, רוצה לפתוח אותה. תחכה עד שנגיע הביתה.
המקרר ריק, חייבת לקנות כמה דברים לארוחת ערב, כמעט אף פעם אין ארוחת ערב בריאה וטובה כזו, כמו אצל אימהות אחרות. אבל אין לי זמן, אולי אחר כך.
עוברים במספרת הילדים, יש שם שלושה פעוטות שנגזזים במכונה קטנה והם צורחים כאילו הוריהם עזבו אותם באמצע מלחמת עולם. "מה זה פה, טיפת חלב", אומר הספר שלו, שמקצץ את מחלפותיו העדינות, המשייות למגע, עד שהן הופכות קוצניות.
המראה הכוחני מתנגש עם עיניו הבהירות שרכות פגיעה נפערת בהן והן שואלות אותי, אמא, עכשיו טוב?
ואז נוסעים הביתה, הדרך לסופו של היום שיש בה נחמה, היא מתווה מסלולים של אמון הדדי בין הילד לביני. שערה משערות ראשו לא תיפול עוד הערב הזה.
אחרי שבע בערב, שעה נוגשת, אנחנו נכנסים לפרוזדור האפור של הרוטינה של סוף היום. הגיטרה החדשה צורמת. אחרי כמה דקות הסלילים משתחררים ואי אפשר לנגן בה או לחזק אותן.
המקלחת מתארכת וכל הרצפה מוצפת, אני מטגנת במקביל את ארוחת הערב מהמקפיא ומתבוננת במשטמה בחתיכות הגבינה הקשה שדבוקות לשיש מאתמול, מאגדות סביבן נמלים. תאכל, נו תאכל.
עכשיו אמא רוצה לנוח קצת, לך תשחק קצת. תתקני לי את הגיטרה, היא לא טובה, אי אפשר לנגן בה.
הסלילים רופפים, אני מסובבת את הפלאגים אבל הם מסרבים להימתח. כישלון ענק מתחיל את הפזמון הקבוע שלו בתוכי.
אמא בואי לשחק איתי.
ואז משתחררת צעקה, פראית כזו, כמעט חייתית. תן לי לנוח, שמעת? לא רוצה לשחק איתך עכשיו.
לי חשק לגדל ילדים.
הכל חייב ללכת כל כך קשה?
לא כולן מרגישות כמוני. אני ידועה בתור זו שלוקחת קשה.
חבל לי שיתייחסו רק לעובדות, הייתי רוצה שיתייחסו לקטע זה לא רק כאל יומן. ניסיתי לפחות.
לא כשלון. למה כשלון? היית אתו. עשית אתו הכל. דאגת לו. אז צעקת קצת. לא נורא. מחר הוא ישכח. גם לך מותר.
אל תהיי כל כך קשה עם עצמך. נראה שאת עושה הכל נכון.
לפעמים קשה לדעת איפה אני קשה עם עצמי ואיפה אני קשה איתו 🙂
תודה על האמפתיה והמחמאה. באמת
לא הצלחתי להזכר באמא שלי צועקת עלינו בייאוש כזה בגילאים צעירים (בגיל ההתבגרות לעומת זאת צקעו גם צעקו), מצד שני היא היתה נחה כל יום בין שתיים לארבע והיתה בבית דממה מלבד הקריינות של "לבת ולבן ולכל המתעניין" ברשת א'. לא יודעת מה עדיף.
אני לא חושבת שהייתי כל כך לחוצה אם הייתי יכולה לישון בשעות הצהריים. זה כל כך נכון.
התחושה מוכרת ממערכת היחסים הגאותית עם אחי הקטן. אין תחושה נוראית יותר מהתחושה שאכזבת אותם. אני חושבת (וכותבת זאת בזהירות כיוון שאני לא אמא) שהנקודה היא לדעת לתבוע גם לעצמך. למשל, את שנת הצהרים.
שנת צהריים זה בעולם אוטופי למעט סופשבוע, אני עובדת, כאילו 🙂