123. כמה אגואיזם ונרקיסיזם במאמר קצר אחד
לי יש 7 אחים ואחיות. אני אב לילדה אחת. אני רוצה עוד ילדים. אם לא היתה לי מגבלה כלכלית – החלום שלי הוא משפחה בת 5-6 ילדים. אשתי לעומת זאת היא בת יחידה. אפילו היא מסכימה שאסור להשאיר את בתנו יחידה. רק היום ! בגיל 30+ היא מתחילה להבין את הנזקים וההשלכות שעלולות להיות להיותך בת יחידה.
אני לא יכול לתאר את ההבדלים בין להיות בן/בת יחידה לבין לגדול במשפחה עם אחים ואחיות. זה שמים וארץ ! כבן למשפחה ברוכת ילדים, אני נדהם לפעמים מההבדלים ביני לבין אשתי: היא גדלה מבודדת, עם כלב, הוריה שמרו עליה עם צמר גפן ונמנעו מלחשוף אותה לכל חוויה "מסוכנת" – וזה כולל כמעט הכל. הדאגה מגיעה לממדים של נוירוזה ואובססיה: שלושה-ארבעה טלפונים מההורים ביום, בכל מקום שלא תהיה. דאגנות מופרזת בכל פרט בחיים ובכל מעשה, והתערבות בכל. סיוט ! הוריי לעומתה נתנו לי חופש בחירה, נתנו לי את האפשרות לנווט את החיי ולקבל החלטות לבד. להיות עצמאי. לשתף אחרים, לדאוג לאחרים. אשתי לא חוותה בחייה מהי עזרה הדדית בין אחים. מהי שיחת נפש. חברות. לא היה לה עם מי לדבר. לזה היו השלכות כבדות משקל שאני לא רוצה להיכנס אליהן מפאת צנעת הפרט -אבל די אם נציין שכל מה שמנעו ממנה בצעירותה- היא פיצתה בהתנהגות חסרת גבולות משבגרה ועזבה את הבית. וזה כולל לקיחת סיכונים שבוגרים אחרים בגילה לא היו מעזים לקחת. תופעה שמאפיינת בנים יחידים היא חוסר היכולת שלהם לקחת אחריות אמיתית על חייהם. ההורים שלהם דופקים להם את היכולת הזאת מגיל צעיר כי הם הרי דואגים לכל. ויש לזה השלכות כבדות משקל, למשל בתחום ניהול הקריירה, מערכות יחסים , ועוד.
הניסיון של הכותבת לתרץ הבאת יותר מילד אחד לעולם באגואיזם של ההורים מחליא ממש. מעורר פלצות. אם כבר- מי שמביא ילד אחד לעולם הוא נרקיסיסט החושב רק על טובת עצמו.
ילד זקוק לחברה ! לא ההורים – הילד זקוק לחברת אחים שישחקו איתו, ישמרו עליו והוא עליהם, יגדלו יחד. יספקו אוזן קשבת ובטחון וחברות אחד לשני בבגרותם. ההורים פחות זקוקים בימינו לילדים לתמיכה כלכלית. ההיפך .
אבא לילדה אחת (26.06.06)
להמלצה על תגובה זו לחצו כאן הוסיפו תגובה סגור
|
גם אם משפחה בעלת שלושה ילדים נפוצה יותר, אני לא חושב שבאמת מרימים גבה על משפחות עם "רק" שני ילדים. זה לא כזה נדיר או חריג, בטח לא במשפחות חילוניות. להציג את הבחירה לגדל "רק" שני ילדים כאיזה מרד בקודים הברורים מאליהם וכמצב שגורר לחץ חברתי זה קצת עיוות (אלא אם את גרה במאה שערים/בני-ברק).
לספק חברה לבכור – זו יכולה להיראות כסיבה לא מספיק טובה, אבל היא ודאי לא אגואיסטית.
את מתכוונת שלא מולידים את הילד השני כי כמהים אליו לכשעצמו, אלא כי הוא בא למלא תפקיד או משבצת בתוך המשפחה?
שאלה לא קשורה – האם יש לקחים שהפקת מהילד הראשון, שאת יודעת שתעשי אחרת לגמרי בילד השני?
לא משניים. התכוונתי שמשפחה עם ילד אחד קצת מתריסה כלפי החברה הישראלית, ותקרא בבקשה את הטוקבקים, שצועקים דמוגרפיה, דמוגרפיה. אחד העורכים שלי אמר היום דבר נכון: אנשים אוהבים שכולם יסבלו ביחד איתם 😉 אל תיקח את המונח סבל ברצינות תהומית אבל אני חושבת שיש בזה משהו.
אביבה, נכון, לספק חברה לבכור אינה סיבה אגואיסטית אם היא באה על מנת להעשיר את עולמו הרגשי באחים. אבל אם זה נועד כדי לשחרר את ההורים מהעסקתו… אני לא יודעת. וכן, לזה התכוונתי, הוא בא למלא משבצת או למלא את ההורים במשמעות משפחתית שהם מדמיינים שהיא מורכבת מ2-3 מינימום, וכי יוכל גם הוא להתחלק בנטל הטיפול המשפחתי בהם לעת זיקנה, או כמו באחד הציטוטים, שיהיה ניצב ליד שולחן הסדר.
לגבי השאלה האחרונה, היא ממש נושא למאמר נפרד. בהחלט בהחלט הפקתי. אני עוד אצטרך לחשוב כדי לנסח הכל בבהירות אבל הנה כמה דברים על קצה המזלג:
1. אמא היא לא ערוץ הפעלות ותרבות.
2. הנאה ואינטימיות של הורה וילדה אינה מגיעה דווקא מדברים גרנדיוזיים, גם לא העשרה אינטלקטואלית.
3. אם אני לא אוריד את היקף ועומס הציפיות מעצמי אני לא אוכל להיות אמא טובה, אמא טובה היא אמא שאינה מלקה את עצמה כל היום.
4. פרופורציות, פרופורציות.
5. אין חובה לזנק ולספק כל תסכול ומאווה של הילד מיד באותו רגע.
יש עוד ,אבל אני עוד אחשוב על זה. תודה
האם תכעסי על הילד השני באותו אופן שכעסת על הראשון, שגזל ממך משהו?
אגב, מסכימה מאוד ללקחים שלך (אם כי סעיף 3 טריקי בעיניי. לא צריך הר של ציפיות, אבל כן צריך איזשהו "חזון" כללי שלאורו פועלים).
לא, כי שיניתי את נקודת המבט שלי. אני עשויה להיות עצבנית בגלל עייפות ועומס פיזי ונפשי, אבל נקודת המבט שהילד לוקח כבר לא שם, גם לא אצל הראשון מזה זמן רב.
חזון כללי זה חזון שנגזר מאיך שאני רואה את החיים והדברים שאני עדיין רוצה מהם. אני לא אתחיל פתאום להיות אמא בטלנית ומזניחה ואדם בלי שום שאיפות.
יש משפחות עם בנים יחידים שגדלים להיות עצמאיים ואסרטיביים, ויש משפחות עם אחים שגדלים לא לדבר אחד עם השני. יותר אחים גם שווה לפעמים יותר סכסוכים משפחתיים עקובים מדם.
ובכל מקרה – מזל טוב על הלידה המתקרבת.
אני מסכימה איתך.
את טענתך; האם הבאת ילדים לעולם אינה סוג של תועלתנות אגואיסטית?
אם כן – אז אין הבדל בין ילד ראשון לעשירי,
ואם לאו – איזה מניעים אחרים קיימים?
את מציגה את הטוקבק הזה כדוגמא ל– מה? את כותבת טור, מציגה מצב מסוים (שלך) מציגה דיעה מסוימת (שלך) ועונה מישהו שאולי הוא לא שנון כמוך אבל הדברים שהוא אומר נשמעים כנים ועם לא מעט הגיון.
הטיעון שלך לאגואיזם לא נראה לי רלבנטי יותר משלו – האגואיזם שאיתו עשית את השני זה אותו אגואיזם שאיתו עשית את הראשון. בואי נקרא לזה פשוט צורך ולא נכנס לכמה הוא "בילט אין" בתוכנו. מעבר לזה, נראה כאילו הרבה מהמגיבים מחוברים לתחושות שלהם מספיק בשביל להצביע בעד משפחה של יותר מ 2 או 3 נפשות ולא להסתבך עם עצמם יותר מדי.
ילדים זה אחריות ועול כלכלי ומעמסה מהרבה בחינות אבל זה גם, כמאמר השיר שמחה. ואהבה ונתינה וקבלה. ובסופו של דבר השאלה היא מה את רוצה מעצמך ומהחיים שלך.
דבר אחד מעצבן אותי בגישה שלך יש בה משהו כל כך מתנשא – אנחנו, שוברי הטאבואים, האנשים החושבים..כל השאר סתם משריצים להם ילדים בשביל לא להיות לבד..
בהחלט הבאת ילדים היא גם מעשה אגואיסטי, אחרי התוצאה, כשהם מגיעים אתה מבין כמה לא אגואיסטי, אלא כמעט ההפך, נותן בלי גבול, אתה צריך להיות כדי לעמוד במשימה.
הבדל בין ילד אחד לעשירי יש גם יש. נראה לי מיותר להסביר.
לאני מה. אני הפניתי לטור שלי באתר אתר, הבאתי טוקבק שנגע לליבי בכנות שלו, לא עוד אחד שסתם מקלל.
לגבי המשפט האחרון, אני לא יודעת מה לומר. חבל לי.
כנראה שלא הבנתי אותך פה לגמרי.
ובקשר להתנשאות – אולי מה שבעייתי הוא הכותרת שלך שם "שקרים של הורים" – מה שמשתמע מזה בעיני זה מה שכתבתי למעלה. בכל זאת עוד דבר – כולנו מקבלים כל מיני החלטות מסיבות שהן לפעמים זערוריות, לא רלבנטיות – דוקא מההכרות שלי עם משפחות גדולות וקטנות, להגיד שרוצים שולחן סדר גדול נשמע לי משהו שמקפל בתוכו כל כך הרבה סיבות טובות למשפחה גדולה – זה לא צורך שמופיע לפני הסדר ועובר אחריו.