פורטיס וסחרוף ב88.

שעתיים של אושר גנוב ומרוכז היו לי היום אחר הצהריים, בדרך מהמשרד לגן, לעוד אחר הצהריים. רמי פורטיס וברי סחרוף התארחו אצל טל השילוני ב"נעים בכביש", פטפטו, הגישו את המוזיקה שהם אוהבים ואפילו הקריאו דיווחי תנועה, מה שהיה מצחיק מאוד. הם אנשים מתוקים מאוד.

 הורים שעברו בחופזה ליד המכונית החונה בדרך ליטול את הפעוטות חזו במראה לא אופייני, של אמא אחת סגורה במכונית עם חלונות סגורים וווליום רצחני, משתדלת לנענע את הראש רק קלות, ולשלוט בהבעת העונג העצום והאופורי, עד לפרסומות, רק אז קפצה לגן והכניסה מהר את הילד למכונית, כדי לא לפספס אף דקה מתוקה. הפעוט נאלץ לוותר על הטלוויזיה שלו, ולשמוע את כל התוכנית בווליום לא שכיח לשעות האלו. נו, לא כל יום זה קורה, ניחמתי את המצפון האימהי.

 

עכשיו אני שומעת את קולות הציניקנים צועקים ממסכים: אוי, פתאטי. טוב, אז מה. גם אתם לפעמים חוטאים בזה, ומי לא.

אמנם פורטיס וסחרוף הניחו מזמן רגל בהיכל המיין סטרים הישראלי, אפילו בכוכב נולד האחרון כבר עשו לסחרוף קאבר נוגה  ("באמונה עיוורת"), אבל זה לא סותר את העובדה ששניהם התפתחו ושכללו את המשנה המוזיקלית הבסיסית הייחודית שלהם, תוך התכתבות עדכנית עם מגמות מוזיקליות בעולם, ובעצם מלכו גם בגזרת הרוק האלטרנטיבי, פשוט לא הציבו להם תחרות ראויה מספיק.

 והבחירות שלהם שיקפו את זה, וגם נימקו את ההשפעות שנשמעות באלבומים שהוציאו, עליהם הצהירו ביושר. מארקייד פייר ואלבומם הנהדר, Funeral, איתו פתחו, עם השיר הראשון באלבום Neighborhood #1, דרך Death in vegas והביצוע המצמרר של איגי פופ לAisha מתוך האלבום Contino sesions ועוד בדרך, פחות צפויים, סרג' גינסבורג (סחרוף מעריץ חרוף), אריק קלפטון, אריק איינשטיין, וגם Blonde redhead המופלאים שעוד מעט מגיעים לכאן, וג'וני קאש לסיום.

פורטיסחרוף הם סוכנים תרבותיים של דור, של הדור שלי. הטעם המוזיקלי שלי לא היה כפי שהוא בלעדיהם, בלי הדרך שסללו עם מינימל קומפקט, שפתחה את האוזן לדברים שמהם הושפעה, והתרחשו אז והיום בשדה המוזיקלי העולמי היותר מעניין ומגוון. ואם מדברים על מגוון, הבקיאות שלהם בקאנון העברי מוסיפה להם נקודות, הם כבר מזמן לא רק "מגניבים", הם התפתחו כנביאים החכמים יותר של הרוק העברי, כאלו שמחוברים גם לתרבות העברית שלנו וגם בודקים ללא הרף את תת הזרמים שרוחשים ברוק המערבי, עם קורטוב השפעות מזרחיות שעדיין דבק בעיקר ביצירה העצמאית של סחרוף.

אבל הדור הזה, שגונב זמן מהחיים כמוני כדי לשמוע אותם ואת החינוך המוזיקלי הצרוף שלהם, ילך ויכמוש ואז ייעלם. בואו נניח שיש עוד דור אחד שמכיר והפנים את ההשפעה העצומה שלהם, אבל מה יהיה על הדורות הבאים, ועל הילד. כי מלבד זמן מכובד בפלייליסט השונים, וזה לא מספיק, אין לעכברי האייפוד ומורידי הקאזה אפשרות להבין באמת את קו הרצף המוזיקלי שלהם, והתפתחותו עם השנים, על השפעותיו השונות התקופתיות, וזה חבל, חבל נורא.

קישורים כתבה של סמדר שילוני על אירוח דומה שלהם ב106, קול הקמפוס.   Arcade Fire -רמי סיפר שברי השמיע לו בלילה, אחרי הופעה והוא רץ לקנות את האלבום היפה הזה. גם אני, משמיעה ראשונה.