כבר שלושה ימים שאני נשאבת לספר היפהפה והכשרוני בצורה יוצאת דופן של שחר מגן, עוד ערב אחד ואני מסיימת אותו, וזה יהיה חבל מאוד.
שחר מגן הוא עורך התרבות בynet, קולגה וידיד שלי. אבל אם לא הייתי אוהבת מאוד את הספר לא הייתי כותבת מילה. לעזאזל עם כל הגילוי נאותים שבעולם, וכל ההבהרות וכל החשבונות הקטנוניים שלא כותבים דברים טובים על חברים – הכותב הזה מוכשר באופן מענג ומקומם כאחד. כן, אני גם מקנאה.
ממש לא יודעת למה הגדיר שחר בתחילה את הספר שלו כמותחן, וכך הגדירו גם ביחסי הציבור של ההוצאה, כי זה ממש לא מותחן. זה רומן פסיכולוגי העוסק בישראליות שלא נחשפת ומטופלת מספיק בספרות העברית, זו ששורשיה הם ההתיישבות העובדת, החקלאית, שמתגוררת במושבים ובקיבוצים. ומנסה לשרוד את התמורות החברתיות והכלכליות שמטלטלות את החברה הישראלית בעשור או שניים האחרונים. ברקע יש גם אמירות חדות ושנונות על המתעשרים החדשים שנוהרים ליישובים האלו בשביל "איכות חיים", הניו אייג'יות האופנתית ששוטפת את חלקם, והסיאוב, הסיאוב הגדול שלא התחיל בעשור הזה, אלא שורשיו הרקובים נטועים עמוק בהוויה ההתיישבותית, הרבה קודם. מובן שמאבק ההישרדות מחמיר את ההתדרדרות המוסרית הזו, ובאמצעות סיפור עלילה מרתק על תעשיית שחיטת הבקר בגליל, הוא מביא את עולמם המדמם של העוסקים בה, בשחיטה, מדמם מאלימות מודחקת, אפלולית וחסרת רסן, שצפה בחיים של כולם, וטורפת אותם. ואי אפשר כמובן בלי המתח הפוליטי עם השכנים הערבים בגליל, שהוא עוד נדבך בבניית התיאוריה החברתית עתירת הדם והאלימות הזו. קשה שלא לפרש את הספר כאלגוריה חברתית פעורת מעיים, (דימוי אחרון, מבטיחה) למרות שאני לא בטוחה שמגן או עורך הספר, שמעון אדף, ישמחו לפרשנות הזו. גם הפסיכולוגיה הפרסונאלית של הדמויות, בראשן רוּצי הבלתי נשכחת, בנויה באופן שמזמין את פרויד וחקייניו לשעת הקריאה. מחוויות הילדות המבעיתות שלה, יחסיה עם הוריה ואחיה, ועד הטרגדיה של יחסיה עם בעלה.
אבל עד כאן הגילויים ומכאן, לכו לקרוא.
עוד על הספר, באתר טקסט – כולל פרק ראשון
יפה, קצר ולעניין.
אני גם סומכת עלייך שזה ספר טוב. השאלה היחידה שאני מתלבטת בה כעת, לפני שאלך לחפש את הספר, היא האם הוא אפשרי לבעלי קיבה רגישה ושפוטים של חיות כמוני?
ואפרופו גילויים נאותים, בזמן האחרון אני יותר ויותר מרגישה שבעולמנו הספרותי הקטן, שהאינטרנט והרייטינג והפרנסה והמרפקים השתלטו עליו כמעט כליל, לפעמים המלצה של חבר עשויה להיות -באופן פרדוכסלי – אובייקטיבית יותר מביקורת עלק-שנונה, עלק-מקצועית ובעצם סתם מנסה לעשות כותרות על גב הספר, וברוב המקרים ממש לא מהימנה. זהו, אולי גם אתרום משהו משלי בנושא הזה, אם וכאשר יהיה לי זמן…. בינתיים תודה לך.
האמת, שתכננתי לקרוא אותו.
אז הנה, כתבת יפה ומשכנע והנה יש לי עוד סיבה טובה (ותיכף שבוע הספר, ככה שבכלל…)
תודה!
יש בספר כמה תיאורים לא קלים, אבל הם שוליים יחסית לסך מעלותיו, ואני מאוד מאוד רגישה לתיאורי זוועה. יש בו הרבה מאוד זאולוגיה, וביררתי, הכל נכון עובדתית, הוא עבד עם וטרינר כיועץ מדעי. די הופתעתי מרמת הידע שלו בנושא.
לגבי הערתך על ביקורות, זה תלוי. יש מבקרים שבאמת מנסים לעשות שוויץ עם הערות עלק שנונות ואינם מציגים שום דבר מעניין בתוכן, בעיקר באתרי אינטרנט אבל לא רק, ואותם הפסקתי לקרוא מזמן. אני קוראת את אריאנה מלמד, נועה מנהיים ומאיה פלדמן, לא משום שהן כותבות אצלנו.
אני אוהבת לקרוא ביקורות בבלוגים אם הן מנוסחות טוב, או בפורומים, וככה קניתי לא מעט ספרים. יש גם אתרי בלוגים שמתמחים בזה, אם תרצי אשלח לך קישור.
אשמח אם אתה תפרסם בבלוג שלך פוסט המלצות לשבוע הספר.
האמת שהתכוונתי בעיקר לביקורות בעיתונות הכתובה, במוספים מסויימים… שם יש תחושה לפעמים שהכורח למצוא תיזה חריפה ונוקבת – רצוי פוליטית – על הספר מכריע כל שיקול אמנותי. אבל כן, לא הכל נגוע בזה, והבלוגים מתקנים הרבה, למי שמגיע אליהם.
גם אני קראתי, וגם אני ממליץ בחום – גם, ואולי בעיקר, לצמחונים.
הוכרזו המועמדים לפרס ספיר –
ניר ברעם, דרור בורשטיין, שושי בריינר, שחר מגן ושרה שילה
הם חמשת המועמדים הסופיים לפרס מפעל הפיס לספרות ע"ש ספיר.