אני זוכרת, כשעוד הייתי רווקה נטולת, והייתה לי רק חברה אחת עם ילדים, היא סיפרה לי ששנתיים הם לא הלכו לראות סרט. התגובה שלי הייתה תערובת של חלחלה, ביקורת, וצער על אלו שחייהם התרבותיים נכבו.
כעסתי עליה, פשוט כעסתי על כך שהיא ביטלה את הדברים שהפכו אותה למה שהיכרתי, את ההנאות התרבותיות והבלייניות שלה, את החשקים האישיים והאנוכיים שלה. איינה את כולם לטובת ההתרכזות בילדים והנאותיהם/חינוכם. באותה תקופה אני דווקא התרכזתי בהם במנות מוגברות. מועדונים, קולנוע, קריאה ומוזיקה היו הדברים המרכזיים בהוויה התרבותית שלי והייתי משוכנעת, הו התמימות הארורה, שכך יישאר, לא חשוב מה יהיה הסטטוס שלי.
שש ומשהו שנים אחר כך, אני אמא לאחד ועוד אחת בדרך, וכשכתבתי את הפוסט הקודם, חשבתי על כמה הרבה זמן לא הייתי בשום בר, (לא בר מסעדה), וכן, לא היינו בסרט שנה בערך, אני הייתי עם חברה לפני שלושה חודשים. במושגים של פעם זו חרפה, וגם במושגים הערכיים שלי בכלל, שעוד לא נשחקו לגמרי. גם לקחת סרטים בDVD זה לא זה, בטח כשנרדמים ללא הרף מול המסך.
כי אמנם מועדונים וברים לא חסרים לי בכלל והם לא חלק ממה שאני מגדירה "שמירה על צלם תרבותי", אבל מותר להודות (בכאב) שגם אנחנו נשאבנו, נטחנו, נכתשנו ונעלמנו במכונה הזו שנקראת "חיי משפחה", זו שיש לה שעון אכזרי משלה – 22:00 היא שעת כיבוי אורות ונפש. (לאחרונה בגלל ההריון זה גם 21:00 ומטה).
כנראה שאי אפשר להימלט מזה, אני לא מכירה זוגות שאצלם המצב הוא אחרת והם שמרו על הגחלת הזו. כולם מתכנסים להוויה המשפחתית, עם הטיולים ואירועי ההפעלות היצירתיים עם הילדים, שיתפתחו להיות בני אדם נבונים ובעלי מטען תרבותי.
פינות חי במקום ג'ונגל חיי הלילה, ג'ימבורי במקום זיונים. ואם הקינה הזו נשמעת לכם בנאלית, וכדי להמנע מהמחשבות שיש לי בנושא, עטופות הפסיכולוגיזם, אני ממליצה לקרוא את הספר של ג'ודית וורנר, "טירוף מושלם", בו היא מהללת את הנשים הצרפתיות בתוכן חיה מספר שנים, המקפידות על הטקסים הזוגיים שלהן ועל מקומו של הבעל בחייהן גם אחרי שהפכו לאימהות. אצלנו הן היו זוכות לקיתונות של ביקורת על היותן אימהות מזניחות ואנוכיות.
"היו לי חברות בצרפת", מספרת וורנר בספר, "מהן אמהות לשלושה או לארבעה ילדים, ועקרות בית במשרה מלאה, אבל מעולם לא פגשתי אישה צרפתייה שחייה התנהלו אך ורק על פי הפעילויות של ילדיה. מעולם לא פגשתי שום אם, עובדת או שאינה כזו, שלא יכלה "למצוא זמן" לקרוא ספר או לסעוד ארוחת צהריים עם חברה, או לצאת מדי פעם לארוחת ערב. גם לא פגשתי שום אם שבזבזה את מעט הזמן הפנוי שהיה לה על אימוני כדורגל לילדים או על פגישת עוגיות של תנועת הצופות שתהקיימה בשמונה בערב"…. "שום אישה המעוניינת לשמור על חיי המשפחה שלה (שבמרכזם עומד, בסופו של דבר, בעלה) לא הייתה יוצאת בערב לפעילות המיועדת לילדים. רק בן אדם מעורער בנפשו יעשה דברים כאלה. רק אישה שאינה נותנת את הדעת על עצמה במידה מספקת. אישה החוששת, אולי, להתבגר".
ואני לא חושבת שזה כל כך רע. כמה שנים כאלה וזה עובר ואם זה נורא חשוב, אני רואה אנשים שחזרו להרגלי התרבות הישנים שלהם.
לשמחתי, חלק מהעבודה שלי כוללת את הדברים האלה שאצל אחרים הם "תרבות" אז אני לא לגמרי שוכחת. לא יודעת מה היה אלמלא היה כך.
עניין של רצון והחלטה שיש חיים מעבר לילדה. אנחנו לקחנו אותה למסעדות מגיל שבועיים ומאז שהגיעה לגיל שבו סדר היום חשוב יותר אנחנו יוצאים ומשאירים בייבי סיטר. ארוחת ערב משותפת כל ערב זה ברור, אחת לכמה זמן משקיעים בארוחות רומנטיות ביתיות. כל אחד יוצא עם מישהו מהחברים/חברות שלו בשאיפה פעם בשבוע לבד (ניקוי ראש).
וגם הזיונים לא חייבים להיעלם.
זה באמת לא בעיה, צריך מספיק לרצות את זה ושזה יהיה לך מספיק חשוב.
מעולם לא היינו ממש בקטע של ברים מעושנים ומועדנים עד אור הבוקר, כך שיכול להיות שזה ספציפית פשוט לא חסר לנו.
אבל אני מכיר הריוניות מועדוניות
ארוחת ערב כל ערב? פששש. אתה בסדר. מעטים הגברים שאני מכירה שמגיעים לארוחת הערב בשל עבודתם.
ימימה, זה חוזר, אבל יש בעיה עם זה, ואגב, לא התכוונתי דווקא למה שבעיני נחשב תרבות, מבחינתי אם בני זוג אהבו לשיר שירי ארץ ישראל בשירה בציבור וחדלו מכך, זה אותו דבר, או נניח ללכת לחוג ברידג'.
גם אם זה חוזר אחרי עשר שנים, נורא קשה לחדש את המקום שבו זה הפסיק מכל מיני בחינות. לדעתי.
ולגבי הנשים הצרפתיות – אחלה,
אבל לא לשכוח שלכל דבר יש מחיר. רגשי אשמה, למשל.
גם רגשי אשמה תלויי תרבות ולחץ חברתי. אולי להן אין. ובאמת שמתי לב שבהרבה סרטים צרפתיים האומנות ברקע.
כמעט הכל זה בחירה. גם לא להגיע לארוחת ערב זו בחירה. העבודה זה תירוץ לבחירה מסוג אחר.
תרבות.
אני למשל, עדיין שרה במקהלה.
ובעניין זה, עומרון אכן מכיר היריוניות מועדוניות, וזה לא חכמה גדולה, אבל נשים עם ילדים מועדוניות? אני בספק. למה באותו עניין? כי כשהייתי בהיריון לא פספסתי אף חזרת מקהלה ואף הופעה, ועכשיו אני מאחרת לחזרות (כי זה נופל על שעת ההרדמה) ולהופעות אני לא מוכנה להתחייב. אבל לגמרי לוותר? זה לא.
ולריקי – בשעה טובה גם ממני.
בפעם או פעמיים שהלכתי למועדון אחרי ש. קיללתי כל רגע, סבלתי ופנטזתי על המיטה. למחרת עוד יותר שנאתי את עצמי, בגלל העייפות.
את לא אותו אדם. אפילו בלי קשר לילדים, התבגרת, את הרבה יותר עסוקה, למה לצפות מעצמך לשמור על דפוסי בילוי של בת 25?
נכון שבגיל הזה ועם צורת החיים בכלל, יהיה לא הגיוני ואפילו טיפשי לנהל חיי לילה כפי שעשית בגילאי עשרים, ובתקופה מסוימת גם אחרי גיל שלושים. יש לי חברה בגילי, ללא, וגם היא מודה שיציאות ליליות לא חביבות עליה בגלל השעות.
ובכל זאת, אני שמה לב לנוהג הזה, אצל זוגות עם ילדים שעניין הבילוי והסקרנות התרבותית אצלם כבויים לגמרי, בגלל העייפות הגדולה, הזו שמכחידה כל ספונטניות ותשוקה לעשות דברים שאינם קשורים לילדים.
היום למשל, בצהריים. לי ממש התחשק כמו פעם, ללכת עם אהובי לסרט, אחריו ללכת לתערוכה של רובנר, ואז ללכת לאכול איפשהו. אבל אי אפשר, שבת זה של הילד, לא שלנו. אה, אין לנו הורים שאפשר להפיל עליהם שמרטפות. זה מהותי מאוד.
האמירה הזו ששבת זה של הילד זה הרי שורש כל הרע.
הבעיה המרכזית היא שהורים שוכחים שהם בני אדם. הם חושבים שלילדים יהיה טוב אם ישקיעו רק בהם, כאילו שיכול להיות טוב לילדים כשלהורים שלו אבד יצר הקיום. אם את רוצה שהילדים שלך יעמיקו קרוא, את צריכה לקרוא בעצמך כיוון שזה החינוך הכי טוב. אם את רוצה שהם ילמדו תזונה נכונה את צריכה לאכול מסודר, לארוחת ערב סדורה כל יום. אם את רוצה שילמדו לפתח כישורים חברתיים הם צריכים לראות מסביבם אינטראקציות חברתיות וכן הלאה.
ישנו איזון מסוים שחייב להישמר והטעות הנפוצה היא להניח שאנחנו לא חלק מהמשוואה ושניתן לחנך ולעשות טוב לילדים על ידי השקעה בהם בלבד.
הוא כבר בן שש. הוא לא יכול לשבת אתכם במסעדה? לא יכול ללכת איתכם לתערוכה?
אז נכון שלא תוכלו לעמוד 3 שעות מול כל תמונה, אלא גם תתחשבו בו קצת ו/או תתנו לו לשבת באגף היצירה לילדים של המוזיאון או משהו. ובכל זאת, זה בהחלט בילוי שהוא יכול להצטרף אליכם.
אז על הסרט תדלגו, או תקחו די.וי.די הביתה.
לגבי "שבת זה של הילד" – לדעתי, זה אמור להיות "שבת זה של כל המשפחה יחד", וזה נשמע אחרת לגמרי.
הוא יכול, אבל אנחנו רוצים להיות לבד ולדבר על דברים שלא בא לנו לשתף אותו
לאט לאט התחלנו להזמין ביביסיטר
זה לא אומר שגם כשהיא מגיעה הדבר שאנחנו הכי רוצים לעשות הוא ללכת לישון
אבל לא נעים אז אנחנו יוצאים
ארוע הפיק אפ היחיד שזכור לי הוא שהרימו לנו את הסוללרי על איזה בר
בשבתות המסורת שלנו לפני הילדים היתה להתבטל, אז אנחנו בהחלט ממשיכים בזה, אני מגדלת צמד בטלני שבת לתפארת מדינת ישראל
גיל לא נכון. בכל אופן, נראה לי שאת רוצה כמה דברים שלא בהכרח קשורים. ללכת לתערוכה או למסעדה? אפשר לקחת אותו. לדבר ביניכם, שיחות אינטימיות? זה כבר קשור לזמן איכות זוגי, ובעיני לפחות, לזה צריך למצוא זמן על חשבון העבודה/מחויבויות חברתיות ולא על חשבון הילד.
ושוב, הכל אפשר, ולכל דבר יש מחיר.