הטור הנוכחי שלי בויינט הוא על גבולות בחינוך ילדים.

66.  אז את לא רק פראיירית את גם טיפשה
   

הילד שלך, בניגוד אליך, דווקא לא טיפש.
הוא מנסה אותך. מנסה פעם ראשונה ונתקל בגבול. מנסה פעם שניה ומבקיע חור בגבול. מנסה פעם שלישית ואמא שלו נכנעת למרות כל האמירות האופנתיות וההצהרות היפות שלה על גבולות.
מה הוא יעשה בפעם הבאה?
ידע מראש שאת אמא קל לסובב על האצבע הכי קטנה.
ומשם הדרך כבר קצרה מאד לגידול ילד שבמהותו הוא רודן קטן ששולט בהורים שלו, שלא לומר פרזיט מוחלט.

יופי לך! הצלחת עם העקרונות החינוכיים שלך להקשות על עצמך וגם לצאת מטומטמת בעיני הילד. באמת כל הכבוד!

תנו לגברת עם העקרונות שלא שוים את הנייר שעליו היא כותבת טור! היא כל כך מבינה בענייני הורות!

שולה ,  

מרכז  

(15.05.06)

 

להמלצה על תגובה זו לחצו כאן הוסיפו תגובה 

 

 

 

23.  מאיפה הביאו את ההורים המטומטמים האלה? כנסו.
   

אני עו"ד. תואר שני. ילדים ארבעה – כולם בנים. בבית לא היתה דמוקרטיה: ההורים – אנחנו – מחליטים. אם צריך – מרביצים. הילדים גדלו, ברוך השם, בסדר.
כל הקשקושים ל "זכויות הילד" – זה טוב לפרנסה שלי. זה הכל. זה לא עובר את הדלת הביתה. תתעוררו, לא כל מה שאומרים לכם זה נכון…ולאמא שלא יודעת להציב גבולות: אל תדאגי. לבן שלך, המשטרה כבר תציב גבולות.

עו"ד בפנסיה

 

(15.05.06)

 

להמלצה על תגובה זו לחצו כאן הוסיפו תגובה 

 

 

12.  לא מבין מה רצתה ?
   

אז מה המסר לעזאזל? למה אי אפשר לכתוב באופן ברור, הרי כתבת שכולנו עסוקים ואין זמן להתפלפלויות. צריך גבולות או לא ? מת לעמוד על שלנו ומת לותר ?
כתבה מיותרת, בליל מילים לא קשורות.

הורה ומחנכת

 

(15.05.06)

 

להמלצה על תגובה זו לחצו כאן הוסיפו תגובה 

13 תגובות

  1. דוקא היום יצא לי לקרוא את הטור שלך וציינתי שצריך להגיד לך תודה על הכנות, ושלא תזכי לחן וחסד מהטוקבקים. לא טעיתי.

    אנשים רוצים שיגידו להם מה לעשות, וטוב שלא נתת להם את זה. תיארת מצב שכולנו עוברות ומתלבטות בו. זה נכון, חוסר חוט השדרה הזה אינו משהו שצריך להתגאות בו, אבל אם לא מתחילים ממקום אמיתי של חוסר אונים, לא מתקדמים לשום מקום.
    אז בואו נגיד בקול רם "קוראים לי אמא, ואני סמרטוט", עכשיו השמיים הם הגבול. מחר נתכנס אל תוך גבולות בני קיימא. אגב הילדים לא טפשים, וכמו בפוליטיקה, הם לא מגיבים להצהרות בסנון אחמדינגד, אלא לכוח אמיתי. ואת זה אי אפשר לזייף, אלא לפתח ולמצוא בתוכנו ממקום של כנות.

  2. מעניין, לפעמים הטורים יוצאים יותר מוקצנים מהמציאות שלי. נכון, אני מגלה חוסר עקביות בחלק מהעקרונות, אבל בנושאים כמו בטיחות, זהירות בדרכים, ואלימות אין אף פעם פשרות. גם לא כשאני מותשת. אני צריכה להשתפר בעמידה על העקרונות שלי, אבל אני מעלה פה תהיה האם כל העקרונות האלו כל כך קדושים ומהותיים, או שהם נועדו כדי לאפשר שקט. אני די מבולבלת בחלק מהדברים כפי שציינת ובכלל אנחנו חיות בתקופה חינוכית מבולבלת. אני בכל זאת רוצה להזכיר שיש דברים מאוד מהותיים שכן נשמרים, אין דבר כזה לנסוע במכונית בלי חגורה, ועוד כמה. לפעמים כשרוצים להביע משהו, חייבים לנקוט בהכללה או בקיצוניות, וגם אם מסייגים זה לא תמיד עובר בטור כזה. לטוקבקיסטים קשה כמו שציינת לקרוא ניואנסים ואמביוולנטיות, ואני אמביוולנטית בהחלט.

  3. עוד דבר שאני מרגישה – ואין לי הוכחות מדעיות – זה שבעיית הגבולות הישראלית נובעת מהחלשה משמעותית של המבוגר על ידי החברה. למשל החלשה של נשים בסביבה שוביניסטית והחלשה של הפרט מסיבות אחרות (כתישה למיניה על ידי הממסדים השונים). במצב הזה לדעתי (במלוא הענווה כי זו תחושת בטן) נוצר קושי להתוות גבולות לילדים כיון שזה פועל יוצא מתחושה בסיסית אמיתית שאי אפשר לפברק אותה, של כבוד עצמי, נוכחות, והחלטיות (או בטחון בעצמך ובתגובות האינסטינקטיביות שלך – בין אם זה לתת פליק נגד דעתו של אהרון ברק ובזמן הנכון ובין אם זה להרשות התפרעות מוחלטת, כאשר זה הולם). בשלב הזה, ההחלשה מתגברת כמובן, כי אז יש ערעור על היכולות ההוריות לנוכח הדרדס
    החצוף.הטוקבקים שהבאת כאן כדוגמא, ממחישים.
    ונוצר מעין מעגל סגור. ואגב כולם עושים את זה לכולם…
    סתם הערת לילה
    א.

  4. אין לי משנה סדורה בנושא, אז רק כמה נקודות בלתי קשורות:
    א. מבלבלים בין גבולות לבין "יראת כבוד" שאותה אם אומללה הזכירה. גבולות זה חשוב, אבל כבוד לא לוקחים אלא מקבלים, ובכל מקרה יראת כבוד זה משהו ששמור לרבי מהחדר בשטעייטעל, לא לאמא עובדת במילניום השלישי.

    ג. הפנטזיה שהילד יציית מיידית לכל דבר שיוצא מפי הוריו היא לא רק בלתי מציאותית, אלא הרסנית ומסוכנת – היא גם בונה תסכול של ההורים שמתפרץ אחר כך, וגם מנוגדת למסר היומיומי שהילד מקבל במדינת ישראל, בדרך כלל מפי הוריו עצמם: אל תצא פראייר. למרבית הצער, אין דרך לחנך חינוך קונסטרוקטיבי אלא בדוגמה אישית.

    ב. זה נכון שפעמים רבות מדי, הגמשת הגבולות היא סתם ויתור כי אין כוח להתעקש יותר. מה לעשות, עייפים. אבל גם זה לגיטימי, ולדעתי הילדים מבינים מתי יש חריגה זמנית ומיוחדת (בהנחה שיש שגרה עם כללים הגיוניים). אני אומרת בפירוש: "בדרך כלל אני לא מרשה לך לשחק בחול ובבוץ בצהריים, כשיש עוד המון זמן עד המקלחת. אבל היום חם מאוד ואפשר להוריד בגדים, אז תיהנה".

    ג. וכמובן כשכלום לא עוזר, הצעקה "שקט כבר!" תמיד מזכירה מהו היגיון בריא.

  5. מכיוון שאני אמא טרייה אין לי בעיה לחלק תובנות. מקסימום בסוף אוכל את הכובע. 🙂

    מסכימה מאוד עם אביבה בעניין הכבוד לילד. זה לא "הילד במרכז" כמו שכתבת, אלא זה מתן תשומת לב גם לצרכים שלו. בעצם, זה לדעת שיש לו צרכים. שהוא בן אדם. לפעמים נדמה לי שהורים מבלבלים את ה"ילד במרכז" עם "להיות חברים של הילד".

    ואני רואה דוגמאות אצל חברותי שילדיהן גדולים יותר, מי שנותנת כבוד מקבלת בחזרה, ובענק.

    ואצלי? טוב, עוד אין על מה לדבר. בכל מקרה, אם הרדמה, למשל, נמשכת שעה או שעה וחצי מדי פעם, אני אומרת לעצמי שזה שווה את זה, כי אחר כך יהיה לי שעה וחצי או שעתיים של שקט. אבל אני צריכה נשימה ארוכה מאוד בשביל זה. וממה שאת מספרת, וממה שאני רואה סביבי, אצטרך עוד הרבה נשימות ארוכות בחיים. 🙂

  6. אחד הדברים המטרידים אותי בדיון על גבולות הוא הרושם שנוצר כאילו הורים וילדים נתונים במלחמת חורמה תמידית, והמאבק אינו כל כך על "חינוך" כמו שהוא על "מי ינצח". לדעתי, יש מעט מאוד עקרונות שראוי להתבצר מאחוריהם, וברוב המקרים הגבול נקבע בהתאם לנסיבות ברגע המסויים הדורש הכרעה. באותו אופן, לפעמים הילד הוא במרכז, ולפעמים ההורה. תלוי בנסיבות המצב המסויים. משא ומתן הוא אומנות נרכשת על ידי שני הצדדים. וכן, לפעמים הוא מתיש. לעומת זאת, פעמים רבות הוא מעצים. בנושאים רבים הילדים שלי מחליטים עבור עצמם, והדרישה היחידה היא שיקחו אחריות על תוצאות ההחלטה שלהם. בנוסף, גבולות אינם נקבעים רק על ידי ההורים, חלקם נקבעים גם על ידי הילדים. כבוד, בעיני, הוא הדדי, ולא מתהווה תוך כפיה או באופן חד-צדדי.

  7. אבל התחושה הכוללת מקריאת טורייך, כולל זה היא שאת באמת אובדת. הפסקת לשים לב לניואנסים ואיבדת את היכולת לאתר את שביל הזהב. במידה מסויימת את מאפיינת דור שלם (של הורים) שמחפש פתרונות אינסטנט. איריס כותבת על החלשת המבוגר, אני חושב שזו החלשות האינטואיציה.
    אותו מנגנון פנימי שמאפשר לנו להפריד בין עיקר לתפל גם כשאנו לא ממש מבינים למה זה כך.

    ברנרד שאו אמר פעם כי האופנה כל כך מזעזעת שצריך להחליפה כל כמה שנים (אם כי אני מניח שהוא התייחס לביגוד). את לוקחת כל אופנה כאמת טהורה ולא מבינה מדוע לא ניתן ליישב את המציאות לפיה. האופנה אמורה לייצר תנועה קלה בכיוון כזה או אחר בחייך ולא לגרום לך לחיות על מטוטלת, כשביום אחד את כאן וביום אחר את שם. זה לא טוב בשום מובן בחייך ולא רק בהורות.

    ילדים צריכים גבולות ומחקרים מראים זאת באופן עקבי. מהם גבולות? את זה המחקרים לא אומרים. הבעיה היא כאשר לוקחים נתון "פשוט" (גבולות) ולא עוצרים לחשוב על המשמעות שלו, אלא מייד רצים לייצר גבולות כי הילד צריך. גבולות הם אמצעי ולא מטרה בפני עצמם. כשהם הופכים למטרה ההתעקשות היא על הגבול ולא על מה שחשוב. הגבולות נועדו לסמן לילד שלך יש חיים, לו יש חיים, לשניכם חובות וזכויות ורצונות. אבל הגבולות צריכים להבנות סביב משהו ואת צריכה להאמין במשהו הזה.

    אצלנו אוכלים ליד השולחן. למה? כי מאז שאנחנו חברים ארוחה סביב השולחן היא הזדמנות להרהר במה היה היום ולפתח שיחה נעימה וקולחת על החיים. היכולת להתנתק מהסביבה ולהיות ביחד נראית לנו מספיק חשובה כדי שהזאטוטה תלמד מגיל 3 חודשים שארוחות אוכלים סביב שולחן.

    על כל גבול שאת מציבה את צריכה לשאול מדוע את עושה זאת. האם את מציבה את הגבול הזה לעצמך או רק לילדך? אחת הטעויות הנפוצות היא לנקוט בגישה של do as I say don't do what I do. גם את כהורה צריכה גבולות ואת מציבה אותם לעצמך.

  8. עומרון, בקריאת התגובה שלך הרגשתי שוב כמה קיצונית ורעועה יכולה להיתפס המציאות שלי, וההורות שלי, ודעתי זה לא ככה.
    אמת, לפעמים אני מחפשת פתרונות אינסטנט, מי לא בחיים העמוסים האלו?
    כשיש לי יותר אוויר ופחות עייפות, אני יותר חושבת עם הילד ובעלת יותר סבלנות לתמרן את הדברים בצורה יותר נינוחה, זה נראה לי טבעי. אני ממש לא מרגישה יום אחד כאן ויום אחד שם או על מטוטלת, ובטח ובטח לא מרגישה שאני עובדת על פי אופנות. אני כן בודקת, שואלת, תוהה, ההורות מעלה אצלי המון שאלות. וכן, אני לא תמיד עקבית עם הגבולות כי לא תמיד יש לי כוח באותו רגע, זה גם נראה לי אנושי.

    נדמה לי שאני בעצמי שואלת במאמר מי צריך יותר את הגבולות, מהם הגבולות ולמה אנחנו מציבים אותם. זו מטרת הטקסט.

  9. תודה שוב, התגובות שלך מעניינות.
    החלשת המבוגר? אצלנו? ממש לא, אני חושבת שהילד חווה אותי כאדם חזק, עובד ובשליטה, נו טוב, למעט כשאני קצת מתפרצת בגלל הג'ננה, לא הרבה, באמת קדמן :))
    אבל בכל מקרה, אין הרבה הבדלין ביני לבין אביו, לדעתי הילד חווה אותנו כיותר מידי חזקים וכל יכולים.

  10. לתת תשומת לב לצרכים של הילד ולהכיר בהם?
    הממ, סליחה, לא נעים לי לומר, זה בערך כל הדינמיקה בינינו, נכון, לפעמים אני מגיעה לקצה ואז הולכת למחשב, ואומרת לו, עכשיו אמא עייפה, תשחק לבד. אבל נראה לי שכל ההורות עכשיו מתמקדת, קצת יותר מידי, בצרכים של הילד, בהבנה ובמילוי שלהם. ויש מי שאומרת לי שהילד מפונק מידי.
    חברים שלו? ממש לא. הוא יודע מי הסמכות בבית.

  11. כתב עומרון שניכר מטורייך שאת "אובדת", מי מאתנו לא? בחיים עמוסים, מעייפים, מלאי מחויבויות, ילדים או לא ילדים (ואין ספק שזו המחויבות הגדולה מכולם וכנראה בגלל זה אין לי). תחושת ה"אובדת" בטורים שלך (אני לא אתרתי כזו, אבל נניח) היא לא באמת איבוד הדרך – אלא תהייה, שאילת שאלות שאליה אני יכולה מאוד להתחבר (וסליחה על הביטוי השנוא) – לא מהצומת האמהית אבל מכל צומת אחרת כמעט. בסה"כ מה המטרה של טור כזה, אם נתייחס לזה פרודוקטיבית? מי שיש לו בעיות אמיתיות בהצבת גבולות לילדיו – לא יפתור אותן אחרי קריאת טור בווינט, כך שהמטרה האמיתית שלו היא בשאילת השאלות ויצירת התחושה שיש לגיטימציה לשאול אותן, לומר "קשה לי" או "אני לא יודעת".

    וטוקבקים? הם יהיו טוקבקים. מעניין אם מתישהו, אחרי הניסיון ואחרי שאמרת לעצמך בפעם האלף "אני לא אעלב ולא אתייחס" (כלומר – אני אמרתי לעצמי) – זה באמת עובד 🙂

  12. מתי אמרתי שאני רוצה להיות חברה של הילד?
    ממתי חברים צריכים לספק את כל הצרכים?

    אני אמא שלו, ולכן מופקדת על מילוי צרכיו בתחומים שונים. כשיש קונפליקט בין הצורך שלו לצורך שלי, אני משתדלת למצוא דרך ביניים שתספק את שני הצדדים. אם אין דרך כזו, אני קובעת סדר עדיפויות על פי דחיפות הצרכים ושיקולים לוגיסטיים. ואם אין כל ברירה והצורך קריטי וכלו כל הקצין, אז כן, אני גם אכפה עליו את החלטתי זו, כי אני אמא שלו.

    אבל אני לא מתחילה מן הכפייה, ואני לא חושבת שזה מחליש אותי. להפך, אני חושבת שהורים שנחושים מלכתחילה "לקבוע גבולות", מרגישים חולשה ו/או חוששים שאין להם סמכות או עמדה מול הילד. לי הסמכות ברורה ביותר, ברור לי שהוא פגיע וחלש וזקוק לי, ודווקא לכן אני משתמשת בסמכות הזו במשורה. ומנסה לעשות זאת מתוך כבוד לילד כבנאדם. לא כטירון שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *