פורסם היום במדור הורים בynet

 

זה התחיל עוד בהריון. כל העולם וגיסתו הטיפו לי מכל עבר כמה חשוב לאכול בריא, לזנוח את הבצקים והמתוקים ולהתיידד עם נבט החיטה, הטחינה האורגנית ופשתן טחון, מין אבקה חומה טחונה שמזכירה אוכל של תרנגולות.
המיסיונריות הבריאותית הגיעה גם מאנשים שלא חשבתי שיעסקו בזה, כפי שאומרים הפוליטיקאים, כל מיני אנשים בדרגות קרבה משתנות נכנסו לי לצלחת, גם כשעל שלהם הונחו כמה דברים טובים פה ושם, בשר אדום וחמאה למשל. אבל ההריונית והאם אינה יצור אוטונומי עצמאי מהרגע שהתעברה, היא נכס לאומי, ולפיכך כל העולם כידוע הופך למומחה הורות, תזונה ובריאות, גם כשבחיים הרגילים הוא נטול כל הסמכה כזו, אבל היי, יש כתבות בעיתון ובאינטרנט, אז הוא מרשה לעצמו. החרדה הישראלית מקבלת פנים פולשניות במיוחד כשזה מגיע לבריאות העובר, האינפורמציה האדירה במדורי הבריאות הפכה את כולנו לבעלי הסמכה דקדקנים במיוחד בשטח הזה.
אני כבר לא אשכח את הערב ההוא, ישבנו בבר באחד העם, הוא, אני והבטן האימתנית. לפני על השולחן נחה כוס יין, וגברת מבוגרת אחת, בעלת מידה 48 שנקנתה ב"מתאים לי" ככל הנראה, התקרבה, שלחה מבט אדנותי סולד לכוס החצי מלאה והפטירה, "כל כך לא בריא לשתות אלכוהול כשאת בהריון". או את הגברת ההיא בסניף הפארם הקרוב לביתי שהעירה במתק שפתיים זדוני למראה האמא הנוראית שנתנה לילד ביצי קינדר "אי אפשר להגיד להם לא, נכון".

אז לפעמים אי אפשר להגיד לו לא. אבל גם אני הפנמתי את הלכי הרוח הבריאותיים החדשים, המבורכים באופן עקרוני, ומאז שהוא אוכל מוצקים אני חזק בקניות פירות וירקות אורגניים, קמח מלא וחטיפי בריאות.

אלא מה? אני עצמי לא תמיד דבקה באורח החיים הנכון הזה, ואפשר לתפוס אותי בקלקלתי ליד דוכן השווארמה פה מתחת לעבודה, מעל צלחת צ'יפס מטוגנים או קרואסון עתיר שומנים מוקשים. אחר כך בערב אני מכה על חטא, ומקפידה להכין קרפ מקמח מלא וסילאן, אבל הפעוט תמיד מבקש עוד שוקולד. ככה זה, סף השליטה העצמית שלי הוא לא תמיד סיבה לגאווה, אבל האימהות החדירה בי תכונה צדקנית וקצת צבועה, אני מודה, שגורמת לי לשכנע את הילד, לא תמיד בהוכחות מדעיות, שמה שהכי טוב בשבילו זה ירקות חתוכים, גרנולה, יוגורט ביו ואם כבר מתוקים, אז שוקולד חרובים, שיש להודות שטעמו פשוט דוחה. לשמחתי הגאון חשב אותו דבר ודחה אותו בבוז, המניפולציה נכשלה.
בפעמים אחרות ניסיתי לטחון ברוקולי דק דק לתוך קציצות כדי שלא ירגיש בקיומו, אבל נתקפתי יסורי מצפון וסיפרתי לו. פשוט קשה לשמוע את הקול המציק הזה בראש, בכל פעם שהוא אוכל סלייס של פיצה, שמסביר לי שוב איזו אמא עצלנית ומזניחה אני.

"שמת לב שכל אלו שממשטרים את הילדים שלהם על אוכל בריאותי הם תמיד אנשים עם המממ. עודף משקל לא ניתן לויכוח", שאלה לאחרונה חברתי ג'. זה לא המקרה אצל אמא של א' מהגן, שהודיעה, "אצלנו בבית לא נותנים סוכריות", אמרה כשהפעוט האסרטיבי שאל אם אולי אפשר לקבל טופי, שלוש ולא אחד הוא ביקש. "אני לא נותנת סוכריות, מסטיקים וכל הצבעי מאכל, אצלי לא נכנס הביתה. את נותנת לו מסטיקים?" היא שאלה בתדהמה. היה פשוט לא נעים לספר לה שלא רק שאני לפעמים נכנעת, אלא שראיתי את בנה המתוק מסתער על חפיסת המסטיקים שהביא הפעוט לגן, ודורש עוד אחד ועוד אחד בלהיטות נוגעת ללב.
רוב הזמן אני מתהלכת עם תוכניות לזנוח לגמרי את התזונה המזיקה ולהשליט בבית משטר טהור של תזונה בריאה. וכל יום אני חווה את הכישלונות הקטנים של עצמי. כל כך קשה להטיף ולחנך לו כשאני כל כך לא מושלמת.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *