גל מור מסמן במאמר שכותרתו "האנונימיות ברשת הולכת ונעלמת" את התעצמות האיום על החדווה הגדולה של הרשת: האנונימיות, החופש בלפעול מאחורי מסך המסתיר את זהותנו האמיתית.
פסק הדין החשוב בחודש שעבר שניתן בביה"מ השלום בירושלים, בו חייבה שופטת לחשוף זהותם של גולשים אשר השמיצו באופן קשה אשה שכלל לא התעמתה והתדיינה איתם, הוא אבן דרך שעוד יזכרו, למרות שכבר ניתנו פסיקות קודמות במקרים מצומצמים, ובה הסירו את מעטה האנונימיות מעל בריוני מקלדת אחרים. השאלה היא איך תיראה הדרך כשנגיע ליעד, ואיזה יעד יציב חזון הביטוי ברשת בעתיד.
צעד קיצוני ומסוכן בהרבה הוא היוזמה לחייב אתרים לפרסם תגובות של גולשים שיספקו פרטים אמיתיים במדינת ניו ג'רזי, ועם הפרסומים על מסירת מידע של ענקיות האינטרנט גוגל ויאהו לשלטונות לא דמוקרטים, משקף את הלכי הרוח המאיימים והאנטי דמוקרטים שמתרגשים על גולשי האינטרנט האמריקאים, אבל האם כל כך קשה לדמיין את חברי הכנסת הימנים, נניח, מעלים הצעת חוק דומה?
מספיק לזכור את הצעתה המטופשת של חברת הכנסת ההיא, ששכחתי את שמה, לקיים פיקוח על הרשת כדי להיכנס לחרדות.
אבל גם עם הרתיעה הנאורה מהקומיסרים, אני חשה שיש החמצה במאמר של גל, כי עמדתו בעניין הצורך לאיים ולחסל וירטואלית את אותם בריונים עלובים, אינה ברורה מספיק.
פסיקת השופטת בירושלים אינה כה מובנת מאליה בשיח ציבורי בו הקדוש העיקרי הוא חופש הביטוי, והאופוריה מכוחה של הרשת ונפלאותם של הטוקבקים כבמת ביטוי ציבורית עדיין בשיאה, אבל על ההשלכות החמורות של חלקם אין מי שישלם, למעט אם גולש טורח (ומשלם לא מעט כסף) לפנות לבית המשפט, ולנסות לתבוע את העוול שנגרם לו. לא רק עוול שגורם לשון הרע, הוצאת דיבה, לעתים מדובר בנזק של ממש, פגיעה בחיוו של המותקף בכל המישורים, הפוגע ממשיך להינות מחשכתה של אנונימיות, בלי שום חשש שישלם על מעשיו, אפילו שלעתים הם עבירות פליליות.
אדישות המשטרה (בתפקידי לעתים קרובות אומרים לי במשטרה כשאני מבקשת להתלונן על מעשים כאלו: אין טעם בתלונה, אין עניין לציבור), היא עניין נדוש שכבר משעמם לדון בו, אבל חמורה בעיני מזו ההתעלמות וסיוע העקיף של ספקי האינטרנט, שמערימים קשיים ניכרים ומסרבים לשתף פעולה נגד לקוחותיהם, גם אם ישנן הוכחות לפעולות שבבירור הן פליליות או עבירות אזרחיות. הם מעדיפים את התשלום החודשי על כל הבלאגן הזה, ומסייעים לאלימות חסרת המעצורים הזו להימשך, ללא כל הרתעה, למעט האפשרות המשפטית. ובואו תשמעו משהו על האפשרות המשפטית: בירור שערכתי בקרב מספר עורכי דין על אפשרות רק לבקש צו מבית משפט להורות לאתר לחשוף מספר IP נקב במחיר שסביב ה7000$. כן, שבעת אלפים דולר, כדי לתפוס חולירע קטנה ולנסות לאשש את זהותה של הפחדנית שמכפישה, מוציאה לשון הרע ומפרסמת פרטים אישיים באינטרנט, תחת זהות חסויה. ואגב, הובהר לי שזה יכול לקחת חודשים. במקרה של נבחר ציבור למשל, אנחנו בynet מקבלים לעתים דרישה מהמשטרה לחשוף את הפרטים האלו מיידית, ללא צורך בפניה לעורך דין פרטי יקר, המשטרה דואגת לשמם הטוב של נבחרינו ברשת ומגישה להם טיפול מחלקה ראשונה.
החוק לא מאפשר זאת, אבל לא מן הנמנע שיום אחד ישונה החוק, ואז כדאי לבחון שיתוף פעולה בין אתרי תוכן וספקי אינטרנט ביצירת קוד אתי לחשיפת פרטי גולשים שעושים בגישה ובנגישות לאתרים אלו שימוש פלילי, מזיק ומכפיש כלפי אותם אנשים שגם הם לקוחות, מסוקרי התוכן ואחרים. אני מתארת לעצמי שעכשיו יקפצו עלי בתארים כמו, "צנזורית,קומיסרית, דיקטטורית" וכו'. אבל כמו שגל מור עצמו טוען, אנחנו היחידים שמשמידים את האנונימיות, הגורם הראשון להרס קבוצות דיון וצ'טים הם הטרולים, שאין אמצעי טכנולוגי יעיל מספיק כדי להדוף אותם, ואם ישנו הוא לא תמיד משתלם למי שמשקיע. אפשר כבר לראות שהם מואסים בפורומים הם עוברים לבלוגים, וזו תהיה הנחלה הבאה שהם יחרבו. הסכנה הגדולה ביותר לטרול, בדיוק כמו ב"עוץ לי גוץ לי" למשל, הוא חשיפת זהותו. למה לא להציב להם את האיום הזה?
ספקיות האינטרנט היו מתייחסות לטרוליזם כעבירה פלילית היה סיכוי לטפל בבעיה.
הנה סיפור אישי –
בשבועות האחרונים טרול השאיר את חותמו באחד האתרים שאני מפעילה. מדובר באתר קטן, וממש לא פופולרי. איך הוא הגיע אלי? לאלוהים הפתרונים. בכל אופן, בגלל שהתנועה לאתר שלי נמוכה זיהיתי בדיוק את הכתובת של אותו מפגע, לא התעצלתי וביררתי מיהו ספק האינטרנט שלו. אגב, לא צריך תואר ראשון במחשבים לשם כך, יש אינספור כלים חינמיים באינטרנט שמאפשרים לזהות עפ"י כתובת איי.פי מיהו ספק האינטרנט.
הטרול שהתקיף אותי השתמש במחשבים של מוסד מחקרי בקנדה.
בחיפוש בגוגל גיליתי שאותו טרול זיהם עוד עשרות אתרים באינטרנט (סתם דוגמאות: אתרים של מועמדים לפרלמנט הבריטי, אתר הרכבת התחתית של אחת ממדינות המזרח הרחוק)
שלחתי אימייל מסודר למנהל הרשת של אותו מוסד מחקרי בקנדה. הגשתי להם את הטרול על מגש. כל מה שהיה עליהם לעשות הוא ללכת ולעצור אותו.
אין לי מושג מה הם עשו עם המידע. אני מניחה ששום דבר כי לא קיבלתי מהם שום תגובה.
אולי אם כל אחד מהעשרות האחרים שנפגעו מאותו בן אדם היו מתלוננים בכל זאת משהו היה זז.
גילוי נאות: כותב השורות הוטרד (גם כאן) על ידי טרולים.
אבל אם בגללם אנחנו ניתן לחסל את הצדדים הנפלאים שנותנת האנונימיות ברשת, זה יהיה הנצחון האמיתי שלהם (גם אם מבחינתם, דבר שאני לא בטוח בו, זה יהיה פיגוע התאבדות).
ובסופו של דבר פסיקות כמו פסיקת ביהמ"ש בירושלים יותר משתשרת את האזרח הקטן, היא פוליטיקאים ובעלי הון למיניהם, אשר יוכלו לסתום את הפה לכל ביקורת עליהם, בעצם האיום של "מילה עלי ואני פונה לאתר וחושף אותך". הרי לכמה מהמגיבים יש כסף לעורכי דין מול בעלי ההון, רק כדי להוכיח שלא עברו על חוק לשון הרע או משהו דומה?
הרשת היא אחד המפלטים האחרונים שנשארו לאזרח הקטן, שנמצא ביומיום שלו ביחסי כוחות חד צדדיים עם הענקים שיכולים לזיין אותו על כל צעד ושעל, ורק דרכה הוא יכול להחזיר להם באיזה צורה, ולו סמלית.
צועד. אכן, יש סכנה כזו, שפוליטיקאים וסוחרים בעלי הון ישתמשו בכך לרעה. ונכון שהרשת היא מפלט חתרני כפי שהצעת, אבל האם אנחנו צריכים להשלים עם הפרצות הרבות בשיטה ולהניח לאלו שהורסים את המרחב הזה להמשיך לעשות זאת?
דרך אגב, גם היום, בעלי כוח מצליחים להסיר תגובות פוגעניות נגדם, מספיק מכתב מעורך דין. אף אתר לא רוצה תביעה, ולך תמצא את הגולש ותבקש שיביא הוכחה. הפסיקה החשובה קובעת שהאחריות היא של הגולש ולא של האתר, אבל היא רק פסיקה, ואמנם היו כמה כאלו אבל החוק עמום.
חגית, זה נורא תלוי. לדעתי לא יספיקו עשרות מכתבים, תהיה צריך פעולה מוחצנת ותקשורתית יותר.