בפעם הראשונה נשאלתי על זה במסעדה איטלקית. פגשתי ידיד עיתונאי שלא ראיתי שנים רבות, ומקץ הסמול טוק ההכרחי הוא שלף את השאלה שהפתיעה אותי לחלוטין, ומאז המשיכה לרדוף אחריי בעקשנות: "תגידי, נכון שאת וולווט אנדרגראונד? יש שמועות עקשניות כאלה".
בהתחלה זה הצחיק אותי. אמרתי לו שזה מופרך לחלוטין, ולמה יש מישהו שחושב ככה? הוא היה נבוך וטען ששמע את השמועה מכמה אנשים, שהתעקשו שהם יודעים שמדובר בי, ושאחת מהן, חברה מן העבר, טענה שהיא זוכרת שאני אוהבת את הלהקה הזו.
יש עדיין אנשים שזוכרים שהשם הזה היה שייך ללהקה אגדית, נכון?
עוד פאם פאטאל
אחר כך זה הגיע מבכיר בעבודה, ועוד כמה קולגות במשרד, ששאלו אותי בקנטוּר משועשע, "איך זה להיות וולווט?". עניתי שאני לא יודעת, וכמו אצל השואל הראשון, הרגשתי שהם לא לגמרי מאמינים לי. שהם ממשיכים לקרוץ, לתחקר, ולנסות לתפוס אותי בפינה, מבויישת. "תגיד", שאלתי את הבכיר שמפעיל אותי, "למה נראה לך שיש לי זמן לכתוב כל כך הרבה מילים כשבקושי את הטור אני מספיקה לכתוב כאן?".
הוא הודה שיש בזה משהו, וגם מלמל שאת הידיעות שהבלוגרית הזו מביאה שם אין סיכוי שיחלצו ממני, אני כבר מזמן לא בעסקי החשיפות והרכילות התקשורתית. ולכמה ימים דאגתי שבכיר אחר יחשוד בי קצת, ואחר כך הבנתי שהוא מכיר אותי טוב מידי. שש וחצי שנים. המון.
חשבתי שהדפתי את חזית השמועות המופרכת הזו, ואכן היו כמה שבועות של שקט, פתאום הכל החל לגעוש שוב. טלפון שקיבלתי השבוע מכתב ICE שהתעקש שהוא פשוט יודע, יודע ממקורות, שאני הכותבת של וולווט אנדרגראונד. "אבל גם היא כתבה שהיא אמא", הוא אמר כשהסברתי לו שקצב הפרסומים שלה לא ממש אפשרי בתנאי החיים שלי, התעקש "ואומרים שאת כותבת את זה עם עוד שני אנשים".
לרגע טסה במוחי המחשבה המשועשעת והנאסטית מעט: "אולי תעבדי על כולם ותגידי שזו את?". אבל גניבת קרדיטים זה משהו שלא הייתי עושה גם תמורת ריגושים גדולים מזה.
והיום, אחד הידידים הקרובים לי בעבודה התקשר אלי נסער, "תודי כבר שזו את! זו חייבת להיות את! כולם אומרים את זה".
אני עדיין לא יודעת איך לקחת את זה. מחמאה על שמייחסים לי פעלתנות ומסתוריות פאטאלית כזו, או קללה ארורה. כי צל רכילאות שדבוק לי לחולצה ולא עוזב, למרות שאני עזבתי לפני עשר שנים, ואחד הדברים שממש לא מעסיקים אותי זה מה קורה במסדרונות העיתונות, ובחיי עיתונאים. אני אפילו בקושי נכנסת לבלוג הזה. נשבעת ביקר לי מכל. אפילו שהחוש האסתטי שלי גרוע אף יותר משלה.
מאז שהיא עלתה *אני* הודפת את השמועות עלייך.
ריקי לא כותבת ככה, ריקי לא כזאת, ריקי לא מתעניינת בזה, בדקתי עם ריקי, והיא עדיין לא נשמה השבוע…
זה ממש לא הסגנון שלך, לא ברור לי איך דבקה בך השטות הזו.
עכשיו יש שם אחד פחות ברולטה 🙂
תהרגו אותי אם אני מבין למה זה כל כך מעניין אנשים. אפשר לחשוב אילו תובנות (שלא לדבר על חשיפות) מרעישות יש בבלוג שלה.
נשגב מבינתי.
יש סקרנות בסיסית, זה אנושי כשמישהי מסתירה את שמו ועיתונאים חושבים שאולי הם מכירים אותה. אבל לעשות על זה תחקירים? בנרג? באייס? למה?
תודה
ואני אומר את זה בתור עיתונאי.
אם תשימו לב, פיסות המידע המעטות המעניינות שכן מגיעות מהבלוג שלה מקורן בכלל בטוקבקים- היא רק נותנת את הבמה.
אולי יש אצלה מידע מעניין גם עכשיו אבל אין לי מושג, כבר פשוט לא מעניין לי להיכנס ולהרגיש חלק מהעאלק "ברנז'ה". מי שישמע כמה זוהר להיות בעיתונות, לפי איך שגורמים לזה להישמע אצלה… כולה עבודה אפרורית, משכורות רעב וחסייה פתטית בצלם של האנשים המעניינים באמת.
ריקי, את אמנם מכחישה כל קשר לוולווט אבל ניכר שמחמיא לך שחושבים שזו היא. חבל. עיתונאית ועורכת רצינית כמוך, חבל שתדבק בך החובבנות הזו, כי היא לא יותר מבדיחה שמיצתה את עצמה.
לא מחמיא, גם לא מעליב.
נראה שהשילוב בין אירוניה לקורקטיות לא ממש עבד לי.
אין לי שום כוונה לרדת עליה, ממש לא בא לי לפצוח בעוד מהומת ביצה וממילא הנושאים שהיא עוסקת בהם באמת לא מעניינים אותי. ניסיתי רק לדבר על מה שעובר עלי, תמוה ומשעשע.
.
לא יודע לקרוא. לך יש קול מובחן, ואותו לא מוצאים בקול של וולווט.
גם אני חושבת ככה. ואגב, כל כך מובחן שאני כבר לא יכולה להתחזות בפורומים או לכתוב בניק אחר.
מיכל יפה, עידו אמין (שומר החותם), ורק הצלע השלישית לוטה בערפל.
צ.ל. עידו קינן, ולא כפי שפורסם.
וליובל דרור – זה מעניין, כמו שעיתון הקיבוץ מעניין את אנשי הפלחה, וכמו שבטאון מתקיני המזגנים מעניין את דודו שעובד באלקטרה. כל אחד אוהב לפתוח את העיתון בציפייה מתוקה, שאולי יכתבו עליו או על אנשים שהוא מכיר. וזה כנראה הסוד.
יש ציפייה מתוקה שמישהו יכתוב עליך כאשר הכותב הוא מישהו שמעניין אותך לשמוע את דעתו או שהוא כותב דברי טעם.
עם כל הכבוד לוולוולה, היא כותבת מה שכל מי שמחזיק 4 עיתונים בידו יכול לכתוב, לא קראתי אצלה אף תובנה מיוחדת והיא במקרה הטוב (וזה באמת, אם אני ממש מפרגן) היא עושה סוג של ציפורה של משכתבי הדסק (אין לי שום דבר נגד משכתבי הדסק, אבל עולם הרכילות של המשכתבים (וגם של העיתונאים במובן זה) לא אמור בעיניי להחזיק כל כך הרבה תשומת לב).
בקיצור, מי שמחפש תשומת לב אצל וולווט כנראה סובל ממחסור הגון בתשומת לב.
היא בעיקר שזה נורא לא אינטרנטי. אם אין לך את העיתון מול הפנים או שלא קראת אותו בבוקר, אתה לא ממש זוכר איזה גגות כיכבו בעמוד 16. ואלה בד"כ גירסאות פרינט, ככה שקישורים לא יעזרו כאן. מצד שני די התמכרתי ללהג הזה מהסיבות שאביבה ציינה. וזו לא מיכל יפה.
הבעיה היא כמובן שאין לנו מראה אחרת להתנחם בה. מי היה מאמין שנתגעגע ל"מי נגד מי"?
גם אני צריך להכחיש כל הזמן שאני לא בועז כהן (מ"העיר")
את זה ראיתם?
http://www.shox.co.il/shox/owa/BLOG.SHOW_USER_BLOG?pUserId=2373b49e6b65b02d62026ec058364ed2&pTmp=POST=176728