אוגוסט מחק לי את הדיסק. זה שעליו יושבות מגירות הזיכרון שלי. זה לא רק החום הגיהנומי, הלחות המתעללת בכבוד האנושי שלנו, זה גם, כן, החופש הזה. החופש שרוב ההורים זועקים בו לרחמי האל, אל כלשהו, או לרחמי סבא וסבתא, שיקחו אותם קצת…. אה, כן. חוץ מהאימהות הרגועות באופן כה רוחני, שהחופש זו הזדמנות נפלאה בשבילן לזמן פורה ואיכותי עם הילדים, עשיר במשחקי דמיון ויצירה. כשחוקרים איפה הן רכשו את השלווה הזו מגלים בדרך כלל עובדה אחת: אבא בבית. שותף פעיל.
אבל למה זה כל כך לא מפתיע שרוב האבות ממשיכים לעבוד כרגיל? ואני לא מדברת על אלו שחייבים לעבוד, אלא על אלו שיכולים לקחת חופשה ולהתחלק בעול וגם באחריות – ואתם יודעים מה, גם ברגעים היפים, ההרמונים, כן, הם קיימים, אני מודה. למה הם לא עושים זאת כחלק טבעי מהמטלות ההוריות שלהם? אוקיי, לא עשיתי שום סטטיסטיקה, אני מדברת על התרשמות כללית בקרב חברות ומכרות פורומים. כי הם יודעים, הם יודעים שלהיכנס למעגל ההפעלות של אוגוסט מפרך מכל משימה שתוענק להם בעבודה (בהנחה שמדובר בעבודה שאינה פיסית). ובעיקר הם יודעים שאנחנו שם, ואנחנו לוקחות זאת כמובן מאליו שזה התפקיד הטבעי שלנו.
אני לא מנסה לייצר פה עוד מניפסט פמיניסטי מתלהם, אני מנסה להבין למה הם לא בבית. אשמח אם אבות יגיבו לפוסט הזה.
.
אנחנו בבית, ריקי, תאמיני לי. אני וכל חברי מהמין הזכרי לא מפסיקים להתרוצץ בין הבית לבין העבודה. מאיימים עלינו שיקצצו לנו בשכר אם נוסיף להיעדר. חלק מאיתנו כבר גמרו את כל ימי החופשה שלהם ועכשיו הם מפברקים מחלות כדי למלא את החסר.
את חיה בעולם של שוטות, ריקי, והדיעה הקדומה שלך לגבי גברים ותרומתם בולטת למרחוק. נכון, את באמת לא מנסה להתלהם, אבל יוצא שאת מעלה דיעה קדומה והופכת אותה לפוסט צדקני. אני מכיר עוד כמה כאלה ששקועות ברחמים עצמיים, סופקות כפיים בייאוש ושואלות בפרצוף עצוב מה, לכל הרוחות, הופך את הגברים האלה לבלתי מתחשבים כל כך. אולי כדאי שתחליפי סביבה. אז תוכלי לראות את המציאות כפי שהיא.
ודרך אגב, אשתי גם היא עושה מאמץ אדיר להיות בבית. אתמול הבהירו לה שאם תצא עוד פעם בחצי השנה הקרובה מהעבודה לפני הזמן היא יכולה להתחיל לחפש עבודה אחרת. לי אמרו את זה בחודש שעבר. כנראה שבעיתונות סלחנים יותר.
ביל גייטס, בעלי.
לא ביל גייטס אשף הממון ממייקרוסופט, אלא ביל גייטס פועל רכבת מובטל שאחי ארתור (דנט) הכריח אותי להתחתן איתו כי הוא מאמין ששם מביא כסף.
והוא אף פעם לא בבית.
כל היום הוא הולך עם ארתור והחברים לאכול צ'יזבורגר, לשתות בירה ולצפות בבייסבול. שניהם נהיו שמנים ומסריחים ומה שהכי גרוע: מקריחים.
אני נגעלת מגברים קרחים, חולמת שיום אחד אני אמצא גבר עשיר וגם שרמנטי, אבל לא קרח.
וטוב לי שביל בעלי איננו בבית, וכך אני יכולה לחלום על זה בלי הפסקה.
טוב שגם אין לנו ילדים.
אם הילד הראשון יצא שמן כמו האבא שלו, אני אקרא לו שרון.
אם היא תצא חכמה כמו האמא שלה, אקרא לה לימור לבנת גייטס.
אם יצא טיפש כמו הדוד שלו, אקרא לו על שמו וגם על שם שר האוצר. ארתור ביבי גייטס.
תראי, את בעיקר מקטרת על האמהות שלך ועל הילד שלך.
מתחשק לי להגיד לך, צ'יל אאוט, כשהוא יגדל יהיה לך קל יותר.
אבל עכשיו ממש הרגזת.
אני אמא חד-הורית. הרבה חברות שלי הן חד הוריות. הילדים שלנו נעימים, נחמדים, כיפים. עבדתי קשה מאד כשהוא היה קטן, ביליתי אתו זמן רב על חשבון הקריירה והתענוגות שלי.
הרושם שלי הוא שאת פשוט חסרת ביטחון וקוטרית – אבל אל תמחקי את החד-הוריות בדרך, טוב? הילד שלי עוזר בבית (הוא כבר בן עשרה), מסתפק במועט, מעסיק את עצמו בכיף מאז ומתמיד. נעים להיות אתו, יש לו חברים, הוא תלמיד טוב… ואבא שלו לא עוזר ולא תומך. ובכל זאת החיים פה בבית טובים ושמחים. אפשר להיות אמא מאושרת, מפרגנת, שמחה בחלקה, מוצאת זמן לעיסוקיה, גם עם בן זוג וגם בלי בן זוג. מה שחשוב הוא להרגיש קודם כל טוב עם עצמך. כשתלמדי ב"ה לחיות טוב עם עצמך, יהיה לך טוב עם כולם. אבל לגזור הצהרות לגבי כלל העולם… זה קצת מקומם.
יש לך עוזרת, יש לך בייביסיטר, יש לך בן זוג, יש לך עבודה… למען השם! תלמדי להכיל את החסרים שחווית בילדותך, ולא תרגישי יותר שכל מה שיש למישהו אחר זה על חשבונך. מגיעים לגיל שבו אי אפשר כבר להפיל הכל על ההורים וצריך לקחת אחריות אישית.
בחיי, ברגע שתעשי זאת יהיה לך יותר טוב! וגם לילד הקטן שאת כ"כ הרבה מקטרת על גידולו…
לאמא השלווה והשמחה והחד הורית שהגיבה מעליי:
מה לקחת? חוקי או לא חוקי, אני רוצה גם כזה.
לריקי
כותרת בוואלה הבוקר
"שלוש נשים נעצרו בחשד להתעללות בילדיהן"
(למה, אגב, לא עוצרים אף פעם ילדים על התעללות באמהות?)
עכשיו תארי לך שהאבות היו מחליפים אותנו. הם הרבה יותר חזקים, פיזית, אבל האבולוציה דפקה אותם בעניין האורך רוח. מי יודע כמה ילדים ניצלו מהתעללות רק בגלל שהבוס של אבא שומר אותו בעבודה, הא?
עוד קצת, לחד הורית –
תקראי שוב את שכתבת. יצאו לך כל מיני
"הרושם שלי הוא שאת פשוט חסרת ביטחון וקוטרית "
וגם
" כשתלמדי ב"ה לחיות טוב עם עצמך, יהיה לך טוב עם כולם."
אה…
בהנחה שאת לא מכירה את ריקי כהן אישית, גם אני לא, אגב – רציתי להאיר את עינייך ולומר לך שיש כל מיני סוגים של אמהות. את מבינה, עד לשנים האחרונות מכרו לנו נרטיב מאד ברור – אמהות זו הגשמה, אמהות זה כיף, אמהות זה אחלה וסבבי-באבי, ומי שלא נהנית מהאמהות שלה היא לא נורמלית, מסכנה. ובכן, אני מקווה שלא תחטפי שוק מדבריי הבאים – שימי לב, יש אמהות, מה לעשות, שמעזות לחלוק על התפיסה הזו, שמושרשת עמוק עמוק, הרבה יותר עמוק משלוש שכבות לק על הצפרניים. דרוש אומץ כדי לחלוק על קונספציית האימהות הטיבעית . תתפלאי, חדהורית יקרה, מותר. מותר לא לאהוב את העובדה שאת אמא. מותר לחשוב שאת מעדיפה להיות עם חברות שלך ולא עם ילד נודניק בן שבע, או לקרוא ספר במקום לשמש כשופט-בורר בכל מריבת כלום.
הלאה הצדקנות הפרוטסטנטית.
ויותר מזה, את ממש חצופה להטיף לי מוסר וחינוך, כשלך יש ילד בגיל ההתבגרות, זה שונה לגמרי מאימהות לילד בגיל שלוש, Duh. לא שהייתי רוצה להיות אמא למתבגר עכשיו, ברררר.
מירי – דברים כדורבנות. כל כך נמאס לי שאימהות צדקניות מתעלקות לי על הבלוג ומטיפות לי בצדקנות, ותמיד הן יראות שמיים. מעניין.
ותגובה לביג בירד
שים לב שכתבתי "אני לא מדברת על אבות שלא יכולים", ואתה ואשתך בהחלט בקטגוריית אלו שעבודתם לוחצת אותם לקיר. חוץ מזה, אתה יוצא דופן בגישתך. אני לא חיה בגן עדן של שוטות, גם אני מתפרנסת, גם אני רוצה לשמור על מקום העבודה, חזרתי מחופשת הלידה כשהוא היה בן 4 חודשים בלבד, ועד היום אני מצטערת על זה. הכורח היה שם.
אני אם כך, לא התכוונתי לאבות שמשתדלים כמוך להתחלק, כשהילד חולה, אלא לאלו שיש להם מצבור ימי חופש, יכולת לתמרן בעבודה, והם בוחרים להישאר, להגיע מאוחר יותר, התחושה שלי היא שההתמודדות בבית מרתיעה אותם יותר מהעבודה עצמה.
אנא קרא קישור זה.
http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-1333-5283-13150680,00.html
מין סטטיסטיקה זעירה
בעלי מתחלק לגמרי, האמת שהוא נמצא עם ביתי יותר ממני.
נראה לי שאם זה לא היה ככה הייתי מפתחת עליו טינה וכעס בלתי נסבלים.
אני רואה את המצב שאת מתארת מהצד וממש לא מבינה
את הטרמינולוגיה של השלמה,כאילו זו גזירה משמיים, בעוד שברוב הפעמים ברור שזאת התחמקות. מה לא מדברים בתחילת אוגוסט ומסכמים את זה, זה לא ברור לגמרי לכולם שצריכה להיות פה חלוקה הוגנת?
אני לא מבינה איך מגיעים למצב כזה, פשוט לא מדמינת את הדינמיקה הזוגית, כשמדובר בשני בני זוג עובדים.
הוא לא בבית, כי את נותנת לו.
אם היית עומדת על חלוקה שוויונית יותר היית מקבלת אותה.
הוא יכול לקחת שבוע חופש לסקי בחורף? שייקח שבוע להיות עם הילד בקיץ!
א. "אני מנסה להבין למה הם לא בבית…"
מי שאומרת את זה (השימוש בלשון נקבה הוא לצורכי נוחות בלבד) שתחפש את התשובה מול המראה ולא תטיל שום אחריות לכך על שום ילד. בין אם עולל ובין אם בגיל העשרה.
השותפות בבית היא 100% אחריות של בני הזוג וללא שום קשר למישהו אחר מלבדם. נקודה זו אמורה להיות ברורה אפילו לעיתונאי.
ההכללה הלא רצינית הזאת, ממש גורמת להתקפת עיטוש. אז לאיזה סוג של תגובה את מצפה מגברים ממין זכר שהם גם לגמרי במקרה נושאים באחריות לילדים? שיוציאו כתב הגנה? שיכחישו ויטענו לחפותם בסגנון לא אשמנו ולא בגדנו? שיצאו להתקפת נגד? מה בעצם את רוצה לשמוע?
חוויות הורות, הן לגברים והן לנשים גם אם בגוונים שונים קצת, הן מהסוג המסובך ביותר שנמשך לאורך כל החיים (בדרך כלל), מלוות תסכולים טהורים ורגעי אושר מועטים אך בעוצמות שמכסות על כל שאר הג'יפה של היומיום.
התיעול הבלתי פוסק של תסכולים הוריים כאלו בהכללות גורפות מהסוג הזה מעיד לא יותר מאשר חוסר מוכנות להבין את המורכבות של תפקיד ההורה ואת מורכבותה של מערכת היחסים עם הילדים.
ב. "אשמח אם אבות יגיבו לפוסט הזה"
את מוכרחה עכשיו להודות שאת ממש שמחה שבתור אב הגבתי לדברים.
אבל את הקפצת אותי במסקנה שלך על אבות שנמצאים.
כי אצלי אין אבא שנמצא, ובכ"ז כיף לי להיות אמא
וממש עצוב לי לקרוא אותך.
זה לא צריך להיות ככה, תראי, את כל הזמן רק מקטרת על ההורות שלך – עוד לא ראיתי שכתבת משהו חיובי על הילד הקטן שלך, זה ממש עגום.
אז ריקי, מצד אחד כשמישהי שאת לא מכירה ולא יודעת מי היא כותבת לך שאת בטח אמא מדהימה ומקסימה – זה נורא נראה לך ואת מתרגשת ורוצה שבעלך יקרא… ומצד שני, כשמישהי כמוני מגיבה עם טיפה יותר תוכן, את מתרעמת על הדוסיות האלו.
מקומם אותי עולם הסטריאוטיפים שלך
תהיי בריאה ומאושרת
שום דבר לא חדש. את הכי מסכנה. תמיד הכי מסכנה.
אפילו בפוסט הזה כתבתי שיש רגעים נהדרים, וכתבתי גם בעבר, אפילו פוסט שלם. יותר נוח להיטפל לקיטורים ולהלין עליהם. ממש משטרת השמחה את ומצקוש. אני ממש לא מסכנה. החיים שלי מצויינים.
ואם נקרא כאן כאילו זה כוון בעיקר לבן זוגי, לא ממש. נמנעת מלדון בו כאן, אבל הוא בהחלט מתחלק איתי.
כמו התגוננות מוחלטת, גסה ומתחת לחגורה.
וזה לא עובד עלי.
לא עשיתי הכללה, סייגתי והצבעתי על הסוג אליו אני מתכוונת. בעצם, שכח מזה.
לא הכללה?
"… לא מפתיע שרוב האבות ממשיכים לעבוד כרגיל? … אני מדברת על התרשמות כללית בקרב חברות ומכרות פורומים… הם יודעים שלהיכנס למעגל ההפעלות של אוגוסט מפרך מכל משימה שתוענק להם בעבודה … ובעיקר הם יודעים שאנחנו שם….. למה הם לא בבית"
מי מנסה בכלל לעבוד עליך?
מה בדיוק היה גס ומה מתחת לחגורה?
אם את פותחת את הרשימה לתגובות אולי כדאי שתקבלי הנחת יסוד שמי שטורח להגיב לא בהכרח מתכוון להציק לך אלא גם ישנה אפשרות שאת לגמרי טועה? או שאני שכחתי שעיתונאים הם מעל לטעות?
מה אגיד לך, תהיי בריאה
אני באמת לא מבין למה את פונה רק לאבות?
(בואי נתעלם רגע מסוג המטלה שמעורר אנטגוניזם באמהות שלוות)
נניח שבאוגוסט צריך לסייד את הגג. כל זוג לעצמו. (ונניח שסיוד הוא מסורתית מטלה של האישה)
אז למה האבות לא מתחלקים בנטל?
אבל גם למה האמהות לא דורשות חלוקה שווה של הנטל הזה? (או יותר שוויונית או פשוט עזרה)
אני בעד שהאימהות יתחלקו גם במשימות שנחשבות "גבריות", כולל מאמץ לפרנס באופן שווה למרות חוסר השיוויון בשכר, וזה מה שאני עושה.
מנסיוני האישי יש הרבה צדק בדברים של אלה שמטילים את האחריות לאי השוויון על האימהות, אבל זו רק הקליפה החיצונית של הסיפור.
הנקודה היא שמכוח הסוציאליזציה החזקה לאימהות כהקרבה (של הזמן, של כוחות הנפש, של הגוף), ברירת המחדל היא שהאמא היא זו שמוותרת על מרחב המחיה שלה למען הילד (תספרו פעם באסיפות הורים ובמסיבות גן כמה אימהות נוכחות בקהל וכמה אבות, לדוגמה; תספרו בגני השעשועים), וכדי לשנות את זה האמא צריכה "לדרוש את שלה", לדאוג לעצמה. הבעיה שאותה סוציאליזציה בדיוק גורמת לכך שמאוד קשה לאמא לדרוש את השוויון הזה, מפני שאז היא הופכת בעיני עצמה (בין השאר בגלל אנשים מסוג האמא השלווה שהופיעה כאן בתגובות) לאמא פחות טובה. הרי כאמא טובה היא אמורה להיות מאושרת על כל דקה שיש לה בחברת הילד שלה!
בקיצור, קל לומר "תדאגי לעצמך, תדרשי מבן הזוג שלך חלוקה שווה של הזמן והמטלות", אבל קשה מאוד לבצע. ושוב – שימו לב – גם הדרישה הזו מטילה את האחריות על האם, כאילו אין עליה מספיק עול גם ככה (עוד מלפני הלידה, כזכור). אני חושבת שככל שיותר אמהות יכתבו את הדברים האלה, כך אבות יהיו מודעים להם יותר ויעזרו לנשים שלהם לא רק בחלוקה שווה אלא גם בכך שלא יחכו שהנשים יבואו לבקש "שיעזרו להן" (כמה משפיל לפעמים לבקש!) אלא פשוט יעשו את הדברים בעצמם, כמשהו מובן מאליו.
(וכל זה בלי לומר מילה על הנקה!)
דבררת אותי מעולה.
ריקי,
למה את כל כך תוקפנית וקשה?
נורא קל להאשים את הגברים שיש יותר נשים בישיבות הורים בגן ובבית ספר, אבל מה דעתכם על הסיבות האבולוציוניות שגורמות לזה?
לא שחלילה הן סיבה אמיתית, כי אפשר הרי לעבוד על זה כמו על כל דבר, אבל מצד שני, קודם כל צריכה להיות מודעות. לא כל האימהות וכל האבות סיימו אוניברסיטה וחיים בצפון תל אביב וקוראים מאמרים במגזיני יוקרה. הדיון הזה נכון לשכבה כל כך צרה של האוכלוסיה הישראלית שהוא כמעט חסר חשיבות. דווקא במשפחות בהן יש חוסר שיוויוניות הרבה יותר משמעותי אף אחד לא פוצה פה ולא חושב שבכלל אפשר אחרת.
ריקי,
יופי של כיתוב.
האם את עדיין רואה תגובות, כמעט שנה אחרי?
זכיתי להיות פעילה בעמותת הורות שווה ששמה לה למטרה לעודד קשרי אבות וילדים.
אמנם עיקר העיסוק הוא באבות אחרי גירושין אבל מטבע הדברים העני ישפיע גם על אלו הנישואין.
בשבוע שעבר פרסמתי בnrg את החוק החדש באוסטרליה המדבר על חלוקת האחריות ההורית בין שני ההורים. האם מעניין אותך?
יללה, שתהיה לכולנו הורות קלה. רות.
אני קצת חוששת להכיל את חוקי והסדרי האבות הגרושים על אלו הנשואים או חיים בזוג. זה מביא את הסיטואציה למצב מלחמתי או עימותי. אשמח לקרוא יותר על החוק.