בזמן האחרון אני שומעת בהד של המחשבות את הקול של אמא שלי, וזה מפחיד נורא. הקול המריר שלה, הקורבני, מאשים ורדוּף כאחד, חודר מתחת למשפטים הקבועים שלי, זה משגע אותי. חשבתי שמחקתי ביסודיות כל זכר למסרים שלה, והנה בערמומיות היא משתחלת לאימהות שלי ומשתלחת בה כמו וירוס שאי אפשר לפרמט. הפסקול שלה שזור בסיטואציות יום יומיות, חרישי לרוב, אבל יש מצבים שבהם הוא רועם בחזית המציאות שלי. כשאני מתלוננת, בעיקר כשאני מתלוננת.
פעמים רבות לובש ביתי הנוכחי, המשופץ והמסוגנן את כתלי הבית ההוא, שהיה ביתם של הוריי. הבית הוירטואלי מהעבר, שאינו קיים עוד, מתלבש על הבית הנוכחי שלי וחונק אותו באווירתו, באותם מסרים שהיו תלויים על השפריץ המחוספס, הקיר הפנימי באותו בית. שבת היא המוקד שמעלה אותה באוב. שבת הדחוסה במבחני אימהות, בקירבה וחסך. בנתינה ובאנוכיות קהה.
כשיש לך מדיח כלים משוכלל של AEG מוזר לשמוע שוב את אמא שלך בוכה מעל ערימת כלים מטונפים שהשאירו שלושה ילדים ובעל מהדור הישן. ובכל זאת, בשבת לפנות בוקר, כשהילד ניעור ודורש את החלב שלו, וקשה למצוא כפית נקייה, את שומעת. וכשהפעוט נרגן ודורש תעסוקה יצירתית בעוד ערימות הכביסה נוגשות בך, ואת יודעת שלא תהיה לך נשימה אפילו דקה, את סותמת את האוזניים, כי היא צועקת. לכל אמא יש הטריקים שלה לנשום קצת, לי יש קלטות וידיאו חנפניות לילדים, וכשאמא שלי החליטה לצנן אותנו קצת היא פשוט ניקתה את הבית, לפעמים במשך חצי יום, ושלחה אותנו לשחק בחוץ, בטבע הפראי שהיה החצר שלנו, ושרץ נחשים, עכברים וזוחלים אחרים. לא הוכשנו מעולם, בדרך נס, אבל למדנו הרבה. מאז לעולם איני משוטטת בשדות ריקים, וגם לפעוט איני מתירה להיכנס לשום סבך שאי אפשר לראות את תוכנו. היו לה, לאמא, הרבה תוכניות לשלב אימהות עם חופש מקסימלי ליצירה ועבודה. אינני יודעת מה בדיוק ביקשה ליצור, אבל הדחף בכל אופן בער בה, והזין בחימה את טענותיה השפוכות כלפינו וכלפי אבי. אני רוצה לעשות משהו עם החיים שלי, היא נהגה לומר. לצאת קצת מהמקום המסריח הזה.
כשהצעיר בין הילדים היה בן חמש ואני כבת עשר, היא ניסתה להשתלב לראשונה בחייה בעולם העבודה ולממש את התוכניות האלו. היא עבדה כחדרנית במלון, והביאה לנו לפחות פעם בשבוע שוקולדים קטנים עטופים בנייר כסף, מאלו שהניחה לאורחים על כריות השינה המתוקה שלהם, ואני החבאתי בקופסת קרטון כדי לשחד את מי שיכלו לקדם את המעמד החברתי שלי.
מאז החלה לעבוד הבית סבל מאי יציבות בתחום הניקיון וההזנה השוטפים וזה המיט על המשפחה מתח ובושה.במיוחד כששתי השכנות ממול, רבקה אלמוזלינו ומזל לוי, היו יושבות במרפסת ממול, ומותחות ביקורת, "ראיתם איך התלבשה בבוקר? ראיתם כמה היא מתאפרת? הקטן עוד מרטיב, בטח, יש לו מצוקה נפשית בגללה". למרבה המזל, זה לא נמשך הרבה זמן כי תוך חודשיים בערך אמא פוטרה.
אחרי שבוע רצוף שהכביסות נעשו במשורה, קורי העכביש נרקמו בפינות התקרה ובלילות היינו מתקשות להירדם, אחותי ואני בשל מריבות צרובות בבכייה, הלך אבא לדבר עם המנהל שלה. באותו יום היא חזרה הביתה, מובסת, סירבה לומר לנו דבר, והאריכה בשתיקה ועישון מתמשך מול כל תביעותינו.
מאז אותו יום ניסתה לעבוד במתפרה, בחנות פרחים ובקייטרינג, ובכל פעם שם לזה אבי סוף בדרכים שונות כשחש שאין מספיק אמא בבית והילדים לא מטופלים מספיק. מאז חדלה לעבוד בחוץ וחזרה להקדיש עצמה לילדים ולבית הוא הלך ודעך. כבר לא סילקה אותנו החוצה מהבית כדי לנקות אותו במשך חצי יום, אלא משכה את העניין עד הערב, ולפעמים עד הלילה. ביום ישבה ועישנה, והאזינה לרדיו, היא השתגעה על שירי שנות השישים של ניל סדקה, ואלביס, רומנטיקה שיש במקום אחר. אחרי שעישנה, שמעה רדיו, והתמרקה בבושם של פארה פוסט, ואחרי שאבי גער בה, החלה לנקות, לפעמים עד שתיים בלילה. .
במקום מקרוני עם בשר טחון שאהבה להכין לנו פעם נתנה עכשיו הרבה שימורים וירקות חתוכים עם גבינה 9%, ולחם אחיד. לא התחשק לה לבשל עוד. בערב שבת היא נתנה תרנגולת שלא נצלתה מספיק ויכולת לחוש את שינייך מחטטות בורידיה הריריים מידי מתחת לעור השרוף.
לך יש הכל, אומרת לי אמא בדמיוני, עיניה הכבויות מאשימות, תובעות להתחלק איתי בזכיותיי. מכונת הכביסה והמייבש, חדר עמוס צעצועים, וטלוויזיה 29 אינצ' ווידיאו שמשתמשים בו הרבה מול כל השעות המתות שלה, בהן התבשלה על דוד הכבסים בחצר, חבלי הכביסה המאולתרים, עוגות טורט שוקולד עם קרם וניל שצריך להכין לילה מראש בכל שבת, ולהקת שופטים דורסנית, בעלה, השכנים, בני המשפחה האחרים.
בשבת בבוקר, כשנפרסת במוחי רשימת "המוכרחה לעשות כדי להיות אמא ורעיה ראויה", אני מדליקה את הרדיו כדי לחפש את "על בטוח", תוכנית הרדיו מהילדות, ומתחילה לנקות את הררי הראיות הרודפניות, האבק, החיתולים הפזורים, שאריות האוכל המבאישות, שאחריהן יבואו אחרות ועוד אחרות. ובתוך כל אלו אני מבקשת לשרטט שוב ושוב את השבילים בהם קיימת דרך מילוט. והיא איננה גם עבורי.
1968, תקוות גדולות
הרשימה הזאת שלך על אמך,נוגעת מאוד.
פורטת על נימים הדקים
המון אמהות היו כאלה, ויש כאלה
שעודן.
הקריעה והמצוקה התסכול וההרגשה שאין לאן ואין בשביל מה להמון נשים שהמשפחה סוגרת עליהן והבעל במיוחד.
הן מרגישות בלי עתיד, רמוסות, מרירות
כך גידלו אותן אימותיהן למעין מצב של תהיי אשה
אמא זה כל מה שאת מסוגלת להיות.
סוג של קורבן של החיים.
בכדי לשנות דפוס כזה וצורת חשיבה וחינוך שכזה
זקוקה כל אשה, ובכלל זה כל אדם
לאנרגיות אדירות בכדי לבצע שינוי סוג של אמונה פנימית בעצמך על אף ולמרות החינוך שנספג מילדות
העובר כמו גן בתוך הדם ומפריע בתפקוד לאורך כל החיים.
נדמה שאת ברשימה זו נתת להמון נשים ואנשים בכלל את האמונה בעצמם,
לא להיות קורבן, לא להשאב לחידלון, עשה את מה שאתה טוב בו ועשה אותו הכי טוב,
את הדיכוי שכמעט כל אחד ספג אותו בדרך זו או אחרת השאר מאחור, אחרת כל חייך תהיה ממורמר.
וכן, לא כל מה שהורנו אמרו לנו על עצמנו על עצמם זוהי האמת לאמיתה, לחלוטין לא.
אני כל כך מזדהה עם הדברים האלה שאת כותבת. גם אני מוצאת את עצמי משכפלת דפוסים של אמא שלי, ומתמלאת ייאוש. בעיקר הדפוסים של הימלטות פנימה כשאי אפשר להימלט החוצה. ואיך הייתי בטוחה שאצלי זה יהיה שונה!
מתבוננת, זה המקום שכיוונתי אליו, ואני שמחה שזה עבר.
תשמעי, גם אני מתבוננת לפעמים בתמונות ישנות.
תמיד החיוכים מאולצים שם.
פעם זה עלה המון כסף להצטלם היו מוכרחים לחייך
תשמעי ריקי,
ההורים שלך בתמונה נחמדים ונאים.
אבל את היית בעבר
אם היית יכולה לעצור את העבר מה היית מבקשת מהם?
לאדם אין שליטה על עתידו, לא ממש
רק בקווים כלליים מסתבר
כל החיים הם סוג של תקווה שמתנפצת כל הזמן
שאת שבריה מנסים לאחות.
טוב, מה יש לדבר. קראתי, בדמעות. הדרך בה אמא שלך מרדה, ההתקוממות שלה מול המצב הכפוי – מאד נגעו לי ללב. לא יכולה להגיב לזה באופן שכלתני.
המון המון תודה שהפנית את תשומת לבי. והשבתות, כן. השבתות.
אני עסוקה לא מעט בבחינת מודלים של אימהוּת.
.אמא שלך, בהתנהגותה, פתחה לך מרחב של מרדנות
זו מתנה. אמא שלי, לעומתה, סיפקה לי מודל של קבלת דין טוטלית, וחתירה בלתי נלאית לשלמות. אמא שלי השאירה לי, כמודל, את האבן של סיזיפוס. אמא שלך השאירה לך קונגו לשבור את הסלע הזה.
מה שהכי מצמרר הוא השילוב של הרשימה עם הדמיון הפיזי הרב בינך ובין אמא שלך בתמונות (קל יותר לראות את זה ברשימה הבאה, שם התמונות קרובות יותר זו לזו)
קודם כל תודה, גרמתן לי לחשוב, תובנות חדשות עלו, זה לא קל, אבל זה חשוב. את הרשימה הזו כתבתי לפני למעלה משנה, היום ההתיחסות שלי לעול יותר קלה, כי הוא גם הפך להיות אחר. אבל כל הרגשות עדיין נשארו, והרגעים שבהם אני שומעת את אמא שלי במחשבותיי.
דבי יקרה, לא תמיד הימלטות פנימה היא פוגענית או שלילית, לפעמים יש בה הרבה דמיון, כוח, וחיוניות. לפעמים. מירי אבחנה את זה מצויין, לפעמים זה עוזר לך לקרוא תיגר אפילו באופן אחר, לא מילולי או מוחצן.
היא בהחלט סימנה בהתנהגותה ובתסכול שלה את הדרך למאבק שלי להיות אחרת. אבל ההבנה הזו גורמת גם המון אשמה.
מתבוננת
אם הייתי יכולה להגיע לעבר ולהכיר את ההורים שלי, מה הייתי מבקשת? שאלה טובה. יש לי כמה תשובות אבל אני מודעת לכך שהן תמימות, כמו כל הנסיונות שלי להפוך אותם לפחות מובסים, יותר מנצחים במאבקי החיים. אבל אי אפשר ללמד אדם להילחם אם אין לו את זה.
דבי. אאוץ'.
דרך המילוט שם. היא קיימת. אמא שלך בחרה שלא לבחור בה.
את יכולה אחרת.
ואכן מדהים הדימיון בינך לאמך.
מאחר וכולנו "תבנית נוף אימהותינו" במובן זה או אחר, אל תחמירי עם עצמך.
את אמא מודעת וחושבת.
כתבת, כרגיל נפלא.
מקסים ומרגש.
הצצה מקסימה, לחלוטין לא צהובה, והכי אמיתית, כנה ומרגשת שאפשר, לחיים שהם כל כך דומים ובו בזמן כל כך שונים.
מישהי בעבודה שאלה אותי היום אם אראה את הסיפור לאמא שלי, ואמרתי שאני חושבת שלא.
ריקי היקרה,
אין בי הכשרון להקליד מילים לסיפור בכשרון רב כשלך, אך הרשי לי לספר לך סיפור קצר. זכיתי פעם לצלם הרצאה של ישעיהו ליבוביץ הייתי איך לומר כזבוב על הקיר והקשבתי בקשב רב.בזמן השאלות קם אחד מהקהל ושאל מר ליבוביץ אם אתה חושב שכל כך רע פה למה אתה לא קם ועוזב?
אחרי כדקה של הירהור ענה לו ליבוביץ
לפעמים אתה יודע שאבא שלך גנב ואמא שלך זונה…אבל הם עדיין אבא ואמא שלך
ריקי
לא הגיע הזמן להתפייס ולפייס כדי להפסיק את המחול הזה שלא יגמר לעולם?
קראתי כל פסיק ותו.
הנצחון שלך היום הוא גם ניצחון שלה. לו היא היתה חיה היום, חייה היו נראים אחרת. ותראי אותך! יחד עם כל המשוכות שאנחנו צריכות לעבור ועם התובענות של האמהות, השגת הרבה מאוד ואני לא מדברת על הטלוויזיה בסלון.
את עושה דברים שמעניינים אותך, את אמא טובה לבנך ומה שאיש לא יוכל לעולם לקחת ממך – את כותבת מדהים. המילים שלך מבטאות כאב ותחושה בצורה יוצאת דופן.
תודה ושוב תודה, לשניכם. ריגשתם.
אימי חיה ובועטת, לפעמים אפילו מתקשרת אלי מוקדם מכפי שניתן לגלות. אבל זה דווקא עוזר לי לכתוב בשעות האלו, אז באופן סמלי ואירוני היא עוזרת לי לבטא את הרגשות האלו עליה ועוד, או לממש את מה שהיא רצתה בעצמה לדעתי.
לעובר אורח
להתפייס אפשר, אבל יש פצעים שלא רק שטיבם להישאר, כי אי אפשר לשנות את העבר, לפעמים הם מדממים מחדש בשל המציאות הלא פשוטה, והתנגשויות שונות שהיא מזמנת לנו אשר מציפים דברים מחדש. זה לא פשוט.
אדוה
אני בהחלט מודעת ל"נכסים" ולמתנות שקיבלתי. לפעמים צובט לי שהיא לא קיבלה יותר. חייה ללא ספק היו אחרים לו הייתה בגילי היום.
את כותבת כל כך יפה
וכל כך נכון
את פשוט מדהימה אותי
אני בטוחה שאת אמא פשוט נפלאה ונהדרת
מתי כבר תוציאי ספר?
אין עליך את פשוט מהממת
הלוואי שבעלי היה מצטט אותך, תודה. לגבי הספר, זה בעבודה, תחזיקי לי אצבעות