קצוות כנפיים חרוכות

שבת, עשר וחצי בבוקר, מוזיאון באחת מערי השינה המסונפות לתל אביב. ב:11 תתחיל הצגת ילדים, "הענק וגנו", ועשרות ילדים מתחילים להיאסף, גודשים את אולמות התצוגה, מתרוצצים חקרניים וסקרנים בתערוכה היפה "לחיים", בה מוצגים דיוקנאות של חיים שיף. יש עוד חצי שעה, זה לא מעט זמן להרוג עם ילדים עירוניים בני 4-2.

ומי לוקח את הילדים להצגה? ספרתי שם חמישה אבות, ושני זוגות סבא וסבתא, מתוך אולם של מאה איש מלא, ועוד קצת שישבו על המדרגות. השאר היו אימהות. בהתחלה לא יכולתי להימלט מהמסקנה המרירה שהנה עוד מקרה של משחקי תפקידים מגדריים שמתחילים מהגיל הרך, אחר כך סילקתי אותה והחלטתי שכולם עובדים בשיטה שלנו –

 

אבא קם עם הפעוט בשש ומשהו, אמא משלימה את חובותיה למערכת מאוחר יותר, טרוטת עיניים למחצה, בחוצות ההפעלות התרבותיות.

 

ברחבת בכניסה לאולם ההצגה הוצב פסל יפה של מוטי מזרחי, "איקרוס". הפסל מליט את פניו ברצפה, כנפיו פרושות, גבו ארוך ומקושת. רק שניה זה לקח לילד כבן שנה וחצי, להפוך את איקרוס המסכן על גבו. ידו האחת מסוככת על פניו, כנפיו ברצפה, והילד רוכב על פסל הגבס באושר גדול. נספרו כעשרים שניות עד שאמא מבוהלת אחת  קפצה ושלפה אותו מהפסל, והחזירה אותו לתנוחת המקור. כשהתקרבתי ראיתי שכנף אחת חתוכה בקצוות (למען ההגינות נראה לי שהיא נפגמה קודם לכן). חשבתי על מזרחי המסכן, על קצוות כנפיים חתוכות וילדים.