1. החגים ורצף ימי החופש שנפרשים במלוא תובענותם לפעילות אינטנסיבית מעלים שוב את המאווים הנואשים כל כך לחדר משלך. חדר שאפשר יהיה להימלט אליו כשהכל גועש כאן, כשאין חדר בבית שלא זרוע חלקי צעצועים ונייר שהוא מולל, ערימות כביסה שצריך לכבס ולקפל לארון, שלא נכתש תחת הדציבלים הגבוהים והמתח השקט וההרסני. מקלט.

כשהפנטזיה מנסה לקבל עוד נפח ותפריט ואני מדמיינת מה הייתי עושה בו, החדר מקבל אופי נזירי, שלא מתאים לי כל כך. אני רואה בו מיטה, מדף ארוך אחד עם הרבה ספרים, ושולחן כתיבה עם המחברת האפורה שקולטת את המחשבות שלי לפעמים. אם יהיה לי לפטופ בטח אגלוש למרחב הבריחה הקבוע שלי.

אבל אין בו מוזיקה, למרות שהיא מהגואלות העיקריות שלי בדרך כלל, ואין בו אנשים ואין בו הסחות דעת. אבל כשאני חושבת לפעמים על התקופות בהן גרתי לבד אני לא מתגעגעת בכלל. העוגן שמפשר לי להחזיק את החדר הזה (בדמיון כרגע, ובטח כך זה יישאר), הוא האנשים האלו בחיי שלפעמים, במיוחד בחגים, מוציאים אותי מדעתי, אבל בלעדיהם, הוא ריק ומפחיד, ויש בו אין עצום.

2. לפעמים הוא מביט בי, ואני מבינה שאף פעם, מעולם לא אהבו אותי ככה. ויותר מזה, גם לא יאהבו, כולל הוא עצמו, בן השלוש.

3. אחד מהתחביבים המהנים שלי הוא overhearing מקרי, כלומר ציתות מזדמן לבריות שנקרות על דרכי. לפעמים המשפטים שלהם כל כך מושלמים שהם נתקעים בראש ומשודרים בו אחר כך ימים אם אני מצליחה לכתוב אותם, אחרת זיכרון הטיפקס שלי מעלים אותם. האיכות המיידית שלהם, תמיד מפתיעה אותי, תמיד חזקה ומושלמת מכל דיאלוג כתוב. הייתי משחזרת אותם עכשיו ממעבה הטיפקס והמחברת, אבל בן השלוש מחבל פה בכל, וצריך שוב להרגיע את הרוחות או לפחות לספק מענה אנרגטי הולם לצרכיו.

4. איך זה ששני אנשים לא מספיקים?

 

 

27 תגובות

  1. הערגה לחדר משלך מוצבת למול ה"ריק שבחיים" לולא היו ילדייך ומשפחתך קיימים.

    זאת אומרת את מספרת לכולם שאת חולמת ומפנטזת על חדר משלך, שיהיה רק שלך ונטול מנוכחות אחרות, אך ממהרת להזכיר את הריק שיווצר באם לא היה אף אחד לצידך.

    מה הקטע בדיוק? את מבואסת שיש לך ילדים? את אוהבת אותם ובכל זאת, הלוואי שלפעמים ייעלמו כולם וישאירו אותך לבד?

    אני מאמינה שאינך אם עקרת בית קלאסית משנות ה-50 שנמצאת בבית כל היום צמוד לילדיה. לפחות ככה זה נשמע לי. את בטח עובדת יש לך קריירה, חברים , ואם את גרה בעיר אז יש לך מקומות בילוי רבים צמודים אל הבית שאליהם את יכולה ללכת מדי פעם לניקוי ראש….

    אפשר למצוא את האיזון וגם את הרגעים של שקט שכל כך רוצים לפעמים, אבל מכאן ועד לפנטז על חיים ללא הילדים – יש מרחק רב שאני לא בטוחה שהרבה נשים עוברות אותו. זה נכון – יש הרבה אמהות שמזניחות, מתעללות, מתכחשות לילדיהן, אך זאת בדרך כלל על רקע סוציו-אקונומי נמוך במיוחד והתמודדות עם קשיי חיים הישרדותיים באופיים.

    לכן – במקרה שלך לא צריכה להיות הצדקה למחשבות האובדניות הללו, לדיכאון, לכבדות ולייאוש שמצטרפים להגיגייך על אימהות.

    אני חושבת שזה אומר דרשני, ושזה מזיק לאימהות אחרות שיכולות לקרוא את כתבייך ולהבין מהם שתחושות קשות בנוגע לאימהות הם הבון-טון, וראויות לכל אחת.

    טלי קורה, ריקי.

  2. איך בדיוק הגעת לאמהות מתעללות ודיכאון אובדני, כשכל מה שתיארתי הוא שבחגים אני משתוקקת לברוח לחדר משלי לפעמים? זה ממש מוזר.
    ולגבי האחריות שלי בנוגע לאימהות אחרות – אני דווקא מאמינה שהכרה ברגשות השליליים כלפי אימהות היא בריאה, ומשחררת ממועקת האשם בקשר לזה. בכל במינון כמובן. בון טון? קראי את רשימתי "הורים ובון טון הקיטורים", אני לא אוהבת את קיטורי הכאילו.

  3. נכון – למי שקורא רק את הקטע הנ
    "ל זה יכול להיראות כמו תחושה שגרתית שכולנו חשות לפעמים – של הרצון בשקט ופינה לעצמנו – אני לא מנסה לומר כאילו התחושות ההלו אינן קיימות, אך הן זניחות בחשיבותן לכל אם שחווה את הקשר הבלתי-אמצעי שנוצר עם הלידה באופן מלא.

    רצה המקרה וקראתי עוד שלש-ארבע מהגיגייך, ואף מאמר או שניים בוואי-נט הקשורים לנושא ההורות באופן כללי.
    אינך יכולה להכחיש שיש בהם קו משותף, שמעיד באופן כללי על גישה אחרת לאימהות, שמתעדת את חוויית ההורות בעיקר מחרך צר של השקפה, שמנטר כל חיסרון וקושי באימהות אל מול מהלך החיים של האם לפני לידת הילדים.

    ובכלל, האתר שלך נקרא 'האם האובדת'. לא בדיוק קונוטציה חיובית, ואני מכבדת מילים. לכן רק ניתן להסיק שהעיסוק העיקרי שלך ככותבת הוא לכתוב על קורותיה של אם אובדת, ולא אם שמתמודדת עם האימהות כצעד טבעי בחיים על חסרונותיו המועטים ויתרונותיו שאינם ניתנים להכחשה – הרי נרצה או לא נרצה כולנו נשים, והרחם בגופנו אינו "תוספת שתופסת".

    בנוגע לטענותייך על כך שבעוונותי קישרתי את מאמרך התמים לדיכאון – לא טענתי ח"ח שלך יש דיכאון אובדני – אלא התייחסתי לתחושות הקשות שאת מעלה באתר כאובדניות במובן של אובדן החוש האימהי לטובת תחושות של מחנק וחוסר-פרטיות שעולות בך.

    ולגבי הבון-טון – לא ראיתי באתר וואי-נט שאת קוראת לו "האתר של המדינה" אימא אחרת שכותבת על אימהות מהפאן החיובי, ועצם העובדה שאת מכתיבה דעת קהל דרך הבמה האינטרנטית הזו, ללא שום קונטרה או תחרות, יכול בהחלט לתת לאימהות צעירות ולא-צעירות אחרות את הרושם כאילו השקפתך המורבידית על אימהות היא הבון-טון, שהרי היא מתפרסמת באתר של המדינה, בצירוף מוזר ביותר של מעקב בלשי אחר עוזרות בית שמנקות תכשיטים, והילולים לפנינה התרבותית האמריקאנית התורנית – "עקרות בית נואשות".

    סדרה ש-99% אחוז מהאהמהות בישראל ימצאו מבדרת במקרה הטוב, ולא קשורה בפסיק לחייהן, במקרה הגם כן טוב.

  4. בין הרשימות שלי ואת הקול שלי אני מכניסה גם לטקסטים המועטים שאני כותבת באתר ויינט בנושא זה. ברור לך אני מקווה שרוב הרגעים שלי באימהות הם רגילים, יומיומיים ובחלקם הגדול גם טובים. לי יש צורך וגם מטרה לכתוב על הרגעים האחרים, משום שלא מדברים עליהם מספיק, ומשום שזה מעניין אותי.
    רק תסבירי לי על איזה מעקב על עוזרת בית שמנקה תכשיטים את מדברת ואהיה רגועה יותר. כי לא זכור לי שכתבתי על דבר כזה.
    מלבד זאת בויינט אין שום מדור הורים שמביא דעות מכל הזרמים, ולכן את מתייחסת רק למאמר או שניים שכתבתי.

  5. אבל אם את מועסקת ככתבת באתר – הייתי בטוחה שקראתי סדרה של כתבות אינפורמטיביות כביכול על "מגפה" של עוזרות בית מרושעות שמרימות מהבתיםשהן מנקות תכשיטים.

    בוואי-נט אכן אין מדור וזה מצער שזה כך (יש פחות הורים אולי?),
    אבל זה לא משנה את העובדה שבנושאים הללו לך ניתנת זכות בלעדית לפרסם את דעותייך, ולא נשמעות דעות אחרות, אולי קצת פחות קשות ואפילו ח"ח חיוביות ובריאות יותר על אימהות והורות.

    גם הקמפיין שלך בוואי-נט שמציג את התופעה של הורים שלא מעוניינים למול את בניהם כטרנד פופולארי במיוחד מוסיף תבלים אקזוטיים לקדרה הזו.

    ובכלל – למרות שאני מאוד מקפידה לא לשפוט אנשים מראש, הנסיבות שהביאו אותך לכתוב ולעסוק בנושא הזה במיוחד נראות לי ברורות מאד.

    אבל שוב, יכול להיות שאני טועה, והכל תמים ונכון וראוי ואין לפלוט מילת ביקורת אחת בכיוונך. או שלא.

  6. "הנסיבות שהביאו אותך לכתוב ולעסוק בנושא הזה במיוחד נראות לי ברורות מאד"… נשמע קונספירטיווי.
    את חושבת שיש איזה מניע אפל מאחורי כתיבתי?

    דווקא בווינט יש קהל שברובו מעל עשרים כך שבטוח שרוב הורי המדינה נמצאים שם. אולי יהיה פעם מדור, אני אמליץ להם.

    לגבי דעות חיוביות ובריאות על אימהות, אני שמה את עצמי גם שם, למרות שאת לא רואה את זה ככה.

  7. אולי תנסי לענות? גם אני התעניינתי הרבהבכתבות ובמאמרים שלך כאמא צעירה, ואחרי זמן לא רב הבנתי שאני חייבת להפסיק, כי אין שם שום דבר מלבד שליליות.
    אני לא ידעתי לנסח את הביקורת בכתב כמו אלחנדרה, אבל אני אשמח לשמוע תגובה ממך.
    בכל זאת הטענות מדוייקות ויש בהם הרבה אמת.

  8. לא ענית לטענות ולא הסברת למה את עוסקת בשליליות למרות שכתבת "לגבי דעות חיוביות ובריאות על אימהות, אני שמה את עצמי גם שם, למרות שאת לא רואה את זה ככה"
    זה לא ברור – אז אם את שמה עצמך שם מדוע רוב הכתיבות עוסקות באימהות מפאן שלילי?
    שיהיה 50 50 אבל כמעט הכל וקראתי את הרוב…

    בנוסף לא הסברת למה אין דעות אחרות בווינט.
    כתבת בתגובה שלך: "בטוח שרוב הורי המדינה נמצאים שם" ככה שאת בעצם מחזקת את הטענה שרוב הדעות שמוצגות באתר מרכזי כזה צריכות להיות בריאות וחיוביות, ולא מהפאן השלילי. כי אני בטוחה שרוב האימהות במדינה היו שמחות לראות כתבות שמדברות אליהן ולא כאלה שכל הזמן עוסקות במה שלילי ומה לא נוח

    קראתי גם את בכתבה שכתבת על ההורים שלא מעוניינים לעשות ברית מילה, לדעתי הנימה שלך נשמעת נלהבת כאילו זה פרסומת נגד ברית המילה, וזה ממש חריג לדעתי, וחוץ מזה בטוח שאת ההורים שלא רוצים לעשות ברית מילה אפשר לספור על יד אחת, ואי בטוחה מזה, ובכתבה כתבת את זה כאילו כבר חצי מדינה עושה את זה

    קראתי גם את הכתבה על "עקרות בית נואשות" אני חייבת לומר, ואני חושבת שאני מייצגת את רוב האמהות הישראליות, שאולי כיף לצפות על כוס קפה בסידרה אבל ברור לכל אחד שכל קשר בין הבסדרה למציאות המקומית ולמציאות בארה"ב הוא מקרי בהחלט

    ואני חושבת שבתור עיתונאית שכותבת באתר מרכזי את אמורה להגיב לטענות אחת לאחת ובצורה מדוייקת ולא באופן כללי.

  9. ותבקשי ממנו מדור דעות על נפלאות ההורות/אימהות. בטוחה שיהיו לזה המון קוראים.
    אולי לא ידעת, אבל באתר הזה יש קהילת הורים מהגדולות והמוצלחות ברשת, המונה לא פחות מ11 פורומים, וזאת בהנחייתי ותמיכתי. לא מזמן גם פתחנו שם פורום "חינוך ביתי" להורים המגדלים את ילדיהם בבית. נראה לי שזה ייצוג נאה למדי באתר של דעות שונות ומגוונות בנושא הורות, ורובן, אני מעריכה, נעות על הקצה השני בסקאלה אם אני ניצבת בקצה הימני של הקוטריות.

    אני אכן מצדדת באי עריכת ברית מילה, והשתכנעתי בעמדה זו אחרי קריאת הרבה מאוד אינפורמציה בנושא. גם אם הדעה לא פופולארית במדינה כמו שלנו, את לא יכולה לדרוש ממני להתנצל על הדעה הזו, זו דעתי וזכותי. בשום מקום בכתבה לא ציינתי שחצי מדינה עושה את זה, הייתי הרבה יותר מדויקת לכיוון התופעה של כמה אלפים, כפי שהיא באמת.

    בנושא עקרות בית נואשות, ברור שהסידרה מופרכת ומוקצנת, אני מצאתי שם הזדהות ואמירה חתרנית לגביי קשיי האימהות.

    אני מקווה שכעת עמדתי בסטנדרטים המקצועיים הקשוחים שתבעת ממני בסוף הודעתך.

  10. למה אני עוסקת בצד השלילי ברוב הרשימות? כי זה מעניין אותי, והבלוג נועד לזה, אם תסתכלי בהצהרת הכוונות שלו למעלה. על רגעי הקסם ועל כך שאימהות זו ההגשמה האולטימטיבית של כל נקבה יש מספיק מעידות (מלשון עדה).

  11. מיד את עוברת לגזענות ואי קבלת השונה באמירה כמו "אם את שייכת לקצה הימני של הקוטריות", לידיעתך אני נמנית על מצביעי השמאל.

    "כי זה מעניין אותי" זה תשובה מאד לקונית. מתבקש שתסבירי מדוע את מתרכז בצד השלילי, ומה
    את מנסה לומר בכך, מלבד שאימהות היא דבר שלילי.

    "אז תכתבי לעורך" זה כמו לומר לי לכי חפשי, זה מה שיש. במיוחד ממישהי שעובדת באתר ובטוח שמכירה את כל המי ומי ומה הולך שם בדיוק, ויכולה לספק מידע חיוני על דברים כאלה או אפילו לנסות לשנות – אם יש הצדקה לטענה. ויש לה הצדקה

    ולא – אין מספיק מעידות על אימהות נורמלית, כי את בעצמך אומרת "אז תכתבי לעורך" משמע שיש סיבה שאכתוב לו, כי באמת אין דעות אחרות שמוצגות.

    פורומים של הורות ואמהות זה דבר חביב, אבל לאף אחד מהכותבים בהם, לעומתך – אין פתחון בפה ב"אתר של המדינה", רק בפורומים עצמם, שמי שלא הורה בדרך כלל לא ייכנס אליהם. אני בטוחה שגם ככה הרייטינג של הפורומים האלו לעומת העמודים הראשיים בוואי נט הוא זניח.

    בנוסף – הכתבות על עוזרות הבית שמנקות את הבתים – מזעזעות ולא משנה מי כתב אותן. האם זו את?

    ולגבי ברית המילה – מעניין שלהלל תופעות אמריקאיות להחריד כמו עקרות בית נואשות את יודעת לסקר אבל את העובדה שהורים רבים ואפילו גברים רבים במדינות מערביות עושים ברית מילה מסיבות בריאותיות בהמלצת רופאים (לא יהודים, אגב) את לא מסקרת.

    חוץ מזה שלדעתי העם היהודי, במצבו כיום לא יכול להרשות לעצמו להעיף מהתודעה מאפיינים ששומרים על ייחודו למרות שזה אופנתי ומפתה להשאיר את הבנים ערלים ככל שאר גויי העולם.

    וכן – אני עדיין חושבת שהנמרצות שלך בסיקור תופעה שבארץ היהודים היא שוליים שבשוליים היא מוזרה קצת. למה ללכת על זה? יש כל כל הרבה נושאים.

  12. איש לא מינה אותי לדוברת האתר, ואני לא מוסמכת או בעלת שום משקל בלהסביר את מינוני הדעות ואופיין באתר.

    להגיד שאני אומרת שאימהות היא דבר שלילי זו השטחה ורידוד איומים, ואני לא מוכנה בכלל להתווכח עם מי שתופס כך את הדברים שלי.
    למה זה מעניין אותי? בהתחלה זה היה כי לא מצאתי שום טקסט אחר בנושאים האלו, או הד לכך שהקשיים ורגעי השפל באים לידי ביטוי, ורציתי לדבר עליהם גם אם הם טאבו, אחר כך גיליתי שהם אכן משותפים להרבה הרבה אימהות מכפי שאת רוצה לחשוב. וגם אבות, והדיון על הצדדים הלא פוטוגנים בהורות מעניין ומפרה אותי כאדם, כאמא, ובכלל.

    לא כתבתי שום כתבה על עוזרות בית באתר. לצערי אחת מעוזרות הבית נקראת ריקי כהן.

    הטיעון הלאומני שלך בסייפא של הודעתך לא מדבר אלי. מצטערת. העם היהודי יכול להרשות לעצמו הרבה דברים, בעיקר להיות קצת יותר פלורליסטי.

    ולגבי "יש כל כך הרבה נושאים", זו טענת כל הטוקבקיסטים כשיש נושא שקצת כואב להם.

  13. לעולם אסור לנו להתנצל על הדעות, המחשבות והרעיונות שקודחים לנו במוח. מספר האמהות שווה למספר הדרכים לגידול ילדים ולתחושות, גם אם הן לא פשוטות לאוזניים מסויימות.
    ואם את בעניין של לכתוב יותר על רגעי השפל הקטנים באמהות, SO BE IT. אף אחד לא מוכרח לקרוא. אני בטוחה שיש קהל רב של אמהות שמהנהן בנמרצות מול חלק ניכר מהטקסטים האישיים שלך.

    כן, יש קשר שתיקה. אם נשים ידברו יותר על המצוקות שלהן כאמהות אולי יהיה קל יותר לחיות עם המצוקות האלה ואולי אף לנטרלן. זה לא שכולנו לורה בראון מ"השעות", אבל חלק מאיתנו מיוסר בחיי משפחה, גם אם זה רק לכמה רגעי שפל ביממה. ואם בחרת להביא את הרגעים האלה וזקקת אותם לטקסט – דיינו. יש מי שקוראת ומסכימה. יש מי שלא. להציב ראי מול מציאות כרוך בלא מעט אומץ, יש לציין. ולא כולן אוהבות מה שהן רואות, וזה בסדר גמור. אבל גם לא חייבים להתנצח ולנסות להפחית מהמינונים של הטקסטים רק כי הם צורמים למי שמאזין.
    תמיד גרסתי שעדיף להנהיג דיונים ציבוריים, גם אם הם מתרחשים באתרים עצמאיים קטנים ומופחתי רייטינג. זה עדיף על צנזורה עצמית, או בקשות מהקהל לכתוב טקסטים קצת יותר שמחים.
    שיהיה רק טוב,
    אלה.

  14. מוזר שהזכרת את לורה בראון כי אני חושבת עליה המון במחשבות חומלות, עצובות וגם שופטות, מה לעשות.
    היא נקטה בצעד קיצוני, שקשה מאוד לעכל, כשהאינסטינקט שלך הוא להגן, להיות שם בשבילם. האופציה הזו כל כך מפחידה, ועדיין אינני מאמינה שהיא קיימת בי בשום צורה. להפך.

  15. היא נקטה בצעד קיצוני, נכון. אבל בספר היא אומרת "בשבילי זה היה מוות ואני בחרתי בחיים". לא כל האמהות כמובן מרגישות שחיי המשפחה שלהם מרגיש כמו מוות, וכמובן שיש גם לדעת שצריך לקחת אחריות אישית על הבחירות שלנו בחיים ועל ההשלכות שלהן על חיינו וחיי בני המשפחה.
    לשפוט את לורה בראון יכול להיות אקט טבעי, אולי. אבל כשאנחנו שופטות נשים אחרות, גם אם מדובר בפיקציה ספרותית, אנחנו פותחות גם פתח לכך שאחרות ישפטו אותנו. וזה מה שעשו לך כאן, בתגובות.
    וזה לא שלורה בראון הספרותית הלכה לחיות חיים מלאי אקשן. כולה ספרנית בקנדה, אדושם. וזה לא שאני חלילה מעודדת נשים לנטוש את ילדיהן. אבל ביקורת עצמית ובקשה לגיטימית לתמיכה מהסביבה הקרובה (גם אם מדובר בפורומי תמיכה ברשת) חשובות מאין כמוהן. אל לנו להתבייש לבקש תמיכה ואנחנו מוכרחות כל העת לבדוק את עצמנו ואת המיקום שלנו על גרף האושר והסיפוק העצמי.

  16. למה שקורה היום, לכן אני נורא מרחמת עליה. התנאים שלה באמת היו בית כלא חסר מוצא בתקופה ההיא ועדיין, בסופו של דבר היא רצחה בנפש את ילדיה. היא יכלה לעזוב ולהישאר איתם בקשר לא?.
    היום אני מצפה מאמא שמרגישה ככה לחפש עזרה, ובטח ובטח לא לזנוח את ילדיה. לבדוק כל הזמן את מצב האושר שלנו זה דבר נכון, אבל אשה שמביאה ילדים צריכה קודם כל לדעת שמדובר בהקרבה עד העצם, גם כזו שמקריבה את האושר לפעמים, בשנים מסוימות, ולהביא את זה בחשבון, לכן אני תמיד אומרת שלא כל אחד צריך להביא ילדים. יש כאלו שזה פשוט לא מתאים להן.

  17. גם היום יש המון נשים שחיות בתנאים לא פשוטים, סוג של כלא, בין אם מדובר בכלא אמיתי, בדלת אמותיהן, עם בני זוג מתעללים, או מציאות אחרת שקשורה להיותן תלויות באופן מוחלט באיש שלהן.
    את יכולה לצפות מאמהות מה שבא לך, זה לא ממש יעזור. אין מספיק מודעות לקבוצות תמיכה, לסיסטרהוד ולתמיכה רגשית בתוך המשפחה. לנטוש ילדים זה מעשה קיצוני, אבל יש נשים שגם בוחרות בהתאבדות, ושני האקטים האלה נוסעים ממקום של תחושות סבל. סבל יגרום לנו ולכל אחד אחר לעזוב. בין אם את הבית ובין אם את העולם הזה. ואת הסבל הזה ניתן להפסיק, מה גם שלפעמים למרות שהוא נורא סובייקטיבי, במרחק קצר קיימים כלים להפסקת הסבל. הבעיה היא שלפעמים אנשים לא מוצאים זמן או את הכסף – לפעמים זמן וכסף הם פריבילגיה ששמורה לבורגנים, נגיד – לעשות מעשה. כמו קורס מדיטציה באיזה חור בגליל, או ללכת לטיפול פסיכולוגי (אפילו שיש סבסוד של קופות חולים במקרים של ביטוח רפואי משלים), או פשוט לבוא לבנזוג ולהגיד לו "תשמע, חבוב, אני זוקהק לשותפות המלאה שלך, אני לא מאושרת בתקופה האחרונה, קשה לי". הבעיה היא שנשים שלמרות שהן מרגישות ככה, הן מפחדות שיתויגו ככשלון והן לפעמים מעדיפות לסתום ת'פה ולסבול בשקט. והשקט הזה עוד יותר מסרטן להן את החיים והנשמה.
    אשה שמביאה ילדים צריכה להבין שמדובר בהקרבה, אני מסכימה איתך בעניין הזה. אבל עד שלא יהיו מספיק אבות ובני זוג שיבינו שההקרבה צריכה לבוא גם מהצד שלהם – לא יהיה שינוי. זה שינוי שחייב לבוא משני הצדדים יחד, משני ההורים (במקרה ושניהם נוכחים). זה לא קשור לזה שיש אנשים שלא מתאים להם להיות הורים, אני ממש לא מסכימה עם הקביעה הזו (כל עוד, נגיד לא מדובר באנשים עם בעיות אישיות שיכולות לפגוע בילדים). להגיד שלא כל אחד צריך להביא ילדים היא אמירה אפעס מתנשאת עם מוטיבים בומרנגיים. כלומר: אפשר להגיד את זה אפילו עלייך, כי הנה, תראי כמה את סובלת ונשארת בחיים לכתוב על זה (-:

  18. ועדיין, כן, יש אנשים שלא נחוץ להם להביא ילדים, והם בוחרים לא להביא אותם לעולם, והחברה צריכה לקבל אותם.
    המקרים היותר מצערים הם אנשים שלא בדיוק *בחרו* להביא ילדים או לא התכוננו לכך מספיק, והילדים שלהם סובלים מאוד, בין מהתעללות פיסית או נפשית, ועל אלו, מתנשא או לא, אני מרשה לעצמי לקבוע שעדיף שלא יביאו ילדים כי אין להם כשירות מנטלית לכך. כדי להיות הורה צריך מינימום אלמנטרי של רווחה נפשית כדי שלא תוציא כל הג'יפה הזו על ילדיך שלא מסוגלים לסנן אותה. נכון, זו השקפה מאוד דרוויניסטית, אבל היא נאמרת ממקום של כאב, לאוו דווקא כהורה במקרה הזה.
    לגבי העקיצה הקטנה והשנונה על חשבוני, תתפלאי, לא נכון ש*רוב* הזמן אני סובלת, וגם אם אני בהחלט עוברת ימים ושעות קשים, וחווה את הצדדים הכי מייסרים בהורות, אני חושבת עדיין שאני בת מזל, שיש לי ילד שהוא זכיה גדולה ועצומה לחיים שלי.

  19. ומחזירה אותך לתגובה הראשונה של אלחנדרה, שכתבה שנדמה לפעמים מקריאה בטקסטים שלך שאת נורא סובלת. קשה להתווכח על הרגשה של אנשים אחרים, כי זו ההרגשה שלהם, ככה הם מרגישים, אין מה לעשות.
    אני יכולה להגיד משהו. סתם משהו למישהו, והוא ייקח קשה את מה שאמרתי, למרות שלא התכוונתי להכעיס. כי סתם אמרתי. אבל הוא כזה, מה לעשות, או הרוס עד עמקי נשמתו. אני לא אתחיל להתווכח איתו למה הוא נעלב ממני. אני אתנצל, אני אבהיר. ובמקביל להבהרות, אני בהחלט מוצאת מקום לנהל דיון על התחושות הסובייקטיביות שלו מהאמירה שלי. התנצחות היא לא דיון. היא רק התנצחות. זו הנקודה שלי.

    לגבי אנשים שבוחרים במודע לא להביא ילדים לעולם – וואלה, אין לי ויכוח. סבבה להם. אני התייחסתי לעניין (ואולי סתם התפרצתי לדלת פתוחה, אז אני מתנצלת מראש) שנדמה היה מדברייך (פרשנות שלי, מה לעשות) שיש אנשים שעדיף היה שלא יביאו ילדים.

  20. ריקי – את נמנעת מלפתח דיון כנה על הגורמים שמובילים אותך להתרכז במאפיינים שליליים של אימהות,
    אלחנדרה ושמרית צודקות לגמרי. את מתחמקת ומעדיפה לשוחח עם עוד בעלת אתר אחרת במין התפלפלות רוויה חשיבות עצמית שמוציאה אותך מהצורך לפתוח את הדיון וסוגרת אותו לקוראות אחרות.

    לא -אין לי צורך לבדוק את סף הסיפוק העצמי שלי משום שהילדים עצמם הם תכלית הסיפוק העצמי, הם חלק מהחיים ולא מעמסה בשום אופן, וכך מרגישות רוב האימהות שחיות בארץ.

    אני גם אישה מאמינה ומסורתית (כמו רוב האימהות בארץ) – ואני מוצאת באמונה חיזוק גדול ושאלות על אימהות מהכיוונים המוזכרים בחלק מכתיבותייך לא עולות ולא רלוונטיות מכיוון שבריאות נפשית כוללת לרוב התמודדות יותר חלקה עם הורות, אמהות, ומערכת יחסים משפחתית ועם הבעל.

    מלבד חיי הקריירה שאני מנהלת, אני גם אמא לשלושה ילדים, שרק נותנים עוד יותר כוח להפרות את חיי הלאה, ולהמשיך לעבוד ולחשוב על רעיונות חדשים. הם הדלק שלי, הם והבעל. גם ברגעים קשים לא עולה בי אפילו לרגע תחושה של מחנק, חוסר פרטיות, ורצון להיעלם או לעזוב הכל, כמו שמתואר כל כך הרבה פעמים כמעט בכל מאמר שאת כותבת.

    ולגבי – וואי-נט אני חושבת ובצדק (ואף הזכרתי את העניין לחברות שלי, גם אמהות) שחייבים לראות עמדה אחרת, של אמהות בריאה שמפורסמת באתר המרכזי הזה. כי ההשקפה הקשה הזו מעוררת סלידה באימהות קיימות, וחשש מאמהות לעתיד או אפילו רווקות שחושבות על להפוך לאמהות חד-הוריות, או לפגוש גבר ולהביא ילדים לעולם.

    ולא יפה בכלל שכתשובה למשהו את אומרת: "לכי תכתבי לעורך"… זה מראה בדיוק עד כמה את מקצועית, וחבל, כי כיבדתי אותך לפני זה והייתי מקפידה להיכנס לאתר, כנראה מתוך תקווה שהדברים ישתפרו ואני אקרא יום אחד על השלמה מסויימת עם ההורות. אבל לא.

  21. ושלושתיכן נראות לי די דומות אבל אני אשיב פעם אחת ודי:
    "אז תכתבי לעורך" היה תגובה מוצדקת לטעמי על הטענה והקובלנה המנדנדת שוב ושוב למה אין עוד דעות באתר. למה את בטוחה שאם אני עובדת שם אני אחראית על היקף התכנים שם והמינון שלהם? נו באמת, זה טיפשי ממש.

    אני בהחלט מקווה שמה שאני כותבת מעורר חשש באימהות לעתיד, עד כדי שישאלו את עצמן אם זה באמת מה שהן רוצות ואם הן מוכנות לכך, גם באבות אגב, ככה יהיו פה הורים יותר מודעים ואחראיים לטעמי או לא הורים בכלל וגם זה בסדר.
    פתאום נראה לי שיש לי בבלוג התקפה של חב"ד

  22. ולמה בעצם לא לומר שיש אנשים שמוטב שלא יביאו ילדים לעולם? את לא יכולה להעלות בדעתך כאלו? למשל בעלי פסיכוזות? למשל אלי פימשטיין?

  23. אני ממש לא חבדניקית, לא יודעת לומר על האחרות, אבל אני מבינה את כוונותיהן הרבה יותר מאשר את שלך.

    ואת יודעת מה? "התקפה של חב"ד על הבלוג" זו התנסחות גרועה ומעידה על עולם הדימויים שלך שכנראה מורכב מפחד וחשש מאנשים אחרים בעלי דרכי אמונה אחרות, מקרב הדת שלך – ולא דתות אחרות.
    לגבי אימהות – רק שתדעי שהדת היהודית הרבה יותר הומנית ומקדישה דיונים רבים לגבי האם העבריה, מבאופן משוחרר ומעמיק יותר, הרבה יותר מכל דתות העולם האחרות. אולי תנסי לחקור את הנושא? אני בטוחה שתמצאי עולם אחר, וכל החששות יתפוגגו.

    לגבי התשובה "תכתבי לעורך", אכן תגובה מבזה ביותר. מכל אדם, קל וחומר "כתבת באתר של המדינה".

    ומעניין – אם ניסיונות חוזרים ונשנים לדיון אמיתי איתך בתור כותבת באתר וכתבת ב"וואי-נט" מטרידים אותך כל כך ואת מדמה אותם ל'התקפה' אז אולי באמת עדיף להשאיר את האתר עם הרייטינג האמיתי שלו, שברוב הבלוגים האחרים מורכב מדיונים עם כותבים אחרים בלבד, שבדרך מחמיאים ומשבחים אחד השני, כאילו לא היה מדובר באינטרנט נגיש ופתוח לקהל, אלא במועדון סגור ל"מסכימים איתי בלבד".

    דיברתי עם הרבה חברות וחברים על האתר הזה ורובם לא שמעו עליו ולא נכנסים אליו בכלל,
    אני ספיציפית הייתי נכנסת וקוראת את המאמרים שלך, כי הכרתי אותם ב"וואי-נט" ומשם הגעתי לאתר "רשימות".

    אבל, ספק אם אני אמשיך להיכנס לבלוג שלך, ריקי.
    לא נראה לי שיהיה דיון אמיתי על התכנים, שאת מסרבת לקחת אחריות אמיתית עליהם, ויותר מזה – לא נראה לי שאי פעם את הגישה המסתייגת והלא-חיובית שאת מעבירה בכתיבותייך תשתנה בקרוב.
    אז אולי באמת עדיף שתשוחחי רק עם "fellow-bloggers" שיחזקו אותך בצדקת הדרך.

    דעי לך שהתפלאתי לראות כיצד אישה מוכשרת כמוך (וזה ללא ספק עולה מאופן כתיבתך, גם אם היא מטרידה במסרים העולים ממנה) מתייחסת לדיון פורה כאילו נכפה עליה מהשמים, ואל המתדיינות כזבובים מטרידים שהחליטו לזמזם באוזן באמצע הלילה.

    בכל מקרה אני מאחלת לך למצוא את הטוב, את החיובי, את התעלות הנפש שבחייך כאם אישה ובעלת קריירה.

  24. איזה דיון אמיתי פספסתי ולאיזה שאלות, ספציפיות לא עניתי. כי לי נדמה שעניתי על הכל ולא התחמקתי מכלום.

  25. הגברת בסך הכל מנסה לחנך אותך ל"מוכרחים להיות שמח", משקפיים ורודים, ומה שהיא קוראת בריאות זה התחסדות, הסתרה וכליאת הרגשות האנושיים והאמיתיים שאת מוציאה פה, וכנראה שזה מרגיז אותה מאוד.

  26. אל תתייחסי לטרול/ים.

    אני מסכימה איתך בנקודה אחת – יש אנשים שצריכים להכיר את עצמם מספיק בשביל להחליט לא להוליד, להבין שזה פשוט לא בשבילם ולא מתאים להם. לא אני אקבע מיהו אדם כזה, ואני לא חושבת שהמדינה או הרשויות צריכות להגביל אותם. פשוט מצער אותי שהם לא מכירים את עצמם בנושא הזה. ההחלטה להוליד, אם כך, הופכת פעמים רבות מדי להחלטה פחדנית ועדרית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *