פתחתי כאן רשימת תפוצה. בתור קורבן ספאם ודואר מציק אחר, מבטיחה לשלוח רשימה רק אם היא ראויה לכך, ולא יותר מאחת לחודש.

 

כדאי לקרוא את הכתבה היפה הזו, על קייט מוזס וקאמיל פרי, חלוצות פורומי אימהות ברשת שהוציאו ספר נוסף ומסקרן על הורות, מהיבטים פחות מדוברים שלה, ובמילים אחרות מדובר באחיות. מאוד לוהט עכשיו הנושא הזה. האם זה ישכך אחרי חדוות הגילוי והוצאת כל המחסנים של תיבת הפנדורה ההורית?

 

הערב היו כאן שתיים מחברותי הטובות עם הילדים שלהן. אחרי גישוש והיכרות איטית (הן לא מכירות), ירדנו עם הילדים לגינה, כי נעשה קצת יותר מידי רועש ודחוס בבית. לשלושתינו ילדים בני שלוש+ ועדיין, מפתיע, מתסכל ומכעיס לגלות שאי אפשר לנהל שיחה עם חברה בגינה, עדיין לא. מקסימום שברי משפטים, אסוסיאציות, רמזים על מה שלומי/שלומה, קטעי אינפורמציה. ולי, או לה, נשאר להשלים את התמונה, מהדמיון, מהאינטואיציה. האם תעשה א' את הצעד הנועז והנחשוני שישנה את כל חייה וחיי משפחתה? ואיך היא תתמודד עם המעבר לארץ אחרת, זרה, עם כל המשפחה, ואיך תהיה ההתאקלמות שלה, ושל כל אחד מהמשפחה, ואיך ייראה הבית החדש שלהם, כשאת הנוכחי אני כל כך אוהבת, והאם היא תשאיר אותי מעודכנת, בשלט רחוק, במסנג'ר? האם עוד ניפגש? כמה שאני מקווה לא לאבד אותה.

וג', מה יהיה הפרוייקט הבא שלה, אחרי שהנוכחי, התובעני, המתיש ומכלה הכוחות הסתיים? האם היא תותיר אותי מאחור באימהות לילד יחיד ותביא בקרוב את האח לילדה הביישנית, המקסימה שנכנסה לנו לבית וללב? האם מעמדי במצבת החברות שלה ישתנה בגלל שאימהות לילד אחד, גדול יחסית שונה לחלוטין כנראה מאימהות לשניים, כולל תינוק שמחזיר אותך לימים ההם?

מערכת יחסים עם חברה בשלב שבו את מלהטטת בין העבודה לאימהות היא יותר מכל משהו שאת מחזיקה בו בציפורניים למרות המגבלות הבלתי אפשריות שנצמדות למערכת הזו, העייפות, היעדר המרחב. העובדה שאינטימיות היא מצרך זר כל כך, אקזוטי אפילו,  כשאת הכל שואב ממך מישהו אחר, שאת רוצה לתת לו כל מה שאת יכולה. זו השורה התחתונה, אותה אינטימיות חמקמקה שאובדת עם השינויים האלו שכולם קוראים להם החיים. אותה אינטימיות שמרשים החיים כשאין לך ילדים ומחויבויות משלימות, של שיחה אינסופית וקודחת ופולשנית לתוך הלבד שלך, ועוד סוגים של אינטרקציות, גם שתיקה. לפעמים אני כל כך מתגעגעת.

 

 

 

 

8 תגובות

  1. לרשימת התפוצה שלך לא חושב שהרשימות שלך הן דואר מציק, ורוצה לקבל עדכון בכל פעם שאת מפרסמת משהו. אם תשלחי רק פעם בחודש, את מפספסת את המטרה של הכלי הזה ומחייבת את הקוראים שלך גם להתעדכן דרך מייל וגם להתעדכן ע"י כניסה לאתר. מי שרוצה רק היי-לייטס, ייכנס לאתר פעם בחודש וימצא את ההיי-לייטס בעצמו (מקסימום את יכולה לפתוח תיקייה בארכיון בשם היי-לייטס בשביל המתעדכנים פעם בחודש).

    מה, את לא חושבת שמה שאת כותבת מעניין מספיק? תני יותר קרדיט , גם לעצמך וגם למי שקורא אותך.

  2. ריקי את פשוט כותבת נפלא.
    כמה אני מזדהה עם התחושה של חוטי שיחות תלויות לאחר המפגש.
    כל הענין של חברות מאוד לא פשוט לי מאז הלידה מזה שנתיים)
    לי במיוחד קשה עם חברה שלא מצליחה להיכנס להריון. אני ממש מאבדת אותה.

  3. בהנחה שאף אחד פה ברשימות לא מפציץ 5 פוסטים ביום (ומי שכן, אני אישית לא נרשמת לשום רשימת דיוור שלו), כשאני נרשמת לרשימת תפוצה כזאת אני רוצה לדעת בכל פעם שפוסט מתפרסם. לא בטוח שאני אכנס כל פעם לקרוא, אבל לדעת שיש חדש אני רוצה.

    סתם בשביל הסקרנות, אתם רואים מי האנשים שנרשמו לרשימה שלכם? שמות ומיילים?

  4. נתת לי יופי של מחמאה לשבּת. לגבי חברה שלא מצליחה להיכנס, גם לי הייתה ידידה כזו, והמטען החורג של רגשי האשמה שלי הכריע את זה לדעתי.
    חן, לקחתי את ההמלצה ואדוור כל רשימה. ממילא אני לא מגיעה לזה יותר מפעם בשבועיים. לעתים רחוקות יותר.
    לא, אי אפשר לראות מי האנשים שנרשמו ואפילו לא את המיילים. מודה שזה באמת מסקרן. כל מיני חוטי קשרים שאולי עוקבים אחרי כאן 🙂

  5. נראה כאילו את סובלת ממה שנקרא דיכאון מז'ורי שלקית בו לדעתי – כתולדה מתמשכת של דיכאון לאחר לידה שהודחק כתוצאה מלחץ חברתי להפגין השלמה עם אימהות כלפי חוץ, וערך אינדיבידואליזם פראי ולא פרופורציוני למציאות.

    אני ממליצה בכל לב להתחיל בטיפול פסיכולוגי כדי שתוכלי להפנים את האמהות כערך טבעי בחיים ולא כרשימה של מטלות.
    מומלץ ביותר גם כדי שהילדים שלך לא יאבדו קשר מאוחר יותר, משום שלמרות שנדמה כאילו אין הם חשים בהסתייגויותיך הדכאוניות – הם חשים זאת בתת-מודע, ועוינות תשתרש אצלם במהרה, כך גם חוסר משמעת, בעיות קשר וריכוז – והכי חשוב פסיכוזות כתוצאה מערך עצמי נמוך.
    זו סכנה גדולה לילדים – שכילדים עד גיל ההתבגרות האגו שלהם משמש כסיסמוגרף שמצביע על מלאכותיות וחוסר שביעות של ההורים, הם מטמיעים ורושמים כל עניין קטן שכזה.

    פסיכוזה כזו אינה יוצאת דופן ונפוצה במיוחד בחברות בורגניות עירוניות בעולם המערבי, שסובלות מדרדור ערכי, התרחקות מהטבע, תרבות צריכה ריקנית, והשתעבדות לתאגידים וחברות המעסיקות.
    לכן אין מה לחשוש ומומלץ ללכת על טיפול פרטני עצמי ובשיתוף עם בן-הזוג.

    דבר אחד בטוח: אל תשלי את עצמך שמידת הפקפוק שאת מגלה באימהות והתגשמותה בחייך היא נורמלית, גם אם את מנסחת זאת היטב ומביאה מקורות למכביר.

  6. להוסיף מע"מ או את מקבלת שחור?

    נ.ב
    אני מאוד מקווה שאת לא מטפלת באימהות או הורים עם הגישה החשוכה הזו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *