שוב באת לבקר אותי בחלומות ובעֵרוּת. שבוע שלם שאתה מסתנן כמו מחבל במהלך היממה הדואבת, ואפילו דקה היא מעל למנת הרעל שאני מרשה לעצמי.

אני מנסה לסלק אותך, מנסה עדינות, מנסה כוח וגסות, ובמקום ללכת אתה רק משלים נוכחות. חיונית עד רמת מרקם העור הבהיר והלא חלק שלך, צפיפות השיער הכהה, אופי המבט ביום ההוא.

הם ופרטים אחרים צפים  לפנות בוקר ותוקפים אותי באמצע היום. פיסות זיכרון נושרות לי במיטה ובתודעה כשאני נאבקת לסלק את החלום, לנעול את שערי הטראומה שצריך לסמם מחדש אחרי כל השנים האלו.

הדילרים שלי רבים, אבל אתה עיקש מהם.

 

5 תגובות

  1. יש ימים שבהם אני רוצה לחלום עליו לפחות. להרגיש שקצת ממנו עוד נישאר. אפשר ביכלל להסביר דבר כזה? כולם תמיד אומרים שהם לא הספיקו להיפרד כמו שצריך. שלא הספיקו לומר את המילים האחרונות. הספקתי הכל. אמרתי הכל. כאבתי הכל ואין לי תשובה. אין לו סיבה לבוא אלי בלילות. והוא אוסף את עצמו ממחשבותי, כאילו מרחם על הפצעים שזה משאיר בשיגרת יומי יש ימים שאני חולמת שלא אשכח. שאכאב הכל בחדות של היום הראשון. אז בימים כאלה, כמו היום אני מקנא בחלומות. מקנא בפרטים הקטנים. תחזור, ולו רק בחלום. תחזור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *