בזמן האחרון אני מרגישה איך היא מזדחלת פנימה לתוך האינטימיות האידיאלית (כמעט) שלנו, הידיעה שהילד שלי יעזוב אותי יום אחד, ועד אז יעשה את זה בהדרגה בכל מיני אופנים מנפצי אוטופיה ולב.
זה מתחיל בדברים קטנים זעירים אבל טורדניים. הבוקר, כשהוא שוכב מכורבל על המיטה הזוגית שלנו אחרי המקלחת, עורו חמים וקצת לח עדיין, שיערו מגיר טיפות מים, הוא אינו מגיב לנשיקותיי, רק שוכב לו בשקט ומהרהר, ואז אומר לי, "אמא אני רוצה קצת פרטיות".
אני מכבדת מיד את הרצון הזה (מזל שלא אמר את המילה ספייס) ומתרחקת, ואז אני חושבת בבירור את אותה שארית מחשבה שצפה לי בזמן האחרון, ומטרידה אותי בשאלה, "מתי אני אקבל את ה'עזבי אותי, נודניקית' ואיך אני אעמוד בזה".
ביום אחר, אני רואה איך הוא מעביר את פנים היד שלו ומוחה את הנשיקות שלי מהלחי שלו במהירות, מציץ לראות אם שמתי לב. דברים קטנים, אבל יש להם תכונה זדונית להישאר.
כשבאות המחשבות האיומות הן מביאות איתן תסריטים עגומים בהרבה. הרתיעה, הריחוק, הדחייה מהזיקנה הלא מלבבת גופנית של הוריו, החיים האחרים והעצמאיים שבהם יהיה לנו מעט מקום, יחסית, ותלוי כמובן בכל כך הרבה דברים. אולי לזה מתכוונות האימהות שהיו נוזפות בי בעת ימי תלונותיי, "תיהני מהזמן הזה, הימים האלו עוברים ולא חוזרים".
בראשיתו של יום ובערבו, הוא עדיין מבקש שנשכב לידו עוד קצת, לפעמים קם ישר לזרועותיי, עדיין קל יחסית להזמין ממנו התרפקות, אבל כמה זמן זה יימשך? בעיניו של בן השלוש שנינו עדיין בעלי כוח אינסופי, יפים, ונדרשים כל כך, הלב נבעת מהמחשבה לאבד את מבטו המזין.
אני מסיר בפניך את הכובע על רגישותך ועל האומץ שלך להיחשף. אני רק יכול להגיד לך, אם יש בכך נחמה כלשהי, שהעונג שבראיית יישות חדשה קורמת עור וגידים לנגד עיניך שקולה לכאב שבהיפרדותה ממך.
וגם, ואת יודעת את זה, במקום כלשהו הוא לעולם יהיה חלק ממך. ואת ממנו.
יש פיצוי: הסימביוזה מתחלפת יותר ויותר בשיתוף רגשי מילולי. את תופתעי כמה מספק ומרגש זה יכול להיות.
עוד מעט חוץ מנהימות לא ברורות, תנודות בלתי אפשריות במצבי הרוח מעליזות בלתי נתפסת לדיכאונות עמוקים, התפרצויות זעם שאת בכלל לא תביני מאיפה נחתו עליך וכאלו.
אחר כך בא השלב שהדיאלוג המשפחתי נגמר פחות או יותר בשני משפטים שיבואו מצדו של הבחור:
א. אני צריך כסף.
ב. איפה המפתחות של האוטו
כל ניסיון תגובה שיבוא מצדך ייחשב להצקה, הטרדה, כניסה בלתי מוצדקת לפרטיות שלו וכאלו.
פעם היה מקום לתקווה: או שמצאו חברה ששיחררה להם את הלחץ, או שהצבא יישר אותם והיה למה לחכות…
היום אני שומע יותר ויותר על בני 30+ "שחוזרים הבייתה …"
אז אל תדאגי. יש למה לחכות …
אין יותר שנואה עלי מהמילה כבוד, אבל איפה בדרך נעלם אותו דבק שמכיל גם חמלה על הרגשות שלנו מצידם?
דבי ועופר, אני בהחלט לוקחת את זה בחשבון, ועם זאת, זה עניין של מינונים מה יהיה יותר, החיובי או המכאיב? אני מאוד עסוקה במחשבות על הורים וילדים בבגורתם שמתרחקים ואפילו מתנכרים, זה אחד הפחדים הגדולים שלי.
אני כנראה לא יכולה אחרת.
א. נדמה לי שהיום בסך הכל אנחנו נמצאים במצב הרבה יותר טוב מאי פעם. פעם כשילד היה צריך לתפקד כגבר כבר בגיל 15-16 ונערה הייתה מוכנסת למיטתו של מישהו מייד אחרי המחזור הראשון, פשוט לא היה זמן. פעם, שזיקנה התחילה בגיל 40 ובני 50 נחשבו לקשישים, לא היתה לנוער שום פריוולגיה של התחבטות והתלבטות. פעם כשרובה של האוכלוסיה חייתה בעוני והדאגה לקיום הבסיסי הייתה אמיתית, לא היה מקום ל"התבגרות". (כל הפעם הזה מוצג כאן בהגזמה בכוונה רק כדי להדגיש).
בכל אופן, היום כשאנחנו, יחסית לתקופות קודמות בהיסטוריה, עשירים יותר, חיים יותר שנים, בריאים יותר, חשופים יותר לתרבויות שונות, הטכנולוגיה מביאה אותנו למקומות שאף אחד לא חלם עליהם, אז גם הנוער חייב למצוא לעצמו מקום משלו וזאת הסיבה שגיל ההתבגרות מתחיל היום בגיל 8 (ויש כאלו שטוענים שאפילו מוקדם יותר) ונמשך עד גיל 30 שרק אז מתחילים לצאת לעצמאות כלכלית, אינטלקטואלית, לבגרות אישית מלאה ולהתייצבות.
ב. אז מה כן? הפיתרון האישי שלי? זאת לא אמת אוניברסלית ובוודאי לא פיתרון בית ספר. המנהלת ואנוכי החלטנו בשותף כי אנחנו מתמודדים עם הבעיות בשיטת "המגדלור בערפל". מה זה אומר? זה אומר שאנחנו חייבים לשבת על בסיס של סלע איתן, יציבים, בטוחים בעצמנו ו"גדולים" ולשלוח אור חזק וברור לכל הכיוונים. הכנופיה שאנחנו מגדלים בבית צריכים לנוע להם בים שמסביבנו, כאשר הם בערפל די גדול (גם כשנדמה להם שהם כבר "יודעים הכל") אבל תמיד יוכלו לכוון את עצמם חזרה בהתאם לאור שלנו, אם ירצו. אם לא ירצו? אין לנו הרבה מה לעשות בעניין. אנחנו רק יכולים להציע את "האור" והם צריכים להחליט מהו המצפן שלהם.
ג. לא חסרות דוגמאות של ילדים מבתים טובים (בלי מרכאות) שבחרו בדרכים נלוזות ואין דבר שההורים יכלו לעשות ולא עשו כדי לעזור וללא הועיל. כנ"ל יש גם דוגמאות הפוכות.
כיום, הילדים הם בעלי עוצמות "ניהוליות" שלא היו בידיהם בעבר ואנחנו ההורים חייבים להפעיל מתודולוגיות "ניהול" חדשות בכדי לטפל בארגון המשפחתי.
אבל מה שמקל עליהן הוא הזמ—ן הארו—-ך מאד עד שהן מגיעות לסיום. אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת את השיר "הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה.." של אהוד בנאי. שהרי מגיע היום ולא רק "הילד" בן השלושים זקוק ל"ספייס" (כלומר, מקום, זמן, חלל, שקט, יאללה תלכו כבר מפה, אבל אל תשכחו לחזור מידי פעם) אלא גם הוריו שבשלב מסוים נזכרים בימים שהם היו רק שניים ביחד, שלא לדבר על הזמן שהם היו כל אחד לחוד. ואז חווים גיל התבגרות הפוך: ההורים רוצים לעזוב. דניאלה שמי סיפרה פעם איך בעלה והיא החליטו לעזוב: הם קנו דירה קטנה יותר ועברו אליה, מותירים מאחוריהם את ילדיהם בבית הגדול. שיסתדרו לבד. עם הכביסה, האוכל, החברים/ות, השלט והדי וי די.
הלידה של הראשון לא היתה קלה. המיילדת היתה מכשפה מרוקאית בפנסיה. אחרי שנאבקו עם מכונת הואקום שלא היתה מוכנה כמו שצריך, והוא יצא, לקחו אותו לבדיקות ולא נתנו לנו אותו מייד.
אשתי התחננה לקבל אותו ואז המכשפה אמרה "אין מה למהר. חכי חכי. לא תשימי לב והוא כבר יגדל וייצא עם בחורות ויעזוב אותך."
כן, כל פעם שאני קצת עייפה מלהרים אותו או שהוא בוכה כשאני הולכת אני חוזרת מרימה ו… כן נישארת. בגלל כל מה שכתבת כאן וגם בגלל כל אותם גברים לא בנויים לקשר שהיכרתי שניראה לי שכשרצו קצת יותר לא היה מי שיתן ולכן למדו להספתק בעצמם. בקיצור אני נוצרת כל רגע. וכן כבר עכשיו הוא לא כ"כ רוצה נשיקות ממני ומעדיף את אבא שלו כך שאט אט אני מתרגלת.