תמונת הילד הבוכה 2005, היא של הילד רפי אוסי, ילד גנאי בן שנתיים וחצי, שהופרד בכוח מאמא שלו, עובדת זרה, תודות לבריוני מנהלת ההגירה, שגם גירשו את אביו לפני שלושה חודשים. תמונתו של אוסי המתייפח וסיפורו מופיעים הבוקר במקומון "העיר", ע"י הכתב עזיז דיוף. הסיפור המתפרסם מגלה ששוטרי ההגירה לא האמינו לאמו שהיא חד הורית וכי אין מי שיטפל בילד ולקחו אותה למעצר. הילד מוחזק בגן ילדים לעובדים זרים, ושם הוא נותר לבד אחרי שהילדים הולכים עם הוריהם. רפי ירד במשקל באופן דרסטי מאז נעצרה אימו, סובל מחרדה והתפרצויות בכי ממושכות, והאישה שמחזיקה בו, הגננת ג'ויס, גם היא גנאית, ניסתה למסור אותו לארגון מסיל"ה, כי אינה עומדת בטיפול האינטנסיבי בפעוט הנמצא במשבר טראומטי, לצד עבודתה כמטפלת במעון. וכשאתם חושבים על מעון, תשכחו את כל מה שאתם מכירים. בעולם שמעבר לכביש לה גרדיה, בואך התחנה המרכזית הישנה, מעון פירושו דירת חדר וחצי, בקומה רביעית בבניין ישן, מתקלף וחשוך, שחיים בה 9 ילדים קטנים. כן, תשעה. כשהאטרקציה היחידה המבדרת אותם היא טלוויזיה שקיימת בחדר השינה של הגננת השומרת עליהם. אישה מקסימה דרך אגב.
בהול של מטר על מטר הכולל גם מטבח היו 8 לולונים=מיני לולים, מתפרקים וישנים, שגודלם כחצי ממיטת תינוק של שילב.
ובינתיים יושבת אימו במעצר, חרדה עד מוות לגורל בנה, ומסרבת למלא לו טפסי נסיעה,משום שאינה מבינה על מה היא חותמת, וכדי שלא יגרשו אותו בלעדיה.
מאז פרסום הסיפור כל הרשויות מגלגלות את האחריות זו על זו. משרד הפנים טוען כי הסמכות למעצר ולהחזקה היא של משטרת ההגירה, וההחלטה להשאיר במעצר היא של שתי שופטות המשמורת במשרד המשפטים, שרון בבליירי ורות גרינברג, שהחליטו לא להאמין לאם, מארי, שאב הילד גורש ואין מי שיטפל ברפי הקטן, והותירו אותה במעצר.
מקריאת הפרוטוקולים של דיוני הארכת המעצר, והערעור של עמותת מסיל"ה, אפשר לראות את תמונת המציאות האיומה והמצמררת של אישה גאנאית שעושה הכל כדי שלא יגרשו אותה, שנאחזת בציפורניים בחיים שיש לה כאן, גם משום שאין לה שום אמצעים אחרים, וכנראה משום שהיא יודעת שאם תגורש יתכן שצפוי לה בגאנא סיכון חיים ממשי. "אני לא מוכנה שתרחיקו אותי", היא אמרה בדיון, "אם תשחררו אותי אין לי כסף לכרטיס טיסה. אני אעבוד, את אומרת שאסור לי לעבוד, אז אני אבקש משגרירות גאנה לרכוש עבורינו כרטיס טיסה. בעלי הורחק מישראל. שמו … את אומרת לי שהוא היה בפנייך ולא הזכיר שיש לו כאן אישה וילד, ואני עונה לך כשזה בגלל שהוא לא רצה שיגרשו גם אותנו".
מהתנסחות השופטות בדיונים, שרון בבלי-לארי, ורות גרינברג באופן שאינו מזכיר כלל טיפול בבני אדם, או שמונח לפניהן גורלו של פעוט. "אינני מאמינה למוחזקת כי היא משמורן יחיד וכי אין לה בן זוג השותף לה. אילו באמת הרצון להיות קרובה אליו ולצאת עימו מישראל לארצה היה מנחה אותה, היא הייתה מסכימה למלא מסמכים לשם הוצאת תעודת מעבר", כתבה השופטת רותי גרינברג. עוד כתבה כבוד השופטת "התרשמתי שהטלוויזיה שלה יותר חשובה לה מבנה". התבטאות אומללה לשופטת, גם אם העובדת הזרה דיברה על הטלוויזיה שלה בדיון.
בדיון נוסף, עובד סוציאלי מטעם מסיל"ה העביר מכתב לפי פנתה אל מסילה השמרטפית שהודיעה כי לא תסכים לשמור על הילד. "אינני משוכנעת כי המוחזקת היא משמורן יחיד של הילד שלה. לילד שמרטפית קבועה ולאן בן זוג, שלקח על עצמו אחריות על הילד כאשר נעצרה. הוסבר למוחזקת כי עליה לעזוב את ישראל עם הילד, למוחזקת אין כסף להפקדת הערבות ואין לה מי שיערוב לה". (עו"ד רותי גרינברג).
אם כבוד השופטת הייתה בודקת, ולא מסתמכת רק על עדות האם, היא הייתה מגיעה בקלות לעדויות שאני הגעתי אליהן ביום עבודה אחד, על לידת הילד בישראל (בדיונים ראשונים הוטל ספק שאכן הילד שייך לאמא, ונטען שהיא משתמשת בו כבן ערובה), על מסמכי ביטוח הלאומי המצהירים על זהות האב, ועל רישום המראה שהאב אכן נסע מכאן, והילד לבד, אצל גננת שלא רוצה ולא יכולה להחזיק בו. אבל זה ילד של עובדת זרה ושחורה, וחוקי הגנת הילד בישראל לא חלים עליו, מסתבר.
גם אם השופטות פועלות בחסות החוק, וגם אם האם משקרת, זהו חוק שדגל אדום מתנוסס מעליו, וקשה להבין איך שופטת משפחה יכולה להיות אטומה כל כך לגורלו של ילד קטן, רק בן שנתיים וחצי כאמור. הצורך הלאומי לתפוס, לכלוא, לגרש את מי שעובד כאן ללא רישיון הופך את רשויות החוק והביצוע למפרי זכויות אדם, וגרוע יותר, להעמדת פעוט בסיכון ומצוקה שגורמים לו נזק נפשי חמור. נראה כי כשמדובר בעובדים זרים, או לא יהודים, ערכים נאורים כמו הגנת הילד, זכויות הילד, מתפוגגים לטובת הצורך הלאומני הדחוף לתפוס ולהעיף אותם מכאן. זו גם אינה הפעם הראשונה שרשויות ההגירה מפרידות בין הורים לילדיהם הפעוטים תוך הפקרתם לחסדי זרים מקהילת העובדים הזרים, והעמדתם בסיכון גבוה במיוחד. כל כך עגום, טובת הילד לא עומדת גם בבית הדין למשפחה, העיקר שקודם כל שהמדינה תהיה נקיה מזרים.
ריקי, לא רק שאני מסכים עם כל מילה שלך אלא שאני מתפלא איך זה שלא ראית מקרה עצוב זה כקשור ומשקף את הטמטום הכללי התוקף את החברה, טמטום ההולך ומתדרדר ומתלווה בציניות פושעת ובאלימות מתפשטת לכל חלקה שהיתה פעם טובה ובטוחה…
ממתי "טובת הילד" או טובתו של מישהו בכלל מהווה שיקול של בית-משפט (אלא רק במליצות נשגבות בפסקי-דין מלומדים)? ממתי מוסד ישראלי השתמש *באמת* בשיקול של שכל ישר ורגיש במדיניות של קבלת-החלטות מעבר לשיקולי רווח, קסת"ח, פוליטיקה, וכוח?
במדינה בה
רגישות נחשבת לחולשה,
אהבה נחשבת לטפשות,
נדיבות נחשבת לטמטום,
טוב-לב נחשב לילדותיות,
ועזרה לזולת נחשבת לפראייריות –
שום דבר כבר לא מפתיע ומפליא…
כן כן, בואי נודה שכוחניות, אגו, מניפולציות, ושו אוף הם לא רק הערכים הנעלים והמוערצים, אלא הילכות היומיום המטופחות על-ידי אמצעי התקשורת, בשיתוף-פעולה כנוע של כולנו, ממערכת החינוך ועד לאחרון ההורים.
בתוך חברה שכזו, שאלו ערכיה ונוהגיה, גילויי איכפתיות, דאגה, חום, אהבה ורגישות כלפי תינוק זר, שונה, ולא-שייך, הם לא רק דבר נדיר אלא ממש מבוזה.
המקרה שתיארת אינו מהווה את "שיא האטימות", לדעתי. הוא בבחינת עוד מקרה אומלל וכואב בחברה המאבדת עצמה לדעת.
אתה מרגש ומעורר תקווה.
כשמדובר באדם בודד, בעיקר אם הוא ילד קל מאד להיכנע לרגשות סוחטי דמעות ועצב (בלי ציניות).
רק שצריך לזכור שני דברים. האחד טפל והשני עיקר. הטפל הוא שכיום אין אף משטרת הגירה בעולם שנעים להתקל בה ואנשים ללא אזרחות נתקלים בבעיות יסוד שצריך לתת להן פתרונות אנושיים בדחיפות.
אבל הדבר העיקרי הוא שגם לאזרח מדינתו הההתמודדות עם משולש העוולה של הון-שלטון-תקשורת הנשען על מערכת משפט דפוקה, חסרת אחריות, לא יעילה ומעל לכל בלתי צודקת בעליל הופכת לקשה מנשוא.
היו לי מחשבות בעניין ולא הצלחתי למקד אותם באופן חד וחריף כמוך. תודה
וההוא, אופיר, מה שמו, שר הפנים?
ה"פנים החדשות והצעירות" עאלק.
הבעיה שגם הוא לא יכול להתערב עכשיו בהחלטת שופטת, זה לא חוקי ולא יעמוד בבג"צ שתגיש המדינה.
הילד חי בגן הילדים שלו, הגננת עדיין מסכימה לטפל בו, והיא ראויה להמון הערכה.
הלחץ התקשורתי עזר. אמרו לה להתייצב במנהלת ההגירה, אבל זה כבר קטן. תודה לכתב האמיץ עזיז דיוף, ולסיגל רוזן, אשה יוצאת דופן ומדהימה.
פירוט, בבקשה. איך זה עזר, מה קרה, איפה האם והילד עכשיו.
תודה.
לא הוגשה עתירה. נאמר לי שהלחץ התקשורתי עזר, ולפתע אתמול בערב שחררו אותה. בעיקר משום שמדובר במעצר לא חוקי במסגרת היותה משמורנית יחידה. מה שקרה שהרבה מאוד אנשים הפעילו לחץ על משרד הפנים, השר החדש, ובעיקר על משרד המשפטים. המון אנשים הרימו טלפונים, עורך דין נכנס לעניינים והתכוון להגיש עתירה מחר. כנראה הבינו שזה לא יעמוד במחוזי.
האם והילד בדירתם. בקרוב הם יגורשו לצערי.