"But what about my needs"
הופ, "שלושים ומשהו".
אחת השאלות הנפוצות בתגובות לפוסטים שלי היא זו שבכותרת. הסיבה שמרוב הרשימות שלי נעדר תיאור החלק הנוכח של אבא בבית היא ניסיון להגן על פרטיותו, מתוך בקשה מפורשת. בעבר התייחסתי קצת למהמורות הזוגיות שלנו כהורים טריים שלא בטובתי בהכרח בהקשר הפרטיות, ואני בהחלט מבינה את הפרצוף החמוץ, וחושבת שלאף אחד לא מגיע שיקטרו עליו קבל בלוגספירה בעודו סובל גם ככה. לכן רשימה זו תהיה הליכה על ביצים, וזו אינה תכונה בולטת אצלי, אבל יש דברים שבוער לי להגיד, כמה נקודות על איפה האבא, שלי, שלו ושלכן.
אחד מהזיכרונות החזקים שלי מיחסי עם אבי בילדותי, ואני זוכרת עד רמת החדר בו היינו כשזה קרה, הדרך בה עמדנו בו, והבעת פניו, הוא כשאבי נשאל יום אחד באיזה כיתה אני, לראות אותו תוהה, לא זוכר בדיוק ועונה את התשובה הלא נכונה. גימל או דלת הוא אמר, וניסה לחשוב מה מהם נכון ואז ענה גימל. הייתי בד', ואי הידיעה שלו בערה בי בתערובת של בושה, בדידות וזעם.
רוב הזמן אני בטוחה כי אין אף חוט מקשר בחווית ההורות בין אבא שלי לאבא של הילד שלי, ואבות ילדי חברותיי. אני יכולה לראות את המבט המריר ומלא הקינאה של אמא שלי, של דודתי, שתיהן אמרו בהזדמנות שונה, "איזה בעל נהדר, כמה הוא עוזר לך. בזמני זה היה אחרת". (במאמר מוסגר, אפילו לא טרחנו להתחתן, אבל אי המיסוד לא פוטר אותנו מהתבניות המוכרות בעיני הבריות). אבל באי נחת אני מודה, שמשהו אצלי עדיין מתפעל ממנו בכל פעם שהוא מנקה את הבית (טוב ממני), מטפל בכביסות, ומבשל. אני מנסה לגדוע את התפיסות העבשות אלו, והוא עוזר לי לא רע בזה.
אמנם נדוש לומר זאת, אבל המושג "עוזר לך", מקפל בתוכו את כל ההפנמה המעמדית הנשית, של חלוקת התפקידים הישנה, ועדיין הוא שכיח בשפה היום יומית גם אצל אימהות חדשות. הסיבה המיידית היא כמובן רגשי אשמה. אני מביאה (הרבה) פחות כסף הביתה, אני זו שצריכה לקחת על עצמי את רוב מטלות הבית והטיפול בילדים. יש מעט מידי גברים שמבינים את התפקידים האלו כעבודה הכי תובענית, שוחקת ולפעמים כפוית טובה שקיימת, אבל יש עוד מעט מזה נשים שמבינות את זה, ואת כוחן במוסד המשפחתי ובזוגיות שלהן.
השתיקה, ההשלמה, התסכול והמרירות המצטברים, והבדידות הגדולה, נראים כחומת ההפרדה הרווחת ביותר וגורם הגירושין הכי נפוץ לזוגות שהם גם הורים. התלונה הנפוצה ביותר שאני קוראת בפורומים שונים להורים (ש95 אחוז מהמשתתפים בהם – אימהות!) – היא המלכוד הבלתי אפשרי שבכובעים הכפולים, גם קרייריסטית, גם אמא שאפתנית וטוטאלית, החברה מצפה ממך, את מצפה מעצמך. ועוד לא דיברנו כלל על תפקיד בת הזוג, אבל למי יש כוח להגיד משהו בתשע בערב, אחרי שמשכיבים את כולם. ועל זה בעצם אני כותבת פה רוב הזמן, ועל המתח הבלתי פוסק שהתמרון בין התפקידים האלו מכניס לזירת המשפחה והאינטימיות הזוגית.
הויכוח המגדרי-חברתי הנוכחי כפי שאני קולטת אותו הוא מול מי לרכז את המאבק כדי לשחרר אותנו פעם נוספת? מול הגברים, שמוכרחים להקנות להם הרגלי נוכחות משפחתיים יותר גם בעולם העבודה התחרותי מאי פעם, תוך חינוך המעסיקים שלהם, או מול המעסיקים שלנו הנשים, שלא תמיד מגלים גמישות ופתיחות מחשבתית לכך שעובדת יכולה להיות אפקטיבית גם במסגרת שעות קטנה יותר מה12 היומיות שהתרגלה לנפק טרם הפיכתה לאם.
המלכוד הופך להיות חריף יותר משום שפעמים רבות דווקא שיפור תנאים כלכליים שיכול לספק לאם יותר תמרון בעזרה בבית, בניקיון, כביסה ושמרטפות, נמנע ממנה בגלל המגבלות שלה בשעות העבודה, והיא לגמרי לבד בדילמה הזו בדרך כלל. הדבר הכי מדאיג בסיטואציה הזו, שאני שומעת יותר ויותר נשים שאומרות לי, "די, רוצה לנוח, רוצה שהוא יפרנס אותי ואני אחזיק באיזה משרה לא מאתגרת, רק כדי שיניחו לי בעניין ה"עלוקה שלא עושה כלום עם עצמה". עדות לזה אפשר היה לראות בתחקיר של אילנה דיין על אימהות עובדות, ששודר לפני כמה חודשים ב"עובדה", שהראתה כמה נשים שויתרו על המרוץ, לטובת התרכזות טוטאלית בבית ובילדים. חזרה אל המשפחה הפטריארכלית?
אז איפה האבא? מהתרשמות מהסביבה שאני חיה בה, וקריאה אינטרנטית של פורומים – עושה קריירה או לפחות משתדל, עושה כסף, בד"כ יותר מאשתו, חוזר הביתה ב20:00 או אחרי, ולא מבין למה אנחנו משליכות את הפעוטות היישר לזרועותיו ונמלטות למחשב. ומה עם הבעיות שלו? האם יש לו חרדות להיות שם בתפקיד שלימדו אותו מאז ומעולם שבנוי לאמא? אנחנו לא יודעות על זה כמעט דבר. הן לא מדווחות מספיק. האם הוא בוחר להישאר שעות נוספות במשרד כי הוא יודע היטב שזה פתרון קל יותר, או שבאמת אין לו ברירה? שאלה כואבת, ולא בטוח שהתשובה עליה חד משמעית או פוטוגנית.
יש זוג ירושלמי אחד שאני מכירה.
הם ביחד עוד מהצבא, שניהם כבר עברו את גיל 30. חיו יחד שנים, התחתנו. כל הזמן בער לו לעשות איתה תינוק. היא אמרה לו שזה לא פשוט. אמר לה: "אבל אני עוזר לך בבית". אמרה לו "ביום שבו תפסיק לעזור ותהיה שותף מלא, נדבר שוב". לקח עוד 4 שנים. כבר לא אמר "אני עוזר לך" יותר.
שבוע שעבר נולדה תינוקת.
רק ככה, רק ככה זה עובד. זה בידיים שלנו. אנחנו האמהות, האחיות, בנות הזוג, הנשים, המאהבות – אנחנו, בשורה התחתונה המחנכות של הבנים הללו, שגדלים להיות בחורים ואחר כך גברים ובני זוג. לאט לאט, משנים את תבניות החשיבה. וזה יכול לקחת שנה או שנתיים או חמש. אבל אם מתעקשים, לבסוף זה מצליח. ואם זה לא קורה עם הבנזוג, צריך לוודא שזה קורה עם הבנים שלנו. לא לוותר להם על לנקות בעצמם את החדר, לשטוף כלים, לעשות ספונג'ה. אם אנחנו לא נכריח אותם [כן, נכריח] מגיל קטן להיות שותפים לנקיון, כביסות, הורדת הזבל וכו', הם לא יעשו את זה כשיגדלו, ואז עשינו עוול לדור נוסף של נשים שיתחתנו עם הבנים שלנו.
השחרור הנוסף שאנחנו, הנשים, זקוקות לו, חייב להגיע מאיתנו, בשיתוף מלא עם הדור החדש של הגברים שעשינו בעצמנו עם הגבר של חיינו.
עם כל כמה שאני מבינה את הקושי, ריקי, אני תוהה אם את בעצמך שמה לב שיוצא לך מין ניסוח כזה: "…החברה מצפה ממך, את מצפה מעצמך."
את מצפה מעצמך.
ומה את באמת רוצה?
לא החברה שולחת אותי לעבוד, אני עובדת כי טוב לי שם. הדרך בה אני מתפקדת כאמא נובעת מהדרישות שלי מעצמי, מרף הציפיות שלי והפנטזיות שלי, וגם מהצורך להשלים חסכים מסוימים. אבל הצרכים עליהם דיברה הופ הם לאותו חלון שאני חוזרת שוב ושוב על הדימוי שלו, לעצמה, לדברים שהיא רוצה לעשות לבד, ובמסגרת חיים כזו יכול לאפשר אותם רק בעל שיוויוניסט, או מטפלת, ולפעמים גם שניהם לא אפשרייים.
הסכמתי עם כל מילה. בעתיד אמליץ לחברותיי לערוך בחינות מקדימות על הבסיס הזה.
שהגישה שלך, של אשתו ובכלל עוסקת בחינוך. אלא שאין זה חינוך של אנשים בוגרים אלא חינוך פטרוני, כוחני משהו.
התחתנת עם מישהו? הגיע הזמן להפסיק לחנך אותו. את רוצה שהוא יחזור יותר מוקדם הביתה? תגידי לו – תחזור יותר מוקדם.
השיטה הזו של חינוך עובדת רע מאוד לטעמי ומנציחה כיפוף ידיים – או שהבית יתנהל במתודה הנשית (שלך) או במתודה הגברית (שלו).
מערכת יחסים בנויה מאוסף של החלטות משותפות. הבעיה מתחילה כשלא רואים בהחלטות מסוימות החלטות משותפות – כלומר השותפות בין בני הזוג אינה מלאה אלא מוגבלת להיבטים פונקציונאלים מינימליים. במקרה כזה ההחלטה על מקום העבודה של כל אחד מהצדדים אינו פתוח לדיון על בסיס הצרכים המשפחתיים. כך גברים עובדים עד שעות מאוחרות – לא כיוון שלא ניתן למצוא מקום עבודה אחר, אלא כי הדבר מושאר לשיקול דעתם.
גברים נשארים שעות מאוחרות מכמה סיבות:
1. זה נוח להם.
2. זה מרכז החיים שלהם.
3. הם (ותכונה זו הם חולקים עם נשים) לא מאמינים כי אפשר אחרת.
אז זהו – שאפשר.
יש הבדל גדול מאוד בין לחנך את הבן שלך (פחות מדי אמהות עושות את זה) לבין להתחתן עם מישהו ולבנות לו תוכנית חינוך. לא יודעת לגבי הזוג שהזכרת. זה נראה לי מרשם בדוק להפיכת עצמך ליכנע מנדנדת, וממילא מי שלא היו לו קודם ניצני שינוי, לא ישתנה בעקבות החינוך שלך וגם לא בעקבות רפורמה חינוכית שלמה.
וכבר נאמר: נשים מתחתנות מתוך ציפייה שהגבר ישתנה, ומתאכזבות. גברים מתחתנים מתוך ציפייה שהאשה לא תשתנה לעולם, ומתאכזבים.
לחנך בכוחניות לא עוזר, רק מתסכל, וכן, לתקשר, לא להורות. עומרון אתה קצת סותר את עצמך. אם לא לכופף או לחנך, ובכל זאת בן הזוג מחליט להמשיך להישאר בעבודה, כי אין לו ברירה, או כי נוח לו, קשה מאוד להפוך את זה להחלטה משותפת.
זה עניין של בניה נכונה של מערכת היחסים. מה עושים כאשר היא נבנתה בצורה עקומה? אם שני בני הזוג מזהים את הבעיה ומחליטים ביחד לפתור אותה – מה טוב. אם לא, יש שתי אפשרויות – שאת תסבלי או שהוא יסבול. סליחה, יש אפשרות שלישית – ששניכם תסבלו.
לא כל מה שמתואר בכתבה הוא אישי, חלקו מהסתכלות על חברות. למעשה כשאני בוחנת בעיניים אובייקטיביות את מצבינו, אני מודה שהוא משופר מאוד בימים אלו, והחלוקה כמעט שווה לגמרי!
לקח לזה קצת זמן, אבל לא באתי להתלונן, בטח לא עם אבא שמסוגל להיות איתו יום שלם.