כל הורה שמבלה עם הילד שלו אחר הצהריים ארוך עד ההשכבה לישון מכיר את הרגע הזה. רגע שבו משהו נסתם בפנים ואין לך מה להעניק יותר, המעיינות מתייבשים, ואת/ה מתקהה. כבר שיחקתם בכל המשחקים, קראתם את כל הסיפורים, גייסת את כל הרעיונות, ראיתם טלוויזיה, הכנתם ארוחת ערב, אולי אפילו אירחתם חבר, ובעיקר נתת ונתת ונתת, ופתאום משהו בפנים נאטם, המוניטור הפנימי של האנרגיה מסמן קו ישר, וכל מה שאת/ה רוצה זה אפס אינטרקציה, דממה בבית ודממה במוח. מה הפלא שהטלוויזיה והמחשב פופולארים כל כך, הם מספקים היטב את הצורך לבהות מבלי לספק כל אינטרקציה אקטיבית מצד הצופה.

הרגע הזה מפחיד, לפחות עבורי, אני מזהה איך בתוכי אני מתקשחת, מתנוונת, נעשית קצרת רוח, אגרסיבית יותר, כל הרוך שלי נעלם, אני נובחת פקודות, אין תקשורת. במילים אחרות, כמה לא נעים לומר, במצב הזה אני זומבי, וכל מה שאני רואה לנגד עיני זה אותו במיטה, מפסיק לבקש, ואותי בוהה כאן, במסך הזה שלא דורש ממני דבר.

ככל שהאתגרים הפיסיים הולכים ונעשים קלים יותר, תופסים את מקומם אתגרים מנטליים מורכבים בהרבה, ומתישי מוח, בלי שום ספק. האם זו הסיבה שכל כך הרבה הורים, אבות במיוחד,  מטביעים את עצמם בעבודה וקריירה?

יש בדיאלוג עם ילדים משהו שואב באופן שלא מוכר לי משום אינטרקציה אחרת, לפעמים זולל אפילו. המאמץ שבלהתאים את עצמי לעולם שלו, לחשוב מהעיניים שלו, לנסות לשקף את רגשותיו, ובעיקר להפיק עבורו את התגובה הרגשית והמילולית שהוא כנראה צריך, לא דומה לשום פרוייקט אחר שלקחתי על עצמי, כי מעל כל זה עומד שעון גדול, שבתוכו איש זקן עם עיני ינשוף ששב ומזכיר לי שהכל תלוי בי (ובאבא שלו), והילד הזה שיגדל לבן אדם, יהיה מה שהספוג שלו יקלוט ממני וממנו.

 

11 תגובות

  1. לא התכוונתי לקטר, אלא לנסות לתאר מצב מסוים שבטח משותף להרבה הורים. הילד יודע לראות פרפר נחמד יפה מאוד :)אבל בשבילו זו צפייה עם פרשנות בגוף הסרט, שהוא תדיר מספק או מבקש. גאון.

  2. הוא שאת נשאלת שאלה ע"י גובה מטר ועשרה וצריכה לומר: "לא יודעת, אבל אני אבדוק ואגיד לך".
    וכמובן שזה מתיש, במיוחד אחרי הפעם המי-יודע-כמה באותו יום.

  3. וכבר היו כמה שאלות שעניתי לו, כמה משפיל, אני אשאל את אבא. בפעם הבאה: אני אשאל את האינטרנט.

  4. בשביל זה כדאי ללדת עוד אחד או שניים, כדי שהם יעסיקו זה את זה.(:
    אני תמיד מרחמת על הבכורים שההורים מתעלקים עליהם, ואח"כ עוד סובלים מנקיפות מצפון. וחוץ מזה, אני נהנית מהכתיבה שלך.

  5. מנסיונם של זקנים אני יכול לספר לך שכמספ' 1 בולע מטבע רצים אתו מיד למיון. שמספ' 2 בולע מטבע מחכים שזה יצא לבד. שמספ' 3 בולע מטבע מנכים לו את זה מהדמי כיס העתידיים.
    קחי את זה לכל תחום אחר וזה עובד.
    בסך הכל, ההסכמה הכללית בין יודעי הדבר היא שמכמה פחות "תשומת לב הורית" ככה פחות נזק ..(:
    מעבר לגיחוך יש בזה איזו אמת שהבסיס שלה הוא שאנשים קצרים הם לא בהכרח מטומטמים ולא ההורה הוא זה שחייב לספק להם עניין ואתגר מתמשכים. זאת האחריות של הילדים עצמם.
    האדם כילד אמור להיות אינטלגנטי לא פחות מאשר יהיה כשיתבגר. הוא יאסוף בדרך ניסיון חיים, מומחיות מסוגים שונים, ילמד לנהל את האינטרקציות החברתיות שלו, אבל הוא בהחלט לא חסר אונים שזקוק לסיעוד חברתי בלתי פוסק מהוריו.
    "אבא, משעמם לי" הוא משפט סחטנות בלבד. כל מנחה בכל חוג של "בית ספר להורים" יגיד לך את זה. ההחלטה היא של ההורה אם להיכנע לה או להעביר את שרביט האחריות, ברוב אהבה ותשומת לב חיובית לידיו של הזאטוט.
    הפיסקה האחרונה של הפוסט שלך היא זלזול מוחלט ומלא בכבוד האדם וחרותו …(: אחריותך היא לספק סביבה תומכת, אוהבת, מאפשרת, מאתגרת, תומכת וכל זה, כן.
    אבל "להתאים את עצמי לעולם שלו, לחשוב מהעיניים שלו, לנסות לשקף את רגשותיו, ובעיקר להפיק עבורו את התגובה הרגשית והמילולית שהוא כנראה צריך"?
    אלוהים ישמור. הרי זאת פולניה בהתגשמותה המוחלטת …

    ולעניין התפקיד של האבאים במשפחה המודרנית, על זה יש לי אתך ויכוח קשה מאד. אולי אם תקדישי איזה פוסט מיוחד לעניין נוכל "לריב" על זה ביתר נוחות …(:

  6. כזו, איפה האבא. איזה עיתוי. סימן שבאמת צריך. אבל עם הבטחה כזו ממך אני קצת מסורסת.
    בכל מקרה, נדמה לי שאתה שוכח שהבן שלי הוא בן שלוש, ולא אמור או יכול לדאוג לתעסוקה עצמית מלאה בשעות הפנאי. מה שאתה אומר נכון לגילאים מאוחרים יותר, וגם אז אני תוהה, אם זה לא הזמנה להיות הורה אדיש ושאנן מידי שמגלה פתאום שהילד חזר בתשובה בלי ידיעתו בשל מצוקה ושעמום.
    האם תואיל בבקשה להסביר לי בדוגמאות ולא באופן מופשט את המשפט שלך : "לספק סביבה תומכת, אוהבת, מאפשרת, מאתגרת, תומכת וכל זה", כי זה נשמע קומוניקטי.

  7. כתבתי וכתבתי ואחרי השיגור נעלם הכל אז הנה תקציר הדברים:
    א. סביבה תומכת היא כזאת שהנער יכול להביא בה לידי ביטוי את עצמו בלי שיידרס על ידי הורים חונקים ו\ או בלי שיופקר לחופש אין סופי.
    ב. סביבה תומכת זאת סביבה עם גבולות ועם איזון בריא. מצב שאין לו מתכון בית ספר ואפשר לייצר לו אינסוף גוונים. יחד עם זאת כשאת רואה ילד זר של משפחה שאת לא מכירה ועקב התנהגותו את מתחילה לחוש גלים בלתי נשלטים כמעט של תאוות רצח אכזרית ובדימיונך את מפתחת שיטות חיסול אלימות במיוחד, את יכולה להיות די בטוחה שזהו תוצר של סביבה לא תומכת, סביבה מפנקת ומקלקלת.
    ג. סביבה תומכת היא למשל כזאת שהנער לומד ללכת לישון לבד, בכל מקום, בלי טקסי לילה טוב אינדיאנים ובלי להתעורר כל שעתיים או להתייצב במיטת ההורים.
    ד. "הבן שלי הוא בן שלוש, ולא אמור או יכול לדאוג לתעסוקה עצמית מלאה בשעות הפנאי". באמת? לא, את רצינית? או שזה היה בצחוק כזה כאילו? עשי לעצמך טובה ותקראי עוד פעם את המשפט הזה. אמא שלי למשל משוכנעת שאותו דבר אמור לגבי כל אחד ואחד מבני השבט ורואה את זה כחובתה הלאומית לדאוג, לארגן, לתכנו ולנהל את העולם כולו. את רוצה להיות אמא שלי שתהיי גדולה?
    ה. להעביר את מקל האחריות אל הנער אומר גם לתת לו ליפול מדי פעם על האף או לחוות תסכול פה ושם. בודאי שזה אומר ללמוד להעסיק את עצמו ואני לא מתכוון לבהיה אוילית בטלויזיה. זה הזמן לזרוק את המכשיר המטופש מהבית ולמלא אותו בספרים. את לא מתארת לעצמך איך ילדים מסוגלים להעסיק את עצמם, גם בגיל שלוש, אם רק לא מפריעים להם. החיים מלאים גם במפחי נפש קטנים ולא קורה כלום אם הוא לומד להתמודד עם זה. להיפך.
    ו. לתת לבחור להעסיק את עצמו בכלל לא אומר לנטוש אותו, להתעלם ממנו וכיוצא בזה. בהחלט יש מקום רב מאד לזמן הורים, למשחק משותף ולתהליכים חברתיים אחרים. אבל בפירוש גם זמן בו הוא מעסיק את עצמו. רק טוב יבוא לו מזה.

    בקיצור, גיל שלוש הוא גיל של תקשורת מילולית ומוטורית די מפותחת וכדאי מאד שתתחילי להתייחס לגבר הצעיר כאל בן אדם ולא כאל עציץ.

  8. אני ממש לא מתייחסת ליונתן כאל עציץ, ההפך הגמור. גם אם נגעתי בטראומת הזיכרון מאמא שלך, זה לא לעניין.
    חוץ מזה, לא פלא שהדברים האלה, "תני לילד להעסיק את עצמו" מגיעים מגבר, זה מאוד שכיח וצפוי. משערת שאתה ההורה הפחות נוכח בבית. אחרת היית יודע שבגיל כזה יכולת ההעסקה העצמית לגמרי היא קטנה. לכןגם המלצת לזרוק את הטלוויזיה. בררררר.

  9. א. "משערת שאתה ההורה הפחות נוכח בבית": טעות.
    ב. "אחרת הייתה יודע …" עלמתי רבת החן והחסד, עם כל הכבוד לניסיון ההורי שלך אני כבר אחרי ארבעה, די צפופים. למרות שהפסקתי להשוות למי יש יותר גדול כבר בגיל 14, אז קצת דרך ארץ לזקנים לא תזיק כאן.
    ג. "אם נגעתי בטראומת הזיכרון מאמא שלך, זה לא לעניין": טעות שלישית. אין טראומה וזה כן לענין. אם את לא רוצה להראות כמו הדור הקודם אל תדברי ואל תתנהגי כמוהם.
    ד. עלבונות? זה ממש לא הקטע שלי. ניסוח עלוב? הרבה פעמים. כתיבה ללא כישרון? זה אני. אבל אני אף פעם לא אגיב לפוסט בכדי להעליב (לפחות ככה אני מקווה ורוצה לראות את עצמי) אז נא לרשום לפניך את הנ"ל גם "במלחמה" על כבודו הרמוס של הגבר בתמונת העולם של הפוסט הבא שלך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *