מתוך עמוד 126
"הרדיו פעל והחלונות היו פתוחים מעט. "תשמיע את וולי בולי", אמר קול עייף במבטא של ג'רזי. קול של אמא ועקרת בית, קול של שלוש כוסות מיץ משומר, שלוש קעריות ובהן שאריות של דגני בוקר הצפים בחלב דל-שומן מתוק בשעה 7:25 בבוקר. צעקות על הילדים שיזכרו את הספרים שלהם, שיזכרו את המחברות שלהם, שיזכרו לא לתת לחתול לצאת החוצה. נשיקות כדי להזכיר להם שהיא צועקת רק בגלל שהיא אוהבת אותם, רוצה שיצליחו, רוצה שיגיעו למשהו בחיים. ואחר כך אין איש בבית עד שלוש. קול של אין-כוח, אין-כסף".
"בסדר", אמר השדרן השחצן, "ולך יש וולי בולי גבירתי?". כאילו הוא עומד מאחוריה בסופרמרקט, צוחק על התחת השמן שלה, על גלגלי השיער שלה, ועל הנעליים שלה שגבן מעוך.
"כן, בטח, מותק. היה לי… אבל התגרשתי ממנו". היא שיטתה בשניהם והשדרן צחק עם אליזבת, שניהם נהנים לגלות חן ופלדה שלא הבחינו בהם קודם לכן. אולי גם הוא, כמו אליזבת, תיאר לו את המטלפנת כאמא, דמיין את מיץ התפוזים המימי שבא עם סוג של אימהות שלעולם לא חדלים לנסות להשיג או לברוח ממנה".
הספר יצא בהוצאת בבל
http://www.ynet.co.il/YediothPortal/Ext/TalkBack/CdaViewTalkBack/0,2520,L-4896230-2989502,00.html
באמת שמחתי