תמונה בחלון, מוצאי החג. זוג הורים שאינם נראים מהשכונה מגיעים עם שני בנים שנראים בני 6 ועשר בערך, למגרש החניה הקטן שנושק לגינה ציבורית זעירה ומגרש חול. הם מוציאים מתא המטען שני זוגות אופניים שנראים חדישים לגמרי, בצבע כסף, בוהקים לקראת טקס הרכיבה הראשון שלהם.
האב נוטל את האופניים הגדולות, והאם את הקטנות יותר, הם נעמדים בקצה מגרש החניה, זקופים ובפנים חתומות וממתינים. שני הילדים ממשיכים לעמוד ליד הרכב, מזדה 6 חדישה בצבע כסוף, במרחק כמטר או שניים מההורים, האב אומר, נו, למה אתם מחכים? המשיח כבר יודע לרכב, אתם עוד לא. הקטן, בעל שיער בלונדי, ופנים ורדרדים סמוקים אומר בקול יללני, אולי ביום אחר? כואבת לי הבטן. האם ניגשת, נוטלת את ידי שניהם ומעלה אותם על המושב הצר המשולש, קודם את הגדול יותר, שקורא בטרוניה, זה לא נוח, הפדלים רחוקים, ואז את הקטן, שלא אומר דבר אבל פניו מרוססות בהלה מהפנטת. מהצד הצפוני של הגינה חוצה אותה קבוצת מתפללים שחוזרת מבית הכנסת השכונתי, הם עוברים בדרכם, מנידים בראשם והאב מנמיך ראשו, ובפרצוף עניו וחנף אומר להם, "שנה טובה, אחים, שתזכו למצוות והקב"ה יסלח לעם ישראל", "אמן" עונה לו חובש הכיפה שהלך בראש הקבוצה, והשאר הנידו בראשם אוטומטית.
האב, כבן שלושים וחמש, ממוצע קומה ובעל שיער צמרי וצפוף בצבע שחור, ועיניים קטנות נעמד לפני שניהם ואומר להם, היום אתם תצאו מכאן כשאתם יודעים לרכב על אופניים, ולא שניה אחת לפני כן. "שמעת" אומרת האם לקטן יותר, עכשיו תתחיל לנסוע. קדימה, תניע את הפדלים, ותחזיק ישר בכידון, תסתכל קדימה, סע, תתחיל לנסוע, למה אתה מחכה. האב הניע את כלי הרכב של בנו הגדול, קדימה וזה נסע כמעט מטר והוא נפל מיד, משתטח על הכביש על צידו, דמיינתי שאני שומעת את הצלע הימנית שלו פורצת בבכי, "טמבל" אמר האב, למה עזבת את הכידון, אמרתי לך קודם, הכי חשוב להחזיק ישר, ולהסתכל קדימה. הוא עלה שוב, סמוק כולו, גומר אומר להניע את הדוושות ולהביט ישר נכחה, ואחרי כמה שניות עף קדימה, ראשו על הכביש סמוך לכידון, וגופו מוטל במאונך על האספלט, והוא צועק, איה, כואב, כואב. רוצה לנוח קצת. אביו, נתן בו מבט אחד של אלימות כבושה והוא מיהר לטפס שוב למושב, להתחיל מחדש. ואז נפנה לאישתו וסינן לה, דבר מה שלא הצלחתי לשמוע, אבל ראיתי את השפה העליונה שלה רועדת.
גם היא עצמה לא הייתה שבעת רצון מקצב התקדמות העניינים עם החניך שלה. זו כבר הפעם השלישית שניסתה לעזוב את הקטן והלה שכח להשתמש בפדלים ונפל ברעש על הרצפה תוך שהוא מייבב. היא כמעט התפוצצה מכעס. היא הייתה אישה מלאת גוף, שחורת שיער וחיוורת שהחלק המרתק בפרצופה היה שפה עליונה מורמת מעלה, ואף קטן ששיוו לה מראה חזרזירי. החרון שלה על חוסר העמידה ביעד היה מוחצן, היא צרחה בקול עמוק וחד, "דביל, אתה חושב שמישהו אחר ישתמש בפדלים במקומך? למה אתה לא משתמש בפדלים, מטומטם. קדימה, סע, לא רוצה לראות אותך יושב". אחרי כמה וכמה ניסיונות בהם עזבה אותו להתמודד עם הדוושה והוא איבד עליה שליטה, התגברו נביחותיה וניכסו את כל מה שהיה לו משמעות ביום הזה, "אתה היום תצא מפה ישר למיון", היא צווחה עליו, ושבה והניחה אותו בנחישות על המושב, מתעלמת מבכיו ותחנוניו אחר כך התיישבה על המעקה הבטוני ליד השכן שלנו מקומה רביעית, קדמן, שישב והביט במחזה בחיוך, ואמרה לו, "רק ככה, לתת להם ליפול וליפול, רק ככה ילדים מקבלים ביטחון".
אני קוראת וכל הזמן מייחלת בפנים שזה לא אמיתי, שזה רק סיפור….
היכולת לראות ולתעד, להיות עין צלולה ולא מטושטשת מרוב דמעות למראה האלימות הנוראה הזו, היא יכולת נדירה וחשובה מאוד מאוד.
וזה גם מאוד קשה. אני לא מסוגלת.
לצערי זה אמיתי לגמרי, ובמציאות זה היה יותר קיצוני, יותר צווחני ואלים מילולית בצורה מרעישה, מטרידה וחונקת, היה כמעט בלתי אפשרי לראות את זה מבלי להתערב , ודי פחדתי שאם אומר משהו הם יבואו להכות אותי (הם נראו בעלי פוטנציאל מובהק לזה). כמובן שאם היו שם מכות הייתי מתקשרת למשטרה, אבל האם מה שהיה זה לא גרוע באותה מידה?
יש הרבה שקרים בחינוך הורים, והרבה זוועה, גם כשאינה בעיתונים. אני חושבת המון על האלימות המובנית בהיותך הורה, גם בלי קשר למרות קיצונית כזו.
ובלי קשר לצער הזה, תודה רבה על המחמאה המחבקת ומשמחת אותי, עשית לי חג אמיתי בפנים ונתת לי עידוד לדרך הלא פשוטה שאני נמצאת בה עכשיו. שנה מיוחדת ויפה לך.
לקח לי זמן להירגע.
קראתי מקודם וסגרתי מהר את הבלוג שלך.
חזרתי עכשיו.חוץ מאשר הכיווץ בבטן הלב שלי בוכה על כך שהילדים הם החולייה החלשה בחברה אלימה כל כך.
סוגיה שמטרידה אותי: איך קורה הרגע שבו אמא מתנתקת כך כל
מהחלקים הנשיים שבה והופכת להיות אלימה כל כך. מסכימה איתך שיש אלימות מובנית בלהיות הורה. אלימות שקשה מנשוא להיות איתה ובד בבד להסתכל עליה. זה חד וחותך. אני תוהה מה מצית את האלימות הזאת ובאילו תנאים היא הופכת להיות מבוטאת ומוגשמת. ניזכרתי בסצינה שראיתי בפסטיבל סרטי נשים ברחובות:בסרט "החווה ממול" על סיפורה של חוות מעון בדרום הר- חברון. יש שם סצינה מבעיתה שבה סבא מנסה ללמד את הנכד שלו לרכב על סוס. הנכד מבוהל ומפוחד אימים והסבא מכריח אותו לשכב על הסוס, ומנסה לעשות אותו "גבר". ואומר את זה. והילד בוכה ובוכה.
רק שבסרט האמא אחר כך שוטפת את הסבא על מעשיו ופה- בסיפור שלך היא כוכב ראשי בהתרחשות.
מה קורה לנו?
קשה לקרוא את זה.
🙁
(היי ריקי, שנה דבש שתהיה לך)
הם תמיד יוכלו לברוח מהר יותר עם זוג אופניים. לנסוע ולנסוע. ואלה יהיו השעות החופשיות הכי אמיתיות, עד שיגדלו ויוכלו לעזוב את הבית. ותמיד יסתכלו על האופניים במבט מיוחד, של שנאה על הזיכרון הראשון שנטבע בהם, ואהבה, על שהאופניים היו כלי למימוש חופש, גם אם מדובר בקפיצה קצרה למכולת, או לבית הספר.
וילדים כאלה, אני תמיד נוטה לאהוב אותם אוטומטית. אני מכירה אחת כזו, שגם אמא שלה חשבה שכמה שהבת שלה תיפול שוב ושוב, היא תהיה חזקה יותר. לפני שבועיים היא התגייסה, חיילת של ממש. והיא שונאת ואוהבת את אמא שלה. שונאת על הילדות ותקופת הנערות. אוהבת, כי זה צרוב לה בכרומוזומים שאמא תמיד אוהבים. ואתמול דיברנו על החוזק שלה, ואיזה יופי שהיא כבר מספיק גדולה לחיות לבד, עם קצת עזרה מחברות.
אגב (בתגובה לשירלי) – החלקים הנשיים האלה, שאת סוברת שיש בכל אישה, זה הכל המצאה גברית בשביל להסביר למה נשים נועדו לחנך, לטפל, לגדל ולחתל תינוקות וילדים. חלקים כאלה, לא שאני אומרת שהם לא בילט אין בתוכנו, יכולים גם לעבור טראומות פרטיות משלהם, סירוס מתמשך וכוחני, לאורך שנים, עד שאותם חלקים מתמוססים להם ומיישרים קו עם בהמיות מזן אחר, אטימות לב וצרות מוחין.
אני זוכר איך אבא שלי לימד אותי לרכב על אופניים וזה גם כאב וקצת מזכיר לי את הסיפור .רק שזה היה בלי הקללות והאלימות המילולית הבוטה ובעיקר בלי הזילזול והניבזות.
אוהו
יש לי השגות לגבי זכויות היוצרים על ההמצאה שאת מדברת עליה. זו סוגייה שמעסיקה אותי ואין לי עליה תשובות ברורות
לעת עתה אני מציגה לינק על מאמר שיצא בהארץ בנוגע לספר "איך הפכה האישה לגבר: על הפחד מהשומן, הפחד מהנשי והתמוטטות החברה" מאת טובי בראונינג. נקודת מוצא מעניינת לדיון, אבל גם לא רוצה לחרוג מדי מגבולות הסיפור הנוקב שריקי מספרת לנו
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=280531
אני לא מסכימה עם התפיסה המהותנית ששירלי מבטאת. לא שאין הבדלים בין גברים לנשים, וקשה מאוד לשים את האצבע מה מהותי בהם ומה הבנייה תרבותית, אבל העניין הוא שגישה מהותנית כזו היא בשבילי משהו מאוד מאיים וחוסם. כי אם אני אשה אז אני כאילו אמורה להרגיש אוטומטית ואינסטנקטיבית כל מיני דברים, ולהיות נורא מוצלחת בדברים מסוימים ולעומת זאת בדברים אחרים לא וכו'.
במקרה הזה אני לא חושבת שהמגדר קשור לעניין.
מה שכן קשור לעניין זו החברה הישראלית. מה שהיא הפכה להיות. הפוסט הזה, האמיתי כל-כך (והוא היה אמיתי ונכון גם אם זה היה בדיוני, כי ברור לנו לגמרי שיש אנשים כאלה, אנחנו הרי רואים אותם כל הזמן בכל מקום) היה בשבילי הכי מפחיד, הכי פוליטי. כי זה מגיע עכשיו גם לילדים. ומשם הכל מתחיל.
וריקי, אם אפשר להגיד תודה על התודה…
שמחה שהבנת אותי בדיוק כמו שהתכוונתי. היה לי קצת קשה לנסח את עצמי, אבל את עושה את זה כל פעם מחדש, יודעת להתבונן בעין מפוכחת גם בעצמך וגם בסביבה ולתאר בדיוק, להשהות את החמלה בזמן התיאור כך שתתעורר אצל הקורא. יש משהו במוסריות הזו שהוא כמעט אכזרי בתיעוד הבלתי מתפשר שלו, אבל זו בדיוק האמנות, ומעטים אלו המסוגלים לה. אז הרשי לי להחמיא לך שוב.
ושנה טובה. כמובן…
כתבתי לפני שראיתי את תגובתך האחרונה, אבל נדמה לי שאנחנו עדיין חלוקות בנושא הזה [?]
רק שני פרטים שוליים המצאתי בסיפור הזה. את קבוצת המתפללים שלא הייתה שם מעולם, אבל דמיינתי שזה מה שהיה אומר להם האב הנבל הזה, ואת תוכן המשפט שאמרה האם לשכן, שלא שמעתי טוב מכיוון שאני בקומה ה-2. היא שוחחה עם שכן, לא קוראים לו קדמן, זו כמובן אירוניה, ושמעתי שהיא אומרת משהו על ללמד ילדים, אז ניחשתי את תוכן המשפט שלה, כך נראה לי שאמרה. חשבתי הרבה על השאלה שלך שירלי, על אינסטיקנטים אימהיים ואיך היא השילה מעצמה את התכונות הנשיות האלה. ממה שקלטתי בשפת הגוף שלה, היא בעצמה חווה אלימות כלשהי, וכמו חיה מובסת ניסתה להפגין כוח על החלשים המיידים, הילדים שלה. יתכן שהיא מאמצת את הדפוס המחליא של "ללמד בדרך הקשה, לחשל אותם", מפני שאין לה ברירה וכך היא חושבת שתישאר אשתו, "לשמור על המשפחה עלק", אבל זו פרשנות לגמרי אישית שלי.
אשתו של, כמה טוב לראות אותך כאן, שנה מתוקה מאוד, ומפנקת בכל. כשאני קוראת את ההסבר שלי בעצם הצדקתי את התיאוריה שלך, לא?
כשאני שואלת מה קורה לנו אז מה שאתן אומרות על כך שהאמא מתנהגת כמו שהיא מתנהגת בגלל שהיא בעצמה חווה אלימות וסירוס- אני מסכימה עם זה. זה חד גדיא מוכר, חבוט וקשה ולצערי מאד ממשי.
לא יודעת למה יש לי איזושהי ציפייה מנשים. אני חשה כמו מן תחושת בגידה בסיסית. "את. שאמורה להגן עליי, לא שם בשבילי".
אולי זו צעקה פרטית שלי.
טלי- בגדול אני מסכימה איתך בנוגע לענייני מגדר. החלטות גדולות בחיי לא היו יכולות להתקבל אם הייתי מצייתת לציפיות המגדריות ממני.
ויחד עם זאת- בהקשר של המרחב החברתי- פוליטי, איפושהו הרבה פעמים כשאני רואה יצירה שנכתבת על ידי נשים, עשייה קולנועית, סוג שיח הנוצר על ידן(גם פה ברשימות), אפילו האופן בו הן מנהלות אירגון חברתי או פוליטי , יש לי איזושהי נחמה, איזושהי תקווה לשינוי, שיבוא דווקא מהן. (לפחות בשלב הזה של החיים פה).
גם אני כשצפיתי במחזה הזה הסתכלתי בעיקר עליה, ותמהתי באיזה תעלה היא מנהלת את המוח שלה כשככה היא מתנהגת (סלנג ששמעתי אתמול). עליו פחות התפלאתי, היי מאצ'ו, שרה פעם לורי אנדרסון כמדומני, או שלא. או שזה רק אינטרפטציה על הו סופרמן (אגב, ממליצה לך מאוד להקשיב לה ולטקסטים שלה).
את מכוונת בהודעותיך לכך שהחברה שלנו אלימה בין היתר בגלל שהיא מפנימה את המרחב הפוליטי, החברתי. אני חושבת שגם, אבל לא רק.
אפשר למצוא לאורך ההיסטוריה נשים שמילאו תפקידים אכזריים ונוקשים, גם ללא כפייה, לא כך?
היה מעניין מאוד, תודה. אני אקרא את הספר.
אין לי תשובה ברורה לשאלה שלך. מן הסתם היא דורשת ידע היסטורי- סולציולוגי- אנתרופולוגי מעמיק.
אני מניחה שחולאים ועיוותים לא עוצרים במגדר. הם יכולים להתקיים ולהתפרץ אצל כל אחד. כך אכזריות ואלימות וכו'…
אני כן חושבת ששווה לשאול את השאלה באילו תנאים המרכיבים הנפשיים האלו יכולים להתפרץ יותר.
וכאן בהחלט יש מקום לבדיקה "אקולוגית": באילו תנאים האישה הזו חיה? באיזו מדינה? עם אילו מסרים היא גודלה? כיצד המילואים האחרונים בשטחים משפיעים על האבא כשהוא מתקשר עם ילדיו? כיצד התובענות בעבודה משפיעה על תפקוד האם בבית? או לחילופין- אם האמא כל היום לבד בין ארבעה קירות, איך הדבר משפיע על יחסה לילדים?
אם חיים בתוך סיר לחץ מבעבע אין סיבה שהתבשיל יהיה רגוע.
מה שבלט לי עוד בתיאור שלך- הריצה המטורפת הזו קדימה כל הזמן. "החרון על חוסר העמידה ביעד" לאן רצים ראבאק?
אחד האתגרים שאני מוצאת בהורות הוא שינוי קצב החיים. לילדים יש קצב חיים משלהם שלא מותאם טוטאלית לקצב החיים של עולם המבוגרים היום, ופער המקצבים גם הוא פתח לפורענויות. אני זוכרת את עצמי הולכת עם הבן שלי לטיול בשכונה בקצב של מטר לשעה ויכולתי לרשום פעילות עצב(נ)ית מוגברת ביותר אצלי בגוף נכון לאותה שעה. אני זוכרת שזה מילא אותי תסכול נוראי.
הרצון המאיץ הזה כל הזמן קדימה קדימה קדימה. הידיעה שזה דפוק לגמרי וחוסר היכולת לשנות את זה.
קישור לסיפור מצמרר של ברנר על אלימות של אם כלפי בתה, על רקע המרכיבים המדוברים.
http://benyehuda.org/brenner/beleyl.html
צריך קיבה חזקה במיוחד כדי לקרוא אותו. המשוררת ומסאית אדריאן ריץ' כתבה פרק שלם ב"ילוד אישה" – המסמך הפמיניסטי שאסור לא לקרוא- על רצח ילדים בידי אימותיהם ונראה שהייתה משתמשת בסיפור כדי לחזק את התיאוריות שלה, על תנאים של נשים כרקע לרציחות. עם כל הפלצות ממעשה האם, כמובן שריחמתי עליה מאוד, גיהנום הוא בית קפה ליד מה שהיא עברה.
ובנוגע לללכת מטר לשעה עם ילד, מכירה היטב.
רק רציתי להוסיף שנגעת לליבי עם הזיכרון שלך.
זה שנראה שההורים האלה מאמינים באמת ובתמים שזו הדרך הראויה לחנך את ילדיהם.
מעניין כמה שנים של הכנות לחג האופניים כבר עברו עליהם באכזבה מרה מצאציהם, אשר ממאנים להשתלב באוירת החג הקדוש.
מה לעשות? הלחץ גדול. עוד שבוע יום כיפור והאופניים עלו הרבה כסף, כולם ירכבו בשכונה בבגדי חג ורק הם ישבו מכונסים ומבוישים בביתם.
לא, הפעם אין מקום לכישלון! נעשה כל הנדרש כדי ללמד את הילדים – הרי זה רק לטובתם! עד עכשיו לא היינו כנראה מספיק קשוחים. מה עם איזה פליק קטן? אותנו הצליחו ללמד ככה.
האם עוד שלושים שנה המחזה יחזור על עצמו כשהפעם הילדים בתפקיד ההורים?
הלוואי שחינוך היה רק פונקציה של אמונה, לאמור: אני מאמינה בכך וכך, ובכן- כך אחנך את ילדיי. מן הסדר ראציונאלי שכזה.
לצערי הרב ככל שאני מתחככת יותר כך אני רואה שההתייחסות לילדים היא הרבה פעמים פונקצייה של סך הפנימיים המשאבים הקיימים שהם לעתים מוגבלים ביותר.
אני שואלת את עצמי לפעמים עד כמה בכלל יש מרחב בחירה, מה מידותיו, מהם התנאים בהם הוא גדל, ולחילופין אלו הם המקטינים ומצמצמים אותו ומותירים את ההורה עם יכולת בחירה מוגבלת לגבי האופן שבו "ראוי" לו לגדל את ילדיו.
ארבעה אומללים.
בקשר לאם, אני חושבת שעם הזמן בני זוג הופכים דומים זה לזה בדברים מסויימים, מגבשים בלי משים ראית חיים משותפת ויכול להיות שאצל זוגות בהם צד אחד יותר דומיננטי וכוחני בתוצאות קשות כמו שתיארת.
זאת פשוט ההחלטה הכי חשובה בחיים, בכל רמה אפשרית, באיזה בן זוג לבחור להקים איתו משפחה.
אחת הבעיות היא שהרבה פעמים כשמתחתנים מסתכלים על דברים אחרים לגמרי מאלו שחשובים בהקמת תא משפחתי חם ותומך.
עצוב.
אני כבר כמה ימים חושבת על אם להגיב או לא להגיב לרשימה הזו ובסוף החלטתי להעלות נקודת מבט שלא הועלתה עד כה.
יכול מאוד להיות שההורים הם אנשים גסי רוח שלא בדיוק שמים לב לפנינים שנפלטות להם מהפה אבל מה שעוד יכול להיות זה שהילדים, שקיבלו אופניים חדשים, כנראה אחרי שהוציאו את המיץ להורים הגיבו באופן שהטריף את ההורים. הורים מתעללים בד"כ מעליבים, פוגעים וחוסכים מהילדים הנאות, לא קונים להם אופניים חדשים רק כדי לגרום להם לסבול.
גם כל הסצנריו שהתווסף מנקודת המבט שלך – את מסיקה מסקנות ע"ס מראה עיניים והופכת את כל מי שלא מוצא חן בעיניך לדמוני (קרי – עיניו הקטנות של האבא וכל התנהלותו עם החוזרים מבית הכנסת).
יכול להיות באמת שאת, ועוד הרבה אחרות, זכאיות לתואר "אם השנה" בשל הסבלנות עד אין קץ המאפיינת אתכן ועדיין, ואיני באה להצדיק העלבת ילדים או אלימות מילולית מכל סוג שהוא, השיפוט הזה של הורים שמתעללים כביכול בילדיהם ע"י שימוש בזוג אופניים נראה לי, אעפס, קצת לא מלא. מעטים ההורים שילדיהם הצליחו לא להוציא אותם משלוותם בכל הנוגע ל"תקנה לי", "אבל לכולם יש" וכיו"ב.
אלב ערבבת כמה דברים שאינם קשורים.
לקרוא לי אם השנה וסבלנית זו בדיחת השנה, אולי העשור. אם תקראי פוסטים קודמים שלי תראי שסבלנות היא מצרך חסר מאוד אצלי, ושחולשות האימהות – כמו להיטרף מהילד שכיחים אצלי דווקא, לצערי, ואני מצהירה עליהם כי לא יכולה אחרת. הילד שלי מוציא אותי משלוותי (הלא קיימת ממילא) לפחות פעם ביום.
הדמוניזציה שאת טוענת שאני עושה, היא עידון מינורי וריכוך להורים שצורחים במשך כשעה על הילדים, שמקשיחים את ליבם בבכיים, ואמא שאומרת לילדה, "מפה תצא רק למיון היום", וגם קוראת לו דביל, אידיוט. ועוד. גם האב לא חסך עלבונות כאלה. הורים שמתנהגים באכזריות ושרירות לב כזו, ובעיקר שהעליבו כשהילדים בכו, אינם בנורמה לדעתי.
ואני ממש לא מקבלת את זה שקניית האופניים מזכה את ההורים בתואר כלשהו, בנקודות כלשהן. לקנות זה נחמד, זה לא מעיד באמת על אהבה, או השקעה מיוחדת. לקנות זה ממש לא בעיה (אם יש לך כסף) . האתגר הגדול זה להעניק אורך רוח, רוך, וערכים אחרים בלי לאבד שליטה ולהיגרר למפלצתיות כזו.
הגדול (10) כבר רוכב כמובן (לא שזה מובן מאליו…), אבל את הקטנה (5) ניסיתי ללמד לרכב בלי גלגלי עזר בערב החג.
בחגיגיות הסרתי את הגלגלים, היא התישבה בביטחון על האופניים, נתתי לה כמה הנחיות כלליות ויצאנו לדרך. אחרי כמה מטר שאחזתי מאחור, הרגשתי שהיא יציבה ושחררתי. דווקא נדמה היה שהיא מצליחה לרכב לבד, אבל מעשה שטן, לאחר שניה או שתיים נטו האופניים הצידה בפתאומיות, ותפסתי אותה רגע לפני שנמרחה על הכביש.
בנסיונות הבאים היא כבר היתה מודעת לכך שאני עומד לשחרר ובו ברגע הפנתה את הראש לאחור לראות אם אני עוד מחזיק, מה שכמובן גרם לאיבוד שליטה מיידי. החלטנו שמספיק ליום אחד ומחר ננסה שוב.
למחרת היא רכבה כל היום על הקורקינט.
אלבום השמעת להם בכיפור?
אבל בעיקרון הם אוהבים את איזבו, מוקי, כוורת והביטלס.
וקלאב מד.