בשבוע שעבר הופיע במוסף הארץ, במסגרת המדור האישי החדש והמצויין של נרי ליבנה, מאמר פרובוקטיבי ומעורר מחשבה בזכות החזקה המשותפת.
המאמר פירט את היתרונות הגדולים בשיטה זו לזוג שמחליט להתגרש, והתעכב במיוחד על ההתנגדויות של אמהות ועל הרווח שהן עשויות להפיק מסידור כזה (מנסיונה של הכותבת). יתכן שהכותבת לא הייתה מודעת לסאב טקסט החתרני שחבוי בין השורות – אבל יתכן גם שכן. לדעתי, החזקה המשותפת בבתים נפרדים היא לא רק פיתרון שכדאי להביא בחשבון בגירושים, אלא גם במסגרת נישואים שמוסיפים להתקיים, כשהם מגיעים למהמורה ששמה הורות.
זה ודאי לא מתאים לכל זוג, ותלוי באישיותם, אבל כשההורות היא סיר לחץ מבעבע, גורם שמחדיר סדקים למערכת הזוגית, בשל היעדר המרחב האישי, שיטת "המשמרות" שמזכירה סידור עבודה יותר מאשר משפחה, והקושי האינטנסיבי במאבקי החינוך היום יומיים – יתכן שפתרון של בתים נפרדים בקרבה גיאוגרפית מספקת ישפר את חיי הזוג, ויחיה את הרומנטיקה במעונם הזוגי.
העדר ה"חדר משלהם" עבור בני הזוג, רחוק מספיק מהמולת הבית,קרוב מספיק לחזור ל"משמרת" תפקודית בתוך זמן קצר, הוא לא פעם פקטור הרסני לדינמיקה הזוגית, ולהתפתחות של הרצף החיובי בעולם הרומנטי שלהם. אפשר לדמיין שחדר כזה, שכרוך כמובן באפשרות כלכלית לא זניחה, יאפשר להורה הנח הרבה יותר מסתם לסגור דלת של חדר פנוי אם ישנו. לא רק בהיבט המנוחה המוחלטת והשקט, גם בהתפתחות האישית שלרוב נעצרת לחלוטין בשל תובענות האלמנטים המרכזיים הורות/עבודה בחייהם.
אבל רובינו פשוט מפחדים לעשות את זה. החשש הרכושני, שמא החופש הזה יאפשר לבן הזוג להכניס לחיוו אדם אחר, והפחד "מה יגידו". מונע את האקט השנוי במחלוקת מבחינה חברתית בישראל הפוריטנית.
דמגוגי מצידי, ובכל זאת, זה לא שהפחד מונע את הסיכוי להיות נבואה שמגשימה את עצמה, גם כשנשארים בבית צפוף אחד.
LAT Relationship
(living apart together).
וחיים כך בעיקר בגלל האפשרות לקבל הקלות מס. אבל כמובן, זה מתאים להתנהלות החיים בכלל (שאינה שבטית כמו פה), וזה גם מקרין על היחסים עצמם.
יש סנוניות ראשונות.
קראתי פעם ראיון עיתונאי עם פרופ' עמיה ליבליך. היא קראה לזה קשר "ניסועין", יענו שמבוסס על נסיעה מבית לבית. (אפילו ר"ל בני זוג שגרים בערים שונות).
ריקי.
אחל'ה כיוון. לאו דווקא הפתרון שאת מציעה אלא באמת- לפתוח את הראש לגמרי לגמרי ולבחון מה באמת מתאים וללכת על כיוונים יצירתיים, בהתאם לצרכים, לחלומות, לרצונות. החל משכירת דירה קומונלית וחילופי משמרות, (יענו חדר משלך לעניות) המשך בבתים נפרדים או שימור הקיים למי שזה מתאים לו. ובקיצור- כל מה שיכול לעשות טוב לנפשות הפועלות בבית.
פעם אמרו לי שדווקא מההתנגשויות עם הילדים שלנו אנחנו לומדים הכי הרבה. לומדים על האופי של הילד, על גבולות האישיות שלו, השאיפות, הרצונות והקשר שלנו אליו. דווקא מתוך הקונפליקטים צומחים היחסים.
אני מאמינה שזה נכון גם לגבי בני זוג. לכן, אני לא בטוחה שהריחוק הפיזי שמאפשר לא פעם לוותר על המהמורות בזוגיות או בהורות – כי יש לאן ללכת ולא חייבים להתמודד, תורם ליחסים.
וריקי יקרה. שאלה שאני שואלת אותך ואת עצמי לא פעם.
מאיפה נובע הרעב האינסופי הזה להתפתחות אישית?
יש לי אמא כזאת וממנה גם אני למדתי להיות כזאת וכשאני מסתכלת על החיים שלה אני מזכירה לעצמי כל פעם מחדש שאני דווקא לא רוצה להית כזאת.
כי למרות שהיא בעניינים, ומבינה, ולומדת, ומתקדמת, ועושה, ועושה ויוצרת ועושה, היא כל הזמן במרדף אחרי לספק את הצרכים האינטלקטואלים שלה שרק הולכים וגדלים עם השנים.
היא אישה מאושרת רוב הזמן, אבל גם אחת שחיה בתחושה ש"אין לללללללללללליייי זמממןןןןןןןןן".
אני בדיוק כמוה, אבל מודעת לזה ולכן שמה מעצורים. ואת יודעת מה? כל יום מחדש אני מגלה שזה בכלל לא נורא שאת מה שרציתי לעשות היום אני אסיים בעוד חודש, או שאת הדברים שחשובים לי ומעניינים אותי אני אלמד עוד שלוש שנים.
מה שחשוב לי עכשיו זה להיות אמא טובה לילדיי, כי השנים הראשונות האלה לא חוזרות, ובכלל לכל אדם יש תחליף במה שהוא עושה, פרט לתפקיד אחד – הורה.
לכן, למרות שאני נשאבת כל יום מחדש לעולם של יצירה ורצון להמשיך ולגדול, אבל כל דקה מזכירה לעצמי שיותר חשוב עכשיו להיות אמא לילדים שלי ולא אמא לאחרים (כולל אמא לפרוייקטים שונים).
בהסתכלות אחורה על החמש שנים האחרונות – אני מאושרת מהבחירות שלי שעשיתי עד כה.
ובהרגשה שלי, אין דבר שפספסתי היום שלא אוכל לעשות (בצורה זו או אחרת) גם בעוד שנה.
אז למה לרוץ???
(וככה זה לפחות מהזוית שבה אני רואה את הדברים) שהצגת החלופות לאורח החיים פה היא עוד לפני הדיון על המינונים של ההתפתחות האישית מול אימהות וכו'…
עוד לפני זה כדאי לחשוב אם סגנון החיים שאנחנו חיים בו הוא גזירת גורל. האם זוהי הקרקע שבה הכי נכון ומתאים לגדל את החיים שלנו? הזוגיים, ההוריים?
האם מציאות של שני בני זוג עם ילדים בקובייה אחת, באינטנסיביות בלתי פוסקת היא הקרקע שמצמיחה חיים מספקים ומעשירים?
לי נדמה שכל ההמצאה הזו, החדשה בהיסטוריה האנושית היא תוצר של המהפכה התעשייתית והנסיון להרוויח מאיתנו כמה שיותר כעבדים ושפחות בשוק העבודה.
אז האם לקחת את זה כמובן מאליו רק כי ככה התרגלנו? כדאי לשים לב מתי תפיסות העולם על התפתחות האישית הן פשוט צידוק לאורח החיים הזה.
ומתי הן באמת משרתות אותנו ואיך ניתן ליצור מסגרות חיים שיבנו לנו חיים שפויים יותר. (עם כל המגבלות הקיימות ממילא).
שלפעמים כל הדיונים האלה הם סוג של בריחה מהחיים.
זוגיות, משפחה, אהבה, עבודה כרוכים בקשיים. לפעמים יותר קל לפנטז על שינוי הסביבה מאשר לשנות את עצמנו. לשנות את עצמנו דורש להכיר בכך שמשהו אצלנו גורם לחוסר הנוחות שלנו וזו אמירה שקשה לכל אחד. עדיין, אני חושב שמי שלא מיצה את עצמו בתהליך והולך לשינויים חברתיים יחזור לאותן הבעיות לאחר פרק זמן מסוים. כל חייו הוא ייגרר למרדף בלתי פוסק אחר שינויים.
אי(מהות) – אני ממש לא מכיר אותך או את ריקי. אבל אם להשליך ממה שכתבתי על מה שאת שואלת, אז התפתחות עצמית בלתי פוסקת גם היא צומחת, לעתים, מאותה הנקודה. זו התפתחות בלתי פוסקת כיוון שאין לה באמת יעד (או ליתר דיוק – לעולם לא מזהים את היעד, גם כשמגיעים אליו).
יום כתום
האם זה *או* התפתחות אישית *או* שינוי חברתי או שאפשר גם וגם?
שהעניין של הרעב להתפתחות אישית וכל מה שכתבתי פה בהקשר הזה זה משהו שכבר מזמן רציתי להעלות והוא באמת לא קשור ישירות לעניין הקופסא שבה אנחנו גרים (אבל מתקשר כן למשפט שריקי כתבה בפוסט האחרון). זה פשוט שאני מאוד מתחברת לתחושות שלה, אבל גם רואה חלק מהדברים מכיוונים אחרים ולכן העליתי את זה.
בעניין הקופסא והמבנה המשפחתי שהוא המצאה חדשה, אני לא מאשימה בזה את החברה או איזה מהפיכה שקרתה לנו לא מזמן, אלא בעיני הגורם להיווצרות הנורמה הזאת הוא הבסיס הביולוגי שלנו.
עניין התא המשפחתי של היום הוא בעצם בעיני מעין פשרה בין הצרכים שלנו להיות הכי טובים, לנצח, להשיג או במונח דרוויניסטי – לשרוד, לבין הצורך שלנו, הקדמוני, בחברה, בשבט, בסביבה מוגנת שבה אפשר להתקיים לבין הצורך שלנו בהמשכיות, כלומר בגידול ילדינו בתנאים הכי טובים שיביאו אותם ל"הישרדות אופטימאלית" או במילים אחרות להיות מאושרים ולהגשים את עצמם.
אני בכלל לא חושבת שהאינטסיביות היא הבסיס ליצירת חיים מעשירים. דווקא נהפוך הוא. אם תקראי שוב את מה שכתבתי, תראי שאני דווקא מדברת על הורדת האינטנסיביות למינונים שבן אנוש מסוגל להתמודד איתם.
גם אני סבורה שלהתקיים היום תוך כדי עמידה בקריטריונים הגבוהים שרובנו מציבים לעצמנו (ופה בא עניין הבחירה – אני בהחלט חושבת שמדובר בבחירה ולא בהכתבה מלמעלה) היא בלתי אפשרית. אבל אפשר גם אחרת.
מסכימה איתך, מומלץ לכל אחד ליצור מסגרות חיים שיבנו לו חיים שפויים יותר. זה מה שאני מנסה לבנות לעצמי, ודי בהצלחה יש לציין…
להביט על המציאות ולראות אם היא משרתת אותנו או לא באה ממקום של בחירה. נקודת המוצא היא לא האשמה של משהו אלא
קריאה לבדיקה האם מציאות החיים שיצרנו לעצמנו מתאימה לנו
או לא. אגב, קשה לי לראות בתא הגרעיני המשפחתי משהו שבטי. אורח חיים של זוג שצריך לדאוג לכל צרכיו בעצמו דווקא נראה לי המצאה מאד סוליסטית ונטולת ערבות חברתית.יכולות להיות חלופות נוספות כממו שיתוף כלכלי על בסיס קהילתי, יחד עם המשך מגורים בבתים גרעיניים. אני פשוט חושבת שלכל אחד מאיתנו ולכל זוג שיוצר את יצירת חייו הייחודית יש צרכים משלו וכדאי לשים לב אליהם. וכמובן- היכן שלא ניתן לשנות, לזרום עם החיים כמו שהם.
אני שמחה שהולך לך טוב.
אצלי, הזוגיות הקודמת הסתיימה בפרידה אבל דווקא אחרי שהתחלנו לגור בנפרד, עם הסדר הורות ייחודי התחלתי לחשוב על זה שלזוגיות הבאה אני אבוא עם ראש פתוח ונכונות לבחון דברים.
ברור שאפשר גם וגם. הטענה שלי הייתה אחרת – לעתים רבות ההתפתחות האישית והשינוי החברתי נולדים בדיוק מאותה ה"בעיה", חוסר היכרות עם העצמי, חוסר רצון להתמודד עם עצמנו ובחירה במירוץ בלתי פוסק. היתרונות במירוץ הבלתי פוסק הם שאין לך אף פעם זמן לחשוב. אין זה אומר שלא חושבים, אלא שהפנים תמיד מופנות קדימה וכמעט אף פעם לא אחורה. לא עוצרים לחשוב, ללמוד מטעויות להבין. במקום זאת נכנסים למרוץ בו בכל טריטוריה חדשה עושים אותם טעויות. השינוי התמידי בטריטוריות אליהן מגיעים גורם לתחושה של חידוש, בעוד שלמעשה מדובר בחזרה סיזיפית.
אין ביננו ויכוח.
נקודת המוצא שלי, כאמור היא לעצור רגע, לחשוב מה מתאים לי, איך אני בנויה, איפה החולשות שלי כמו היתרונות היחסיים, מה אני רוצה מעצמי ומהזוגיות שלי, איך אני מבססת הורות טובה שתיטיב עם הבן שלי.
ואז לעשות בחירות.
אני חושבת בהחלט שה"בעייה" היא גם בעיה אישית, ייחודית לכל אחד, עם המצוקות שהוא נפגש בהן בחייו והתביעה להתמודד איתן. ה"בעיה" גם קשורה לעולם החיצוני ולאיך שהעולם הזה בנוי , כי אורח החיים עצמו מפגיש אותנו כל הזמן עם מצוקות חדשות. (אמא שעובדת כל היום כמו מטורפת ואחר כך צריכה לחזור הבייתה ולהיות אשת חייל של הבית, לנקות, לבשל, להיות לילדים שלה ובסוף היום לחגוג רומנטית עם בעלה (וכנ"ל לגבי הבעל) גם אם תעשה על עצמה התפתחות אישית בלתי פוסקת, מייצרת לעצמה קשיים ועוד קשיים ועוד קשיים ואם אפשר להקל על זה למה לא? אני מניחה שהריח של דבריי בתגובות כאן הוא"שינוי שינוי שינוי" ולכן תגובתך אליי מובנת לי.
אבל זה ההקשר הספיציפי בו הדברים אמורים. ריקי דיברה פה על איזושהי חלופה שקשורה בשינוי אורח חיים ובבחינה שלה עוסק הפוסט הנ"ל. ולכן זה המקום בעיני להעלות את האופציות הללו לדון בהן ולבחון אותן..
ולגבי טעויות…
כן. סביר להניח שכל הזמן נעשות טעויות. סביר להניח שעם כל הרצון הטוב לצאת מהמירוץ, משהו בחיפוש ישאר מרוצי כי אלו החיים פה כרגע..
מסכימה איתך בעניין ההסתכלות על החיים כזוג עם ילדים כדבר פחות מדי שבטי ויותר מדי סוליסטי, מה שמתכוונתי לומר הוא שהחיים כמשפחה גרעינית נוצרו כפשרה בין הצורך שלנו בחיים שבטיים לבין הצורך בחיים "מודרניים" לבין הרצון להמשכיות.
גם בעיני הפשרה הזאת לא מספקת ואני חושבת שחיים בחמולות או בשבטים הם דבר עדיף בהרבה.
מצד שני, אנחנו כמו עושים ג'אגלינג באוויר עם כל כך הרבה כדורים, פלא שנופלים לנו כל הזמן דברים מהידיים ושאנחנו מתעייפים ושרירינו קורסים ??
אגב, ההצלחה שלי היא נכון לעכשיו. לא ערבה לגבי העתיד. אני בגישה של הכל יכול לקרות. תמיד.
🙂
כמו שזה נראה עכשיו, אנחנו נמשיך לעשות ג'אגלינג עוד הרבה זמן, עם ובלי יציאות מצריים למיניהן.
וכשיש עם מי לדבר (כמו כאן)- זה מקל.
וכשיש יותר ידיים, פחות כדורים נופלים.
תהני מההצלחה שלך. מגיע לך.
של דיון מרתק. אני לא יכולה להגיב כרגע, אבל בלילה, בהחלט. תודה לכם, זה מאלף
אהבתי את הדיון שהתפתח כאן סביב ההתפתחות האישית, אהבתי את מה שעומרון כתב ומה שאימהות אמרה.
אבל אני רוצה להגיב דווקא לנושא שהעלית:
אם כבר יש מישהו שעושה לי טוב לישון איתו, שזה הרגע הכי כיפי ביום לפעמים, אז לשלוח אותו לשון במקום אחר? בשביל מה?
הוא לגמרי לא מפריע לצמיחה האישית שלי, ואם כבר מפרה אותה.
לא ברור לי היתרון.
מצטערת שלא הגבתי קודם, אני ב"חופש גדול" (מונח מבדר), השבוע, סולו עם הילד.
כבר כמה ימים אני חושבת על השאלה של אי(מהות), לאן אני רצה, ומדוע, ולמה אינני יכולה להסתפק בהגדרתי כאמא, והתשובות לכך מגוונות אבל השורה התחתונה שלי זהה לשלך, רק הפוך. אימי היא אדם מוחמץ שחי בתסכול על כך שיכלה לממש את עצמה, והסתכלות בה לאורך השנים וגם באבי, בנו אצלי רעב גדול להישגיות. מצד אחד אני מקנאה בך על היכולת שלך להגדיר את עצמך רק דרך המודל האימהי שאת מחפשת, מצד שני, לא אכחיש שעד שלא אשיג הכרה בחוץ, בפנים יהיה לא קל, גם בבית.
והיי לאמלש.
מכיוון שלא ניסיתי זאת, אין לי תשובה, ויתכן שהייתי חושבת אחרת, אבל זוגות שעברו לישון בחדרים נפרדים, מספרים בפורומים שזה עשה להם רק טוב. אמת? אין לדעת.
"אז האם לקחת את זה כמובן מאליו רק כי ככה התרגלנו? כדאי לשים לב מתי תפיסות העולם על התפתחות האישית הן פשוט צידוק לאורח החיים הזה. "…
שירלי יקרה
אהבתי את מה שכתבת כאן.
אמלש-
לא נראה לי שלשאלתך יש תשובה עקרונית. התשובה היא כמספר האמהות והאבות והזוגות.
אני חושבת שהדיון הזה חשוב מטעם מרכזי אחד: ליצור לגיטימצייה עבור כל אחד ואחת מאיתנו לחשוב ממקום של חופש מה נכון וטוב עבורו.
הרבה אנשים לא מאפשרים לעצמם לשאול את השאלה בגלל מוסכמות חברתיות ואולי הם משלמים בכך מחיר.
שיהיו לכולנו חיים טובים ומעשירים ומהנים
כל אחד לפני איך שהוא תופס את המשפט הזה.
וריקי- תודה.
גם אני ב"עונש הגדול" כמו ששמעתי מישהו פעם קורא לזה. אם כי אני מוכרחה לציין (בהקשר של השם הזה) שדווקא הוא עובר עליי בסדר גמור יחסית למה שציפיתי (בגיל שנתיים של הגדולים היה לי ה-ר-ב-ה יותר קשה – ריקי יש תקווה 🙂 ) – לא תאמיני לי בטח אם אגיד לך שעברו חודשיים ואני מתקשה להאמין שהם עברו כל כך מהר ובלי להשאיר אותי עם הלשון בחוץ מרוחה על הרצפה ומרוטת שיער מכל הכיוונים…
אני מספרת את כל הדברים האלה לא כדי לנפנף במשהו, אלא כדי לתאר תמונה של "הייתי שם, והיום אני במקום אחר". ככל שהם גדלים חוזר אלייך המרחב שלך לאט לאט (אם כי אף פעם לא במלואו) ומרווח הנשימה הופך להיות גדול יותר.
אוף איזה הקדמה ארוכה למשהו אחר שבכלל רציתי להגיד.
רציתי להתייסח למשפט הזה שכתבת:
"מצד אחד אני מקנאה בך על היכולת שלך להגדיר את עצמך רק דרך המודל האימהי שאת מחפשת, מצד שני, לא אכחיש שעד שלא אשיג הכרה בחוץ, בפנים יהיה לא קל, גם בבית."
דבר ראשון, אני לא מגדירה את עצמי רק דרך האמהות שלי. בכלל לא. אני עושה עוד דברים שמאוד חשובים לי ונותנים לי תחושת סיפוק ומשמעות וחשיבות. מה שכן, אני בהחלט נכון להיום, שמה בראש סדר העדיפויות שלי (ולכן גם את הנתח המשמעותי יותר בהגדרת העצמי שלי) את האמהות שלי.
רוב האמהות אגב שאני מכירה שהן מסורות מאוד לעבודתן, הישיגיות ומגדירות את עצמן באמצעות עניינים לא אמהיים(במקום ראשון), הן בנות לאמהות הדומות לאמך במובנים שציינת. וזה נראה לי עניין למחקר אקדמי (שבטח כבר נעשה).
אבל, החלק של המשפט שהכי תפס את עיני ומחשבותיי היה שעד שלא תשיגי הכרה מבחוץ, גם בפנים יהיה לא קל לך.
ריקי, אם יורשה לי – את טועה פה ובגדול (לעניות דעתי)
קודם כל צריכה לבוא ההכרה הפנימית שלך בערך עצמך, וסליחה על הפסיכולגיה בגרוש. שום הכרה חיצונית שהיא לא תתן לך את תחושת החשיבות, הערך העצמי והמשמעות. התחושות האלה מקורן בתוך האדם עצמו.
לכן, המרדף שלך מתיש. אתה מקבל חיזוקים, ועוד חיזוקים ועוד חיזוקים וזה לא משביע את האגו. האגו צריך להתחזק מבפנים, כל השאר זה משענת קנה רצוץ.
תגידו, כל העיסוק הזה באני ואני ואני בכל התגובות שלכם לא נראה לכם קצת מוזר? יש פה יצור אחד חשוב באמצע שאף אחד לא נתן עליו את הדעת, ובזה שאני אומר את זה אני לא מביע את דעתי לכאן או לכאן אבל הוא בכל זאת הפקטור המשמעותי פה.
מה עם מה שהפיצול הזה עושה לילדים? ובלי דוגמאות מטופשות על מקרים שבהם זה עבד, אין שום ספק שזה ממש לא אידאלי לילד. ונכון, גם נישואים מפורקים זה לא אידאלי לילדים, השאלה היא רק מה פחות גרוע, וזה תלוי בכל מקרה לגופו.
בכל מקרה, זה די שמעשע כמה החברה המערבית מטפחת את הריכוז בעצמך.
מה שעצוב בכל הדיון הזה שבדיוק בכך הוא עוסק: בפער בין האידאלים למציאות.
"אין ספק שזה ממש לא אידאלי לילד". זה בדיוק הציר עליו סובבים חיי האם בעידן המודרני.
כאמא אני מצאתי את הפער הזה טראגי. מצד אחד ההיחשפות לעיקרון הרצף והרצון לממש חיים בסגנון הזה עבור ילדי ועבורי , ומצד שני- ההכרה בכך שכל חיי עד לנקודה שבה נהייתי אמא סבבו סביב ה"אני ואני ואני", אז איך מהמקום הזה אני יכולה להפוך בין לילה ל"אתה ואתה ואתה"?
וכאן בדיוק דרושה המון חמלה, להתרכזות בעצמי, להתרגלות למימוש ההישגי, לכך שהסבלנות היא לעתים ממני והלאה, ודרוש סוג מאד מסויים של דיאלוג: עם עצמי, עם הסביבה, עם הילד: איך יוצרים מרחב תומך לחיים שפויים עם כל הנתונים הלא כל כך מרנינים האלה?
בהתחלה לא העזתילראות את הפער ולחמול עליו. הייתי אכולה ברגשות אשם. יותר מאוחר התחלתי לשאול, ולהרשות לעצמי לבחור אחרת.
אז השאלה בעיני היא לא מה האידאל (אם כי רצוי מאד להיות מודעים אליו. אני מאלו שסוברים שעדיף , למשל שהילד יהיה עם הוריו כמה שיותר), אלא איך אני עוזרת לכל המשפחה לחיות עם הפער בין האידאל לחומרים הרגשיים שאנו באים איתם, ואיך מצמצמים את הפער הזה.
על כך אין תשובה אחת. צריך להמשיך לדון ולחשוב ולשתף.
כל מה שאת כתבת מייצג גם אותי ואת הדילמות שלי, למעט עיקרון הרצף, ספר שהתחלתי לקרוא והשלכתי בזעם אחרי 15 עמודים בערך. אבל בכל זאת הילד ישן איתנו במיטה עד לא מזמן, בערך שנה וחצי לא רצוף, כי לפעמי היא ישן במיטה שלו ולרוב איתנו. אבל זה לא העיקר, השאלות שאת מעלה בהודעה האחרונה שלך חשובות, אינטיליגנטיות ושוות דיון נפרד.
סלחי לי על ההתעלמות הזמנית, עניינים כאלה ואחרים וגם התלבטתי כיצד להגיב. האמת שאני כבר מתחילה להריח הקלה. אני חייבת לומר שבזמן החופש איתו אמנם היו שעות קשות ומתסכלות, אבל יותר שעות יפות ומספקות לשני הצדדים. אולי לא אזכה בתואר אם השנה, אבל השתדלתי.
היה לי ברור שאת לא מגדירה את עצמך רק דרך האימהות, יכולות ההתנסחות שלך והמחשבות שאת עסוקה בהן, כאן ושם מעידות על כך.
האימהות גם אצלי בראש מעייני. אני רוצה הכרה ביכולות שלי, אבל עובדה שלא פתחתי בלוג לנושא המקצועי או לתחום הספרותי שאליו אני שואפת. ונראה לי שגם אנחנו, אם יורשה לי להיות דוברת בגרוש, אימהות שאפתניות, בנות לאימהות שהיו עקרות בית, מטפחות שאיפה נסתרת להיות אמהות מצטיינות, כולל כל החומרים בפנטזיות, הסרטים המקולקלים שמראים לנו, על הרמוניה סנטימנטלית, ובלי טנטרומים.
ולגבי ההכרה הפנימית, עובדים על זה כל הזמן.
יחסי אליו אמביבלנטי. מצד אחד אני חושבת שהוא עלול ליצור סטנדרטיזצייה טראגית עבור אימהות (בעיקר מתחילות), וכך אני חוויתי אותו. בהריון עוד היו לי כל מיני פנטזיות על עצמי, הולכת בבגדי כפר, שדיי זמינים בלי סוף, גופי כמה רק לתת ולגעת, סבלנותי אין קץ ואחוות האחיות- אימהות מקדמת דנא מפעפעת בעורקיי.
הגיעה הלידה, והתקופה שאחריה והפנטזייה נקטעה באחת. לא. האמת שלא הפנטזייה נקטעה. הייתי משוכנעת שכך צריך להיות, רצוף כזה,וכל העולם יכול להתרצף בכיף. כולם : פרט אליי. כי אני בטח פסיכית וצריכה אישפוז אם אני לא ממש מתיישבת עם תוצאות המחקר של לינדלוף.
ולקח לי זמן. ה מ ו ן זמן לתת לעצמי קצת קרדיט על מה שאני (שזה בתכל'ס מה זה רחוק מכל אותן איכרות).
ולהבין שאם אני מרגישה שרק בא לי שהוא ילך כבר לישון ראבאק אז זה עדיין בסדר. (וכל האימהות מסביב נראו לי כל כך מסתדרות עם הרצף שלא יכול להיות שגם אצלן משהו קצת חורק לפעמים. (ורק אחרי שנפרדתי מבן הזוג שלי הן העיזו לבוא ולספר כמה קשה להן גם).
פיתחתי רגישות מיוחדת מאז לפיענוח של חיוכים אימהיים מעושים (ומאוסים).
אבל, יחד עם זאת, אני לא יכולה להתעלם מהעניין, שככל שעובר הזמן אני מבינה יותר ויותר באיזה עולם חולה אנחנו חיים היום, וכמה התרחקנו מדברים פשוטים לגמרי שהיו יכולים לעשות את החיים האלה הרבה יותר טובים. ומהמחשבה שהילד היקר שלי, לפני שהוא הגיע לעולם לא ממש תיכנן להיות בלי מגע, ורחוק מההורים, ולהיסגר בגן בגיל כל כך מוקדם, ולקבל חיסונים ועוד כל מיני תופעות של המודרנה והמדינות .
ולא יכולה להתעלם מכך שהבחירה לגדל אותו איתנו עד גיל שנתיים וחצי, ולחכות בסבלנות להתפתחות טבעית אצלו בהמון מישורים אכן נותנת את אותותיה.
זה עובד לי מול העיניים, ואני לא יכולה להתעלם מזה.
ולכן מה שאני קוראת לו "עיקרון הרצף"כאיזשהו מייצג של משהו אחר, כן עומד לנגד עיניי. אני רק מבינה את הפער בין מה שקיים לבינו. אני גם מבינה שיש המון דברים בתרבות שאני חיה בה שאני כן נורא אוהבת ולא רוצה לוותר עליהם. ולכן- הקריאה החוזרת ונשנית שלי היא להקשבה לעצמינו וליצירת מסגרת חיים שמאפשרת חיים שפויים עם כל הניגודים האלה, מתוך התחשבות במצב הצבירה הנפשי של כל הנפשות הפועלות. (וכן- בראש ובראשונה בילדים, הזקוקים ותלויים בנו , וכמובן שגם הם- בתוך מארג אקולוגי של הורים- סביבה שהטוב שלהם משפיע עליהם ובחזרה).
ושוב אומר ריקי- כמה אני מעריכה את הקול שלך.
אם היה לי קול כזה. אחד לפחות, אז, בסביבה שלי הייתי מונעת מעצמי ללא ספק הרבה סבל.
רק רציתי לומר לך שאני מתחברת בכל רמ"ח איבריי למה שכתבת. מרגישה בדיוק כמוך.
(קראת את הבלוג הלא מתעדכן כבר המון זמן שלי ?? )
קפצתי לביקור
מאד נעים להביר.
מחכה לעידכון.