בשלוש ושתיים עשרה דקות אמרתי לבוס הסבלן שלי שבגלל העיכוב בגרפיקה אין סיכוי שאצליח להרים את הפרוייקט לאוויר היום, "אין לי מי שיקח את הילד מהגן, כבר ניצלתי השבוע שלוש פעמים בייביסיטר לבלת"ם עבודה". שדני יעלה, תני לו הדרכה, הוא הפטיר בפרצוף יגע. תיק-תק-תיק-תק, השעון הלם בתוך הראש שלי. 25 דקות במונית, שלוש דקות להגיע לשער. להזמין עכשיו! אם אני מאחרת יותר מעשר דקות, הילד מועלה לסלון הוילה של הגננת, עליה טכנית בלבד, למעמד האומלל של ילדי הגן שהוריהם לא מרחמים עליהם מספיק, או מרחמים על העבודה קצת יותר.
בשלוש ארבעים ושתיים זחלתי למושב המונית המטונף, ונבחתי עליו, יש לי עשרים דקות בדיוק להגיע, אחרת הילד בחוץ. עשרים וארבע דקות וחמישה טלפונים – אחד מהבוס- אחר כך אני יורדת שם, הגננת משקיפה בעצבנות מפתח הדלת, ואיך שמזהה אותי מתקרבת צועקת "הנההההההה אמאאאא של אריאל" (ובקוד של מבוגרים, סוף סוף, תמיד היא חייבת לבוא על הדקה, פוסטמה"). אני מתעלמת מהמבט המאשים, מקציבה לו שתי דקות חיבוק ותראי מה עשיתי היום ומנסה להתפנות משם ולהתחיל את העבודה השניה שלי, להיכנס לתדר הרמוניה אמא-ילד, והפעם באמת להיות קשובה, יצירתית, מכילה, אוהבת. אריאל לא מוכן לעלות במדרגות הגן, ולצאת משם. דווקא עכשיו הוא מחליט להתנכל למדרגות, הוא מתגולל עליהן, ומסרב להמשיך. למשוך אותו בהרמה על הידיים יגרום לסצינה, אני רוצה להיות סבלנית. יותר מכל התכונות למעלה סבלנית.
עד השער שיוציא אותנו מחושך לאור הוא הספיק להשתטח על המדרגות המסולעות בזעקות רמות, לצעוק, "לא רוצה אמא, רוצה לגן", ולהשחיר אותי באוזני הבוס, שבדיוק התקשר באמצע, שמע את הזעקות ברקע ואמר, "לכי לכי לבן שלך, לא חשוב, נסתדר" (טלפון דמיוני לאבא שלו: "תבוא, מיד!").
ואיך שיצאנו מהשער החוצה, המיר אריאל בבת אחת את מצב הרוח שלו, והפך להיות תינוק מתוק, רך עורף, כנוע לרצונותיי, הוא התיישב בעגלה כחתלתול טוב מזג, ושכח לעשר דקות תמימות לבקש "אני רוצה" משהו, נכנע לחום הכבשני ששרר בחוץ, בשתיקה, בוהה בשעמום בגינה המוכרת שמלווה אותנו מידי יום (SMS דמיוני לעצמי: "למה אני כזו כלבה אנוכית?"), ובעודי דוחפת אותו על העגלה, את התיקים ועבודות היצירה שדחפה לי ע' הגננת לי על אפי וחמתי ביציאה, אני מרגישה איך אני הולכת ואוזלת. שניה לפני שצנחתי על הספסל בגינה כמו בובת הפלסטיק שהוציאו ממנה את האוויר, אני נזכרת שלא הספקתי לאכול כלום היום, דבר, נאדה. אפס. "אמא מה את עושה", תוהה התינוק שלי. באותו רגע אני לא יכולה לענות, אין לי זיכרון, אני לא יודעת מה אני עושה כאן, והילד שמולי נראה מטושטש ועמום. ברגע ההוא אני מערכת הפעלה שהושבתה אחרי שסילקו ממנה את הכונן הראשי. באינות הגדולה הזו אני מזהה את טל, אמא של גליה, האישה הכי מטופחת באמהות הגן. היא מתהלכת בנחת במדרכה מולי, כובע קש אצילי מכסה את פניה הנאים, נטולי הלחלוחית. היא מחייכת אלי חצי חיוך לא אפוי מספיק, זורקת "חם נורא היום", וממשיכה לדרכה. בזווית העין, בגינה הרותחת, אני משקיפה על נטלי, המטפלת שלה, מתרוצצת אחרי גליה בגינה כשהיא צועקת, "לא שם, גבוה, את תיפול".
בסוף זמן החסד תם והוא מתחיל לבכות, רוצה גלידה, רוצה לנדנדה, אני מגייסת כוח וזוחלת לבית הקפה הקרוב, במרכז המסחרי. (תחינה על חושית לילד שלי: "תן לי עשר דקות ואני שלך, רק עשר דקות"). בפנים, ובתוכו המון ממוזג ומסופק צרכים, אני רוצה להצטרף.
מזמינה בדלפק פיצה גדולה לשנינו ומשקה, אבל לטעום מהם לא אצליח, כי ברגע שניסיתי לשבת הוא פותח את רצועת הקשירה של העגלה, מזנק ממנה החוצה (וכמעט נוחת על הראש) ורץ למצוא עולמות חדשים ומרתקים. הוא מטיס לרצפה את כל הכוסות החד פעמיים מעמדת הקפה הנלקח החוצה, מזעיק את מנהל המשמרת, אני מרימה והוא בעקבות הכפיות, ואז מגלה את הסוכר, וזה הזמן שלו לגלות איך מתנהג סוכר שנשפך על רצפת פרקט מנוגבת למשעי. כשהצעיר עם התג על החולצה מסנן, "יש סוכר על השולחנות", אבל אריאל לא מוותר.
אני מרגישה איך הזעם מפעפע בי, צף ועולה מהקרקעית הקמאית, זעם אלים, מקהה חושים, של רעב גדול מידי, ועייפות של שנתיים. הפיצה המיותמת על הצלחת, האיברים המשוועים לנוח, הטלפון שתובע אותי במקומות שאני חסרה. אני מזיזה אותו משם, בכוח, ומרימה אותו, הוא בוכה, מושפל מהאקט הכוחני, ואז משתין עלי, ממלא את כל החולצה שלי בנוזל הצהוב ואת האוויר בבית הקפה האלגנטי בריח החזק כל כך של שתן כועס. אני לא אומרת כלום, בזווית העין אני קולטת את אמא של גליה מביטה בי נדהמת, אוספת עוד מבטי מבוכה וסלידה בדרך החוצה מדלת הזכוכית הכבדה, כדי להחליף את התחתונים הרטובים שלו, וללכת הביתה כל הדרך תחת שמש אוגוסט שמייבשת לי את החולצה הרטובה. לא אחזור לשם יותר.
התפרסמה, נדמה לי, באחד ממוספי סוף השבוע לפני לא הרבה זמן, כתבה על התמיכה בשובו של הפליק…
אז אני לא יודע אם דווקא האמצעי האולטימטיבי הזה נדרש, רק שאין ספק שהגבול נדרש. מהיום שהם נולדים ולא דקה מאוחר יותר.
חיבה ומגע? בטח. תשומת לב? בודאי. תחושת אהבה וערך? מובן מאליו. כך גם כל הדברים האחרים שקשורים בדרך כלל לילדים. אבל מעל הכל !!! הצבת גבולות ברורים, הגיוניים וחד משמעיים.
בני יקירי, אהוב נפשי. עד כאן !!! מכאן אתה לא עובר אפילו במילימטר. וזה בכלל לא בגלל החינוך, אלא רק בגלל האושר הפרטי שלהם. ילד שמזהה גבולות ברורים הוא ילד מאושר, בטוח בעצמו, חברותי וגם אם שובב הוא לא מרושע.
ילד בלי גבולות הוא ילד חסר בטחון שכל הזמן מחפש את הגדר להישען עליה. את הצוק שייתן לו ביטחון. ואם כל מה שהוא מוצא מסביבו זה צמר גפן רך הוא ילך רחוק יותר ורחוק יותר בכדי למצוא את הגבול שישמור עליו. הוא יהיה חצוף רק כדי לדעת כמה יוכל להרחיק לכת, הוא יהיה מגעיל מאותם הסיבות ובאופן כללי יגדל להיות אדם לא מאושר.
בכל מקרה כשהם מגיעים לגיל העשרה זה הרבה יותר גרוע, את יכולה להתעודד …(:
קראתי את הכתבה על שובו של הפליק, ואף שהמרואיינת עוררה בי אנגוניזם גדול, אני מודה שלעתים ברגעי ייאוש אני מהרהרת: "למה לא לעזאזל"? למזלי משהו בסיסי יותר בתוכי עוצר אותי מללכת את האקסטרה מייל האיום הזה. גם אותי היכו כמה פעמים כילדה, ואני זוכרת את זה היטב, ויש משהו עמוק שמסרב לתת לי לאבד שליטה באופן הזה ולשים את הילד שלי במקום המושפל הזה, הפעלת כוח פיסי היא חולשה, חולשה שמפעילה כוח לא הוגן על ילד קטן, חסר ישע, שתגרום לו לחוש מושפל, חבול, מוכה, קטן. לא יכולה לעשות את זה.
אבל לגבי גבולות, אני מאוד מסכימה איתך, רק נכשלת בזה בכל פעם מחדש. צריך הרבה סבלנות ועור ברזל כדי לשים גבולות.
איפה בסיפור נראה שה"בעיה" של אריאל היא בגבולות דווקא?
או אולי ריקי היתה צריכה להרביץ לו בתגובה להשתנה, מפני שהיא תשושה ועצבנית, והוא תשוש ומפוחד?
אולי להרביץ לו מכיוון שקלט את העייפות וחוסר האונים שלה?
ואולי לתת לו פליק כיוון שאין לה משאבים לגייס אפילו שעה אחת פנויה לעצמה במהלך היום?
אנא הסבר.
אגב, בניגוד לתמונה שאתה מנסה לצייר, רוב תומכי ה"גבולות" משתמשים בעיקרון הזה גם בחיבה ומגע, גם בתשומת לב, ובכל מה שיותר קשה להעניק מאשר מוצץ או צעצוע חדש. פשוט נוח להם לקרוא לזה "גבולות" ולא "אין לי כוח לטפל עכשיו בילד". ועוד לא אמרנו כלום על העובדה (המדעית) שתינוק בן יומו אינו מסוגל בכלל להבין את משמעותם של אותם "גבולות", שאנשים גדולים ישבו וניסחו יפה כל כך.
ונעשה יותר גרוע כל הזמן אני למדה על בשרי המצולק
או שתהיי אמא, או שתהיי אשת עבודה.
ואני בטוח שאת מסוגלת להיות מצוינת בשניהם
אבל כל אחד לחוד.
מקום העבודה שלי מלא כאלה
שהם לא ממש עובדות
ולא ממש אמהות
רק קרקס שמנסה להשאיר את כל הכדורים באויר
אני לא בעד הפלקה, טוב בערך, אבל בטח ובטח לא כשיטה ורק במקרים חריגים ויוצאי דופן וגם זה אחרי 200 הסתייגויות. בחיי… אבל כשצריך אחד על הטוסיק, צריך. וזה עושה טוב לכולם. רק שלא זה העניין.
בשביל גבולות ברורים לא צריכים פליק. צריך מסר ברור וחד משמעי שאת הקו הזה לא עוברים. זהו מסר מורכב: גם מילולי וגם בשפת גוף, גם בכוונה אמיתית וגם בתחושה. אנ'לא יודע בדיוק להכניס את זה לנוסחא מתימטית מוגדרת או למישוואה חינוכית, אבל אני יודע שכשאומרים עד כאן ומתכוונים לזה בכל הרצינות, גם הילד מזהה את זה. לא רק שהוא מזהה אפשר כמעט תמיד לשמוע אותו נאנח לרווחה כשהוא מזהה שיש מבוגר בעל סמכות בסביבה שיודע מה הוא עושה, שומר עליו ומעניק לו ביטחון.
ילדים קטנים רגילים הם בדרך כלל ממש לא חסרי אונים ומושפלים על יד המבוגרים. נשכח לרגע את הפאתולוגיות, בסדר? אני מתכוון אל הרגיל והנורמטיבי (מה שזה לא יהיה). בדרך כלל זה להיפך. ילדים הם אמני ההשרדות, האופטימיות, הסקרנות ועוד כל התכונות ההכרחיות להעביר אותם את השנים לבגרות. הם רק צריכים אותנו בסביבה כדי שנהווה תמרור ורשת ביטחון.
דרך אגב, מילה אחרונה על הפליק. ילד, לפעמים אפילו מבוגרים שלא התבגרו, לא מצליחים לזהות בין תשומת לב שלילית לתשומת לב חיובית. ידועים המוני מקרים שילדים שהרגישו שלא אוהבים אותם נהיו פשוט יותר מגעילים דווקא כדי לקבל מכות. לא היה חשוב להם שזה שלילי אלא עצם ההתייחסות. לכן גם פליק חינוכי כשנשברים כל הכלים הוא לא בהכרח נזק לילד. אבל אני באמת לא בקטע האלים, אלא בקטע של הגבול.
אין ספק מהסיפור כי מדובר בבעיית גבולות שמנוצלת היטב על ידי הבחור ומופעלת סחטנות רגשית המופעלת ביעילות רבה על יסורי המצפון שההורים לדורותיהם ממהרים להעמיס על עצמם.
ריקי, זה כל כך קשה לשים גבולות ואת תיכשלי בזה עוד מיליון פעם. רק הזמן והתבונה יעשו את זה. מספרים שכשמס' 1 בולע מטבע, רצים איתו לחדר מיון. כשמס' 2 בולע מטבע, מחכים שזה יצא בסיר. כשמס' 3 בולע מטבע, מורידים לו את זה מהדמי כיס … (: ככה זה. יש הבדל מהותי בין התיאוריה לפרקטיקה ואת הגבולות לומדים לשים רק באמת שההורים מגיעים למקום שהם מרגישים שהם לא יכולים יותר, לא הילדים. להם יש סבלנות אינסופית.
אביבה: מי מדבר על תינוק בן יומו? מי מדבר בכלל על הילדים? מדובר פה על ההורים !! ובכלל לא מדובר על "להרביץ". זה מונח של הפעלת כוח בין שווים וזה לא לעניין כאן. חוץ מזה שהגבר הצעיר כבר בן שנתיים. גיל מתוחכם להפליא.
הגבולות עליהם מדובר הם גבולות של ההורים !!! ידידי הצעיר עד כאן אני !!! מוכן שתלך. אפשר בחיבה ואפשר באהבה אבל תמיד, תמיד יגיע הרגע שבו יש צורך להפעיל סמכות הורית ולומר: עד כאן. כל אחד מציב גבול אחר ואין חוקים. אצלנו למשל (סוד מחדר המיטות) הייתה המיטה שלנו מחוץ לתחום לילדים בזמן השינה. סוף הדרך! כל אחד הולך לישון במיטה שלו. מותר להתפנק בשבת בבוקר וכאלו אבל ללכת לישון? רק במיטה שלך. גיסתי שתחייה ליוותה את ילדיה למיטה עד גיל העשרה שלהם ובשבילה זה היה כיף. ככה שאין כללים מוגדרים אבל חשוב לזכור שהגבול הוא גבול הורים לא גבול ילדים.
בלי שום בושה אפשר להגיד לנער: בני היקר אני עייפה וכדי שנוכל להיות ביחד בכיף אני צריכה חצי שעה של שקט על השטיח בסלון. אני שוכבת ונחה ואתה משחק בשקט ושומר עלי. מותר ואפשר. תתיחסי אל הנוער כחלק ממערכת והם ידעו מיד מה מותר ומה אסור. כמובן שלכל בית יש חוקים משלו וזה בסדר גמור. הילדים יודעים לזהות ולהכיר את ההבדלים בין מערכות הכללים השונות. אצל סבתא לא יעשו מה שאצל אמא או אצל הגננת. ילדים, אפילו שהם קצרים הם לא מטומטמים והם יודעים טוב מאד מה זה גבול. הבעיה היא שההורים שכחו.
העובדה שילד מזהה את עייפות ההורים ומנצל זאת לרעה היא ההוכחה הטובה ביותר שהוא לא מטומטם ובעל חושים בריאים למדי שיכשירו אותו בעתיד להיות פריצקי או משהו כזה. הם יעשו את זה עד לצבא ואולי גם אחרי זה. זה התפקיד שלהם, לזהות ולגלות עולמות חדשים ומרחבים לא מוכרים. בדרך שלהם להיות אנשים בוגרים וטובים, אסור לנו לתת להם לדרוס אותנו. זהו המובן של גבול הורים.
אלימות לא פותרת כלום בחינוך
וכן, גם פליק זו אלימות.
אם הוא היה בגודל שלך, לא היית מוריד לו סטירה
עכברון יקר,
אני כבר מחכך ידיים בעונג על מה שאתה הולך לחטוף מכל הנשים בחבורה שי.. לך את הצורה על ההתבטאות הקודמת שאומרת במילים פשוטות שמקומה של האישה במטבח ובחדר הילדים. זה תהיה ממש אכזבה אם הן תשתוקנה לך ….(:
בחיים הפרטיים שלי אני אחראי לכנופיה של ארבעה, המנהלת עובדת במשרה מלאה בקריירה שדורשת גם שהות מרובה מעבר לימים וליבשות וגם מצליחה לתפקד כאם בהחלט לא מהגרועות שאני מכיר. ככה שחלק לא מבוטל מהגיגי כאן הם לא מחקר מדעי אלא סתם שיתוף בחויות אישיות.
מודה בהכנעה שילדי החביבים והמעצבנים חטפו אי שם בעברם פליק על עכוזם החינני ככשהמצב הפך לבלתי נסבל לחלוטין ואני מודיע לך בהכנעה כל הארבעה הם אנשים מאוזנים להפליא, ובעלי אישיות מעניינת, מגוונת ולחלוטין לא נופלים מסביבתם בכלום.
הדבר האחרון שאני חושב שביתנו המבולגן, הסוער וההומה יכול לרשום לחובתו זאת תוית של אלימות.
וחינוך? זה כבר נושא אחר לגמרי ….):
אצלי זה לא עובד מה שאתה מציע. יש לי ילד עקשן ואסרטיבי מידי. בכל הדוגמאות שהבאת נכשלתי מול בכי נוראי או מרד, או שהוא פשוט עושה מה שהוא רוצה. גם כשאני תקיפה, הוא שובר אותי עם הבכי שלו או שמצפצף עלי. ואני מסכימה איתך, קראת אותו נכון.
יש לי זיכרון עמום שלאריאל יש גם אבא.
אני מסכימה עם אביבה: האפיזודה הזאת לא מצביעה על אי-הצבת גבולות. אם בכלל, אז אי-הצבת גבולות מצד האמא, שלא קובעת לעצמה לאכול משהו ,גם ביום עמוס, כדי לא להגיע בהיפוגלוקמיה לילד…
מעבר לזה, יואב, תחליט: בהתחלה אתה אומר שמדובר באושרו של הילד, לא בחינוך. אחר-כך אתה משנה נימוקים ואומר שמדובר בכלל בהצבת גבולות למען ההורה ולא למען הילד. פליק בתוסיק יכול להתפלק לכל אחד, מתוך איבוד-שליטה. אבל יש הבדל בין זה לבין להפוך את זה לתיאוריה חינוכית. וכן, הילד ירגיש חסר ישע ומושפל, וגם ילמד שאלימות היא "פתרון".
ודבר אחרון, יואב. למה דווקא הנשים צריכות לכסח את עכברון על התבטאותו השוביניסטית? זה במחלקה שלהן? זה לא נוגע לך כי אתה גבר? גם ההתבטאויות שלך על ה"מנהלת", בכאילו הפוך על הפוך, רק משקפות את השוביניזם הבסיסי שלך, שבו נשים אחרי שמילאו את משימתן בחיים ו"תפסו" גבר, עכשיו "מנהלות לו את החיים".
אין לי טענות לאבא שלו. גם עבורו זה תופת (הוא לא מגדיר את זה ככה) – עובד בפרך כדי לפרנס אותנו, ומשתתף באופן שמהווה מודל נערץ במטלות הבית וההורות. מה שהניסיון עשה לי זה לראות גם את הצד שלו, הוא בהחלט לא מתפנק. אני חושבת שאם יש אשמים במצב הזה זה הג'ונגל הכלכלי חברתי שאנחנו חיים בו. ואין לי זמן כרגע לפרט.
השאלה האם מדובר באילוץ כלכלי?
וזו שאלה שרק את יכולה לענות עליה, אבל מצד שני זו שאלה לא קלה.
לחץ חברתי גדול נובע מזה שאנחנו מוגדרים עפ"י הטייטל שלנו בעבודה.
לחץ נוסף בתור אישה זה לא להדרדר לתפקיד המסורתי.
ועל שני אלה יש לי לומר, לא שווה את המחיר שהם גובים.
לא ממך ולא מהילד שלך.
את בוחנת אופציות אחרות?
(עוד לחץ קיים מהרצון להשיג, לממש, למצות ועכשיו. ועכשיו להיות זורמים לשעתיים.)
כשמספ' 1 היה בן חצי שנה למדנו שיעור מאד חשוב בנושא. הייתה לנו בעיה קשה שכבר בגיל הזה הוא קירקס אותנו ב"ללכת לישון".
אחרי שהחלטנו שאנחנו כבר לא עומדים במערכה ולעשות סיפור ארוך לסיפור קצר: ביום הראשון הוא בכה 4 שעות. כל עשר דקות בערך קיבל חיבוק וליטופים ומילות ניחומים. ביום השני הוא בכה שעתיים. ביום השלישי הוא בכה חצי שעה וביום הרביעי הניח את הראש והלך לישון כמו גדול. הסתכלנו זה על זאת ולהיפך בתדהמה גדולה בלי להאמין למה שקורה.
מאז הוא וכל השאר שהגיעו אחר כך, הולכים לישון "כמו גדולים". אין בעיות, אין תרגילים, אין מאבקי כוח, כלום. זה כל כך ברור שהליכה לישון היא גבול שאנחנו לא מוכנים למתוח אז לא מותחים אותו. ככה פשוט. לא רק שהם ישנים בכיף, הם ישנים גם בכל מקום בלי בעיות.
בכל מקום, אבל בכל מקום !!! שבו נתנו לבכי שלהם לנהל את סדרי העדיפות המשפחתיים, כולנו סבלנו ובעיקר הם. כי הרי הם לא ממש רוצים להכתיב את סדר היום. מה שהם רוצים זה לדעת שיש להם על מי לסמוך, אז בודקים כמה אפשר "להוציא את הנשמה".
לעומת זה בדיוק ההיפך באוכל. אוכל אצלנו הוא זכות ולא חובה. מי שלא רוצה לאכול ממש לא צריך. שלא יאכל. אבל באמת שלא יאכל. העברנו את שרביט האחריות ב- 100% לילדים. הם יודעים לנהל את עצמם בלי גבולות שלנו יופי.
זה נכון שצריך מעט מאד גבולות להציב, אבל כשמציבים גבול הוא חייב להיות ברור וחד משמעי.
ול"אני רק שאלה": כן אני שובינסט. בטח שאני שובינסט. בכלל לא הפוך על הפוך. אבל זה שוב גלישה לנושא אחר.
ריקי פה היא קרבן לשיטה המאמללת נשים משכילות, חכמות ומוכשרות רבות.
השיטה המלמדת אותן שאפשר וחובה לג'נגל בין הקריירה לאמהות.
ובכן, אי אפשר.
והנשים המסכנות האלה, המצאות במלכוד 22
אם לא תעבודנה, ללא מקור השתכרות עצמאי אין להן פתחון פה והן תאבדנה את עצמאותן שנרכשה במאמץ כה רב.
ומצד שני, אם כן תצטרפנה לשוק העבודה הן הופכות לאמהות לא נוכחות.
אין לי פתרון
אבל חייבים לרדת מהרכבת הדוהרת הזו.
למדתי להסכים עם מה שעכברון כתב מעלי. אני נדקרת מבפנים כשאני מודה בזה. אבל זה כך.
אני מה זה בנאדם של גבולות וקשה לי לראות את עצמי לא שמה גבול ברור לילד. לדעתי לא ייתכן שאדם שיודע להציב גבולות בכל תחום אחר הופך לאסקופה נדרסת מול הילד שלו. זה בוודאי לא משרת את הילד. לא יודעת, אולי זה בגלל שגודלתי בנוער צ'אושסקו אבל הייתי מוצאת לו עונש יצירתי שהוא לא היה מעז לחשוב על זה לעולם עוד…
הילדים הגדולים יותר של היום חצופים יותר ובטוחים שהם יודעים הכל כשהם בעצם לא מבינים מהחיים שלהם. להם הייתי מחטיפה פליק בלי קשר לאימהות 🙂
אינני מסוגלת לוותר על עבודתי שאותה אני אוהבת. לי לא ממש מתאים לשבת רק בבית, אבל הייתי שמחה לסדר יום קל יותר. כן, יש פה גם שיקול כלכלי וגם שיקול אישיותי, אני אוהבת לעבוד. בקרוב אני יוצאת לחופשה לצורך כתיבה ואז תהיה לי הזדמנות לראות איך זה אמא בבית.
אצלך כבר מאוחר מידי, כלומר אין מה לפחד, הצעד שעשית בלתי הפיך ועכשיו נשאר לך ללמוד מהמשגים שלי ושל אחרות ולהערך טוב יותר. לגבי הילדים הגדולים, אני מקווה שאני לא מגדלת אחד כמו שתיארת.
שמנהלים נגדנו.
רק מלחשוב שעמרי שרון ונתניהו עדיין צעירים נעשה לי רע.
עם רעיון ממש טוב
לשיטת ההרדמה שלכם קוראים "שיטת חמש הדקות" (לא משנה שאפשר לעשות אותה גם כל עשר דקות). ודאי שהיא עובדת – הילד לומד שאין לו למי לשעות פתאום, בשלב מסוים של היממה, בלי להבין למה. אז הוא למד שהוא לא יכול לסמוך עליכם בכל מצב, ונרדם. לא נראה לי שיעור טוב לחיים, אבל אלה הילדים שלך.
לי בכל אופן לא ברור כלל שילד בן חצי שנה "מקרקס" את ההורים שלו כלשונך – מה שאתה רואה כ"לקרקס", אני רואה כצרכים מובנים לגמרי של הילד. ואני לא חושבת שתינוק רך שממלאים את צרכיו הרגשיים יזדקק בכלל לאותן "מניפולציות" בעתיד. הורות שמתמקדת ביחסי הכוח היא אולי הורות יעילה יותר, אבל לא טובה יותר.
גבולות יש להציב, כמובן, בכל מה שנוגע לבטיחות הילד, לאלימות כלפי ילדים אחרים וכדומה, וגם לעייפות ההורים מדי פעם, אבל גיל חצי שנה הוא מוקדם מדי כדי להבין את זה. למה אמא ניגשת לילד בשמחה בשעה ארבע אחה"צ, אבל לא בשעה ארבע בבוקר? למבוגרים התשובה ברורה, לילדים מעט פחות.
אתה פתרת את הקונפליקט הזה באמצעות שבירה פסיכולוגית של הילד, אני מעדיפה דרכים יותר מתונות. למשל, להשלים עם זה שמעגל השינה של ילדים לא תמיד חופף לזה שלנו, למשל לאפשר לילד לישון בחדר ההורים כשהוא רגוע, ולא בחדר שלו כשהוא מלא חרדות נטישה. ואין כאן עניין של כניעה לבכי, אלא הבנה שהעולם הרגשי של ילד עדיין בבנייה, שאם הוא בוכה 4 שעות יש לו סיבה טובה, שכן ההחלטה שלכם לא לקום אליו החל מגיל חצי שנה היא שרירותית בדיוק כמו החלטה דומה בגיל שבועיים או בגיל שנה.
גם בגבולות יש דרגות ורמות שונות: יש הבדל בין לשלוט בילד ביד ברזל כפי שמתאר יואב, ובין לכוון אותו באסרטיביות לכיוון הרצוי. אני לא רוצה שייווצר רושם שיש לי תוכניות להיות אסקופה נדרסת. אבל מכאן ועד משטר העריצות בנוסח "צלילי המוזיקה" יש מרחק גדול.
גם אני נגד שיטת חמש הדקות מהסיבות שפירטת לעיל, אבל יש גם גבול ליכולת האנושית של ההורים להתפנות לכל הצרכים של הילד. כי ילד הוא משאבת צרכים שאין לה שום תחתית, והורה ממוטט הוא לא בהכרח הורה טוב יותר, וכן, צריך גם לעבוד, לפרנס, ולקבל מידי פעם כמה שעות לעצמך.
נכון שבגיל חצי שנה אין שום טעם לדחות לילד סיפוקים, אבל מגיל שנה ומעלה צריך גם לתסכל אותו, במנות קטנות, וללמוד שאבא ואמא אינם זוג משרתים שכל היום סובבים סביב הצרכים שלהם, כי גם הם בני אדם, שזקוקים לצרכים אלמנטרים בסיסיים. נראה לי שבמשך הזמן כן צריך ללמוד להציב לילד גבולות גם בדרישות, ושתסכול גם בונה לו את האישיות, ומלמד אותו איך להתמודד עם זה במקומות אחרים, שוב, לא בגיל של כמה חודשים, אבל בגיל שנתיים בטח.
"לכוון אותו באסרטיביות לכיוון הרצוי". חה חה, עוד נראה…
בהחלט, עניין הגיל קריטי כאן. ותלוי גם איך עושים את זה. להגיד לילד "עכשיו אל תפריע לאמא" זה כמו לבקש ממנו לא לחשוב על פילים לבנים. אם רוצים להעביר את הפוקוס שלו מהאם לשעה או שעתיים, נאמר, צריך למלא את זה במשהו ולא לצפות ממנו שיסתדר עם ואקום. ברוב המקרים, מילוי החלל אומר להסתמך על עזרה של מבוגר אחר שקרוב אל הילד (או של רשת אמהות מקומית וילדיהן, שאיתן אפשר לעשות תורנויות, למשל), וזה לא תמיד מצוי בהשג יד. הבעיה היא לא רק שהאם צריכה לתמרן בין עבודה לבית, אלא שבעיר המודרנית כמעט לא קיימות יותר רשתות כאלה, חמולות שמסייעות בטיפול בילדים. כל אמא "תקועה" עם האוצר הפרטי שלה, ומתייבשת איתו לבד רוב הזמן. חצי שעה בגינה עם ילדים אחרים זה לא זה.
ונא לא לצחוק עלי לגבי "לכוון אותו באסרטיביות" 🙂 מצעירותי טיפלתי בכמה וכמה תינוקות וילדים, במשך חודשים רצופים, ימים שלמים, בבני ארבעה חודשים עד בני חמש או שש שנים. אני יודעת כמה זה קשה לסחוב יום שלם עם ילד (ואני עוד החזרתי אותם להוריהם בסוף), אני יודעת שצריך גם לחנך אותם ולא רק לטפל בהם. ובכל זאת, תני לי לקוות שאצליח למצוא את שביל הזהב הזה ולפעול כפי שאני מאמינה. אחרת מה הטעם לנסות?
את האתר הזה את מכירה? 🙂
http://www.m4m.co.il/
שאני תמיד מאמינה שאמהות אחרות יצליחו באמהות יותר ממני. לכן אני בהחלט מחזקת אותך בתקווה ובטוחה שתשאי אחוזי הצלחה גבוהים (אני לא צינית).
לגבי האתר הזה, ראיתי פעם, את חושבת שזה ישים? מסכימה איתך לגבי החמולות אבל כשחברות הציעו לי פעמיים שמרטפות בעת מצוקה סירבתי, לא היה לי נעים.
מצד אחד אתה מדבר על חשיבות הגבולות ואפילו על "פליקים". ומצד שני אתה מספר שאצלך במשפחה זה נעשה גרוע עם הגיל. יכול להיות שזה נעשה גרוע יותר בגלל הגישה החינוכית שלך?
לי אמנם אין עוד מתבגרים (הגדול שלי בן 9) אבל בינתיים זה רק הולך ונהיה קל עם השנים. לטפל בתינוק זה הדבר הכי קשה ואינטנסיבי שעשיתי אי פעם; להשגיח על פעוט זה גם לא קל, אבל פחות סוחט; ולבלות עם ילדים זה כבר באמת לא כזה סיפור.
ריקי, היה לך יום קשה. אוגוסט. צריך לבטל את החודש הזה. יהיה טוב. (בספטמבר)
כי אמא אני עדיין לא
[וקריאת הבלוג הזה ממש לא מפתה אותי להיות…לא, סתם]
אני מוצאת את עצמי מסכימה עם יואב.
גם אני גדלתי עם הורים מאוד אוהבים שהציבו גבולות מאוד ברורים. היה ברור לגמרי שלא זה לא, ושום השתטחויות על הרצפה ו"סצנות" באמצע הרחוב לא ישנו את זה.
גם אם באותו רגע שרציתי שיקנו לי משהו ולא קנו זה היה מתסכל, אח"כ – בדרך-כלל בצירוף הסבר הגיוני לגמרי למה לא נעתרים לקפריזות שלי – הבנתי ואפילו שמחתי שהם נשארים שקולים והגיוניים גם כשאני לא….
אני חושבת שזה רק הגדיל את ההערכה והאמון והבטחון.
כמובן – שהסוד הוא השילוב בין הרכות והפינוק והשיתוף והדיאלוג יחד עם ה"לא" האסרטיבי-אך-לא-תוקפני הזה.
א. אני לא יודע מהזה גישת החמש דקות. אני כן יודע שתינוק בן חצי שנה שלא מצליח ללכת לישון לבד בערב (לא בארבע לפנות בוקר !!! בערב) ועובר "טקס של הרדמה וכתוצאה מכך מתעורר כל שעה וצריך שוב ושוב את הטקס הזה בכדי לחזור ולהרדם, תינוק כזה הוא תינוק לא מאושר. לא רק שהוא סובל הוא ממוטט את כל הסביבה שלו.
ב. אני ממש לא נכיר אותך, אביבה, אבל הטיעונים שלך מזכירים לי את ההורים שיושבים עם ילדיהם המחוננים למשל בחדר אוכל של המלון ואלו צורחים עד לב השמים בגלל משהו וההורים עושים פרצוף שהם בכלל לא שם למרות שכל השאר עומדים לצאת מהכלים. כל זה בשם "החינוך המבין והאוהב". הילדים האלו מסכנים ואת ההורים שלהם הייתי חונק באיטיות רבה …(: מה לעשות, כנראה שאני טיפוס אלים … וכנראה שהעובדה שהפעם האחרונה בה "הלכתי מכות" עם מישהו הייתה כשהייתי בכיתה ב' משאירה את תיסכוליה הכבדים עד היום …):
ג. לגבי זה שזה נעשה יותר גרוע, ככה זה. וזה לא כל כך בגלל שאני אבא כל כך רע, מה שבהחלט עומד בפני עצמו, אלא בגלל שהם, הנוער, מרחיבים כל הזמן את עולם החוויות וההתנסות שלהם למקומות שלהורים לא תמיד יש כלים לסייע להם.
מה תגידי יונת אם הבת בת ה- 14 שלך (או הבן, לא משנה) תרצה להתחיל עם סקס? עזבי לרגע שאלות כמו בגרות, "כבוד המשפחה", מה סבתא תגיד ועזבי אפילו הריון לא מתוכנן. מה את עושה עם שאלת האיידס למשל? מה תעשי אם הבן שלך מחליט בגיל 15 לקעקע את כל גופו כמו יאקוזה יפני? מה תעשי אם מודיעים לך בגיל 16 שעוזבית את בית הספר ויורדים לבדואים של סיני עד להודעה חדשה? סמים? אלכוהול? סכינים?
תוסיפי את זה לחוסר היציבות הרגשי של בני העשרה שנע בחדות מאופוריה לדיכאון ומה אז?
מה תעשי אם תגלי שהילד היקר שלך מתחיל לדבר עם חברים על התאבדות? תופעה שהרבה בני נוער עוסקים בה אבל מעטים ממש נופלים לבור הזה, מה את עושה אז?
אז בסדר. אני אבא דפוק ומחנך גרוע. אבל אני אחראי רק לשלי. מה אם כל שאר בני הנוער בסביבה שנראים \ מתנהגים הרבה יותר גרוע, גם עליהם אני אחראי? או שכל ההורים, למעט אביבה \ יונת הם כאלו דפוקים שלא הצליחו לעלות על דרך האושר השמימית של חיבה ואהבה לילדיהם? כולנו כאלו גרועים?
התשובה היא שחלקנו בהחלט כן. אבל עדיין גיל ההתבגרות של היום הוא בעייתי הרבה יותר מפעם בעיקר בגלל האפשרויות הכמעט בלתי מוגבלות לנזק עצמי ו"חופש" שמכניס לבלבול.
וגיל התבגרות מתחיל היום בהחלט בגיל חצי שנה. ילד שאינו יודע להשתלב בסביבתו בצורה הרמונית תוך כבוד לגבולות התא המשפחתי שלו ולא ילמד לקבל באופן הדרגתי אחריות על מצבי חייו המשתנים, לא ידע לעשות זאת נכון כשיגיע לגיל ההתבגרות.
אנחנו מזמן לא חיים בשבט בו הילדים גדלים בשגר עם להקה של הורים "של כולם". אפילו הניסיון הקיבוצי בתחום הזה אזל כבר מהשוק. אנחנו רק נמתין בסבלנות עוד כמה שנים אביבה \ יונת יקרות, כשאוסף המשימות \ מטלות המשפחתיות ילך ויגבר מצד אחד ודרישות הילדים ללא גבול שתטפחנה באהבה ובאסרטיביות חיובית תלכנה ותגברנה. אנחנו, אי"ה ובלי נדר, נהיה שם ונחכה בחיוך לראות אתכן על המגרש.
בהצלחה.
הערכתי הנצחית והחוזרת, על האומץ לכתוב את האמת, בלי כחל ושרק, ולא ליפייף. להיות הורה זו עבודה קשה, הכי קשה שיש, והיא לא מתאימה לכל אחד, או מתאימה בדרגות שונות. אני קוראת אותך וזה מחזק אצלי את הבנה שהורות היא לא בשבילי. אין לי את זה. לא רק את הרצון להיות הורה, גם אין לי משאבים בלתי נדלים של אנרגיה, ושל סבלנות.
קחי בחשבון שאני בתפקיד זו שמייצגת או חושפת את הצדדים הקשים, ולכן התמונה שלי לא מאוזנת, אני מודה. כשתכירי אותי תראי שבחיים אני גם אמא דביקה פה ושם.
אבל אני מסכימה איתך, הורות לא מתאימה לכל אחד, ויש לי הרבה כבוד והערכה לאלו שמכירים בזה במקום לסבול ובוחרים את הדרך שלהם.
מעולם לא אמרתי "ללא גבול", וכמו בסצינה שתיארת של הילדים הצורחים, אתה רואה מהרהורי לבך.
אני בהחלט אשתיק את ילדיי אם יצרחו במקום ציבורי וזה יפריע לאחרים. רק שבניגוד אליך, אני לא הופכת את ההשתקה הזו לערך בפני עצמו לנפנף בו, לא הופכת את המשפחה לגדוד צבאי, ולא מכניסה אותה למסגרת חשיבה שבה הילדים הם יריביהם של ההורים ולהפך.
תרשה לי להתעלם מאיחולי ה"הצלחה" שלך.
שאלה לגבי שיטת החמש דקות – אני לא בטוחה שהבנתי את הטיעון בעניין הנטישה, כי הרעיון הוא שההורה חוזר אחרי חמש דקות, לא? או שהנטישה מתייחסת לחמש דקות עצמן?
הנטישה מתיחסת לחמש דקות שבהם עומדים מחוץ לחדר ונותנים לתינוק לבכות בחושך.
בתור אימא לבת תשעה חודשים הרעיון מעביר בי צמרמורת
היא לא נרדמת לבד.
לא ברור לי למה ההירדמות לבד מיוחסת כהתפתחות בגיל כזה אבל זה עובדה לפי השאלות שאנחנו מקבלים מהסביבה
ויש הורים שמרגישים כישלון אם הם לא "עובדים על זה"
אני לא מתכוונת לרעש במסעדה, שנפתר בדרך כלל אם מקדישים קצת תשומת לב לילדים ורואים מה הם רוצים (ואם זה פשוט לשחק, בשביל זה יש את "התיק של אמא" עם כל ההפתעות שאני סוחבת פק"ל).
אבל לגבי תסריטי האימה שהצגת לגיל ההתבגרות: אם משהו כזה יקרה, אני אצטרך לחשוב מחדש על מה שאני עושה ועל מה שקורה לילדים. יכול להיות שבסופו של דבר אבוא ואומר "שגיתי, עוויתי, הייתי צריכה להיות קשוחה יותר". יכול להיות. אם כי מהכרות עם משפחות אחרות עם ילדים מתבגרים או מבוגרים, זה לא נראה לי סביר; הסקר הפרטי והלא מייצג שלי מראה שדברים כאלה קשורים לרוב עם חוסר התייחסות ותשומת לב מצד ההורים ולא עם מידת הקשיחות שלהם.
ואני תוהה: האם גם לך יכול לקרות משהו שיגרום לך לשקול מחדש את דעותיך בנושא? האם המצב שאתה מתאר עם ילדיך נראה לך טוב עד כדי כך שאתה לא מאמין שיש דרכים אחרות שאולי מביאות למצב טוב יותר?
הבחירה אם ומה לעשות כשילד בן 6 חודשים לא ישן לילה שלם, או כל סוגיה חינוכית אחרת – היא בחירה של אמונה.
אני מכירה הורים שבחרו כמוטו חינוכי לא לתת לילדם לבכות, בכלל. זכותם. יש גם הורים שמלמדים את ילדיהם להפריד בין חלב לבשר. גם זו זכותם. לשני הדברים אני ממש לא מתחברת, ויש לי נימוקים למה. ברור לי שגם להם יש נימוקים. אני והם חיים באמונות שונות, ואני לא רואה הרבה טעם לחלוק איתם את נימוקי. בתמורה – שיחסכו ממני את נימוקיהם.
במפגש בין חילוניים לדתיים לא רלוונטי להתווכח האם חזיר טעים או מבחיל, וזו גסות וחוצפה להגיד לאנשי הצד השני שאתם מצטמררים.
אביבה ויונת החביבות,
הרי אתן מוזמנות בזאת אלי הבייתה לשיחה והתרשמות, לבד או ביחד, אתי או בלעדי, עם כל אחד מבני הבית או עם כולם יחד. ואז נראה. בסדר?
עד אז:
א. הצגת הצבת גבולות כקשיחות מיותרת היא פשוט בורות.
ב. הצבת הילד הקטן, המוכה, המושפל, חסר האונים מול הרשעות האלימה של הוריו האלימים וחסרי הרגישות היא לא יותר מאשר פרופגנדה.
ג. הקפדה על כבוד הדדי בין בני הבית לא הופכת אותו לגדוד צבאי וחוסר הבנה כי ילדים אינם חברים של ההורים, לפחות לא בשלב ההתבגרות, הוא במקרה הטוב חוסר ניסיון הורי ובמקרה הרע איוולת.
ד. יונת: דעותי בנושא נשקלות כל יום לפחות כמה פעמים. זאת הסיבה גם למעורבות הגדולה שלי בפוסט הזה. אלו הן בעיות ללא פיתרון בית ספר ואין בהם כללים בטוחים להצלחה. אבל יש המון דרכים להגיע לגיהנום … אני תיארתי מצב טוב כל כך עם הילדים? הרי זה מאבק בלתי פוסק. דווקא התיאור של ריקי הוא האמיתי והמשקף יותר את המציאות של התמודדות עם ילדים ולא התמונה האידיאלית שאת ואביבה מציירות. דווקא ה"קאקר" של ריקי מצטייר כילד נבון, בעל חושים חדים ועם פוטנציאל לגדול לגבר מעניין ולאיש טוב. הבעיה של ההורים להתמודד עם ילדים מהסוג הזה היא לחלוטין לא פשוטה.
ה. לתשומת ליבכן האוהבת: דווקא הילדים שגדלו תחת כנפי הפינוק האיןסופי, ללא גבולות וללא הכרה במגילת זכויות ההורים הפכו להיות נמושות ואנשים רעים. לא אני אומר את זה. לכו לספרות ותמצאו את זה בעצמכן.
ו. אביבה: אל תמהרי להחזיר בשחצנות כזאת איחולי הצלחה בכל מה שקשור לילדים. את תצטרכי את זה.
ז. ינת: התיק של אמא "עובד" גם עבור בני 9? ועבור בני 14? ואם את חושבת שמה שרשמי הם סיפורי זוועות את באמת כנראה לגמרי מנותקת ממה שקורה בבית הספר בגיל העשרה.
לסיכום:
נראה שאתן, כמו בדרך כלל, יודעות יותר טוב ממני מה אני חושב ומהן דעותי. לפחות ביחס לילדים אני מודה שאני בבלבול מתמיד, בתסכול מתמשך, מנסה כל דרך כדי לא ליפול לבור, לפעמים מצליח ולפעמים לא.
יחד עם זאת,
אני לא מתייחס לאנשים קצרים כאל מטומטמים ובהחלט חושב שגבולות, יחסי כבוד בתוך המשפחה וכאלו ערכים "מיושנים" הם הכרחיים לגדל ילדים לאנשים טובים. לעומת זאת, פינוק יתר המכונהגם "אהבה רכה", התעלמות מצרכיו הבסיסים של הילד כמו היצורך להירדם לבד הם לא יותר מאשר חוסר אחריות כלפיהם.
יואב-
אנחנו מזמן לא חיים בשבט? ומה נראה לך הבלוג הזה? הלא כולנו התקבצנו סביב מדורתה של ריקי ואוכלים תפוחי אדמה בצוותא…
ריקי- אני מזדהה עם הרבה דברים שאת כותבת. בדרך כלל אוכלים יותר מרורים מתפוחי אדמה (שנשרפים גם הם מפאת חוסר תיאום עין יד בלוליינות הכללית).
אצלי זה היה נכון בעיקר בשנתיים הראשונות. (הנה, את בדקה התשעים… לא להתייאש). כששלי החליף קידומת- העולם התחיל להיראות טוב יותר).
ויחד עם הסאגה הכללית, העייפה, מיואשת, מחורבשת, נדמה לי שאפשר למצוא מוצא.
צריך לזה הרבה ראש יצירתי.
כשבני נולד, התכנסנו הוא, אני ובן זוגי דאז, הגפנו תריסים, סגרנו דלתות, ושאלנו את עצמנו: מה אנחנו רוצים?.
וניסינו לחשוב בראש פתוח ורחב ולקבוע לעצמנו סדרי עדיפויות משלנו, שמתאימים ונוחים לנו.
באופן אישי- החלטנו להקים צהרון ולעבוד ביחד מהבית וכך- לחלוק במלאכת הגידול וגם, איכשהו להתפרנס. איכשהו- כי הפרנסה לא הייתה בשמיים אבל הכי חשוב היה לנו לגדל את הילד בשנתיים הראשונות בשפיות יחסית. (ואלוהים עדי שלא הייתי מסוגלת לעשות את זה לבד). זה בטח פתרון שלא נכון לכולם אבל הבאתי כדוגמא (אפשר לעשות את זה גם עם אמא אחרת , למשל).
ולמה הגפנו תריסים וסגרנו דלתות? כי היינו צריכים את זה בשביל לא לתת למוסכמות, ולתפיסות, ולעמדות החברתיות לבלבל לנו את המח ולהתערב לנו בחיים.
עם הזמן אני יותר ויותר מבינה שהבחירה שלי להתחשב בכל מיני תפיסות עולם מחריבה את היכולת שלי לבחור עבור עצמי דברים שנכונים לי. לדוגמא: הנחת יסוד אחת עליה גדלתי: תסיימי צבא, תלמדי באוניברסיטה, תעבדי במקצוע שלך, תגדלי ילד, תעבדי במקצוע שלך. למה מה קרה? אולי נכון לי יותר לעצור רגע, בכל תקופה בחיי ולשאול את עצמי מה באמת נכון לי? מה אני צריכה ואיך,לעזאזל אני הולכת לממש את זה? (וכן.. לדעת שלא תמיד הכל אפשרי ואז, במה שאי אפשר לשנות- להיכנע למציאות).
בכלל יותר ויותר נראה לי שגידול ילד זה מעשה אקולוגי, שצריך להתקיים בגומלין לכל מה שקורה מסביבו. לא רוצה לשלוח את הבן שלי לגן בגיל כל כך צעיר ומצד שני – זקוקה עד מוות ללפחות שעה של בהייה חסרת מעש ביום? איך אני מארגנת לעצמי את זה?
שנה הבאה למשל, אני וקבוצת אימהות (עצמאיות) מהשכונה נעשה תורנות צהריים. כל יום הילדים אצל אמא אחרת. חוסך בין 900- 1000 ש"ח צהרון. וגם- נקנה אוכל (אורגאני) ביחד, כדי לחסוך עלויות, לבשל טוב ולדאוג לתזונה של כולנו.צריך בשביל זה להעיז לדפוק על הדלת של השכנה ולומר לה" חביבתי, המצב חרא,אני מארגנת פה איזה פיקוד העורף. רוצה לבוא?". צריך העזה כי התרגלנו כל כך להסתיר את החרא בתוכנו, ולהתבייש, ולהציג כביסה נאה בחוץ עד שקשה להודות בקושי. ובגלל זה ריקי- אני חושבת שמה שאת עושה כאן הוא דבר חשוב. רק לא להתייאש ולהישאב לתוך האיחסה. תמיד אפשר גם אחרת.
ולגבי סוגיית הגבולות: (סוגייה מרכזית בארצנו…). מכל הקולות שהושמעו פה חסר לי שוב, הקול שמתייחס לילד ולמשפחה כאינדיבידואלים. ולהתאים לנו מה שבאמת מתאים לנו, בלי ועם קשר לכל התיאוריות מסביב. לתפור חליפות תואמות של תגובה שנובעות מהקשבה, נכונות, אופק ברור, והתחשבות במצב הצבירה הנפשי של הנפשות הפועלות (אולי הכי חשוב).
אני יכולה לחתום בראשי תיבות מתחת לטור הזה, וכך גם כמה מחברותי הטובות. וזה שום דבר שפליק יכול לפתור. שבט היה יכול להועיל.
"נראה שאתן, כמו בדרך כלל, יודעות יותר טוב ממני מה אני חושב ומהן דעותי". האמירה הזו תקפה גם לגביך, וכנראה שלא קראת את התגובות שלי.
וכן, אנחנו חלוקים חזק מאוד בשאלה "מהו פינוק". לדעתי מתן סביבה מרגיעה לתינוק בן חצי שנה אינו פינוק אלא מילוי צורך.
מעבר לזה, הוויכוח חוזר על עצמו ולכן אין טעם ללכת במעגלים ואני אפסיק כאן. הילדים של יונת, אני מתארת לעצמי, מתפתחים יפה מאוד בינתיים, ואני מבטיחה לשלוח גלויה כשיהיה מה לדווח.
כתבת שהחיים עם הילדים, כפי שאתה מכיר אותם, הם "מאבק בלתי פוסק". אני מכירה משהו אחר. לא רק אצלי במשפחה. אני מכירה גם משפחות עם מתבגרים שאין בהן "מאבק בלתי פוסק". לא שאין קשיים, אבל הקשיים הם משהו שגם ההורים וגם הילדים מתמודדים איתו יחד בדרך-כלל, לא אחד נגד השני. גם בנישואים יש קשיים. אבל אם מישהו יאמר שנישואים הם "מאבק בלתי פוסק", סביר שלא אסתמך על העצות שלו לזוגיות.
לגבי "פינוק": אין ספק שפינוק במובן של מחיקת ההורים או במובן של דיכוי נסיונות העצמאות של הילד, הוא דבר מזיק. אבל לא להיות ב"מאבק בלתי פוסק" עם מי שאתה חי איתו זה לא פינוק, אלא תנאי קיום בסיסיים. גם לילדים וגם להורים.
לגבי ההפתעות בתיק שלי במסעדות: למה שבן ה-9 יצטרך אותן? הוא כבר מסוגל לשבת בשקט גם כשלא נעים לו מדי פעם, הוא מסוגל לדבר על זה איתנו, הוא מסוגל לחשוב על פתרונות למצבים שלא נוחים לו. ההפתעות הן לילדים הקטנים שעדיין לא תמיד מסוגלים לשבת בשקט לפי בקשה. כפי שכתבתי, הדברים האלה נעשים קלים עם הגיל.
אני? אין לי פתרונות קסם לכלום … הלוואי והיה לי. גם אם זה לפעמים נשמע כאילו אני מדווח לעולם בבטחון מלא: ככה זה. אז זה רק בגלל שעוד לא למדתי להתבטא בגוון המוזיקה הנכון כדי שלדברים יהיה טעם של סימן שאלה.
את צודקת שזוגיות היא לא התמודדות אלא שותפות. אבל המודל שלי לשותפות הזאת הוא מסגריה. יש לפעמים גרוטאות בחצר שצריך לפנות, לפעמים נחתכים מאיזה ברזל חד, יש הרבה עבודה, אבל ממסגריה מוצלחת יוצאות יצירות ברזל יפות שמחזיקות לשנים. אני לא מאמין בכל זוגות הפוצי מוצי האלו (ראיתי יותר מדי זיופים שם) ולא ברומנטיקה הדביקה של הוליווד וגם כאן אין ממש חוקים של נכון או לא נכון. כל אחד והדרך בה הוא בוחר לבנות את המסגרת הזאת.
אבל עם הילדים זה סיפור אחר לגמרי. אני יכול לספר רק על עצמי ועל מה שאני רואה בסביבתי. ילדינו וילדי חברנו הולכים לטובים שבבתי הספר, אינם סובלים ממחסור כלכלי, ותאמיני או לא משופעים גם בהשקעה הורית ובתשומת לב לאורך שנים. הטוב והשפע האלו יוצרים בעיות אחרות מאלו שמאפיינות משפחות עם קשיים כלכליים \ חברתיים. אבל הם יוצרים בעיות. זה כאילו שכדי להתבגר הילדים צריכים להיכנס בהורים שלהם בכדי לייצר זהות עצמית. הם צריכים מין "קונטרה" כזאת כדי שיוכלו לדעת איפה הם נגמרים ואיפה מתחיל העולם שמסביבם וההורים זה הדבר הכי קרוב שיש להם. ילד שלא "נכנס" בהורים שלו זה בדרך כלל בגלל שהוא מזלזל בהם או מרחם עליהם וזה ממש לא טוב. באופן פארדוקסלי, ככל שאת הורה משקיע יותר ובעל אמצעים כלכליים שמאפשרים לך להרחיב את אופקי הילד, ככה את יוצרת מוקדם יותר בן-אדם שמנסה להפעיל את החשיבה שלו ואת העצמאות שלו. מנטליות אינטלקטואלית לא תמיד הולכת צד בצד עם בגרות נפשית ולא עם בגרות ביולוגית. נוצר המון חוסר איזון בכל תחום כמעט ולכן יותר מתמיד התפקיד של ההורים מלווה בהתמודדיות בלתי פוסקות.
ככל שהילד נבון יותר ומטופח יותר ומושקע יותר (גם בגיל שנתיים) הוא ירצה יותר שליטה ויותר עצמאות ויותר לעצמו. היכולות הטכנולוגיות הכלכליות (למי שיש) מאפשרות כבר בגיל צעיר ביותר מיגוון של התקשרויות עם העולם ושליטה בטכנולוגיות הרשת למינהם. אבל כאמור עדיין יש את הבגרות הביולוגית \ נפשית שצריכה להתפתח. הורים אחראים מבינים את זה ויוצאים יום יום למאבק הזה של גבולות וניתוב ושמירה על מסלולי התפתחות תקינים. כי דווקא החופש והאפשרויות הבלתי מוגבלות עלולים לייצר פאתולוגיות נוראיות.
ואהבה? אני כבר מספיק זקן כדי לראות איך שאלו ששוחקים את המילה הזאת חדשות לבקרים קמים בוקר אחד ורואים שזה החמיץ להם ומסריח כמו חלב שהתקלקל במשך השנים. למי שהוא בן עשרים וקצת ויותר קרוב לגיל ההתבגרות לא תמיד קל לראות את השחיקה של השנים על מנגנוני האהבה שלנו. אבל אל תאמינו לי. תסתכלו מסביב ותראו כמה זוגות בגילי ה- 50 נשואים באושר, כמה משפחות מכל אלו שאתם מכירים הייתם רוצים לאמץ כמודל אידיאלי, כמה ילדים של אחרים אתם יכולים לסבול יותר משבוע ביחד. זה לא סתם כי אנשים הם רעים וטיפשים. לא. לרובם יש כוונות טובות בתחילת הדרך. רובם רוצים טוב לעצמם ולקרובים אליהם, רק שזה לגמרי לגמרי לא פשוט.
וריקי: לך התנצלות על שהשתלטתי לך … לא התכוונתי … זה יצא ככה שנסחפתי.
אם הבלוג שלך היה בישראבלוג כבר ממזמן היית מקבלת המון חיבוקים ותמיכה ריגשית. כאן זה הפך לדיון חינוכי, מעניין מאוד, אבל פחות תומך ברמה הריגשית. לא מופנה כלפיך בכלל.
אז אני, אחבק אותך, ואגיד לך: ריקי, את עושה הכי טוב שאת יכולה, ובסופו של דבר זה מספיק.
מכירה את הרעב הזה, אחרי יום שלם שבקושי הצלחת לדחוף משהו לפה, (איך בלי אוטו, איך???) ואת הקושי במעבר הזה למספקת החום והאהבה כשאת חצי מתה. (ואולי בכל זאת האוטו ישאר אצלך?) בשכונה שלנו יש מכולת, פיצה, ופלאפל ממש ליד הגן שלהם,ואם אני מתה מרעב אני פשוט קונה משהו לעצמי. חוץ מזה שאת ירדן גמלתי מחיתולים רק בגיל 3, כשהיתה מוכנה לזה לגמרי, ואת שגיא – נחכה ונראה. הוא התחיל לבקש לעשות פיפי, אולי אחרי המעבר מתישהו נגמול אותו. נראה.[
מה שאני מנסה להגיד זה: תהיי יותר רכה עם עצמך ואיתו. לא כל דבר הוא סוף העולם, אז הוא שפך קצת סוכר על הריצפה, אז האמא המושלמת של גליה הסתכלה עליך בעיינים עקומות, את יודעת מה, עוד יותר גרוע, אז הוא השתין עליך קצת. זה לא סוף העולם.
הוא ילד קטן שרק נגמל, והוא עדיין נרגש מהפגישה איתך, וכועס על זה שלא נתת לו לשחק, אז מה? והריח של הפיפי? גם לא סוף העולם. הוא ילד קטן, ריקי.
נראה לי לפעמים שאת כל הזמן מסתכלת על עצמך בביקורתיות מהצד. את עובדת כי את אוהבת לעבוד, את מגדלת ילד כי רצית לגדל ילדים, את עושה את כל זה ושום דבר לא מושלם – וזה לגמרי בסדר.
תני לעצמך קצת קרדיט ומרחב להיות אמא בסגנון שמתאים לך.
כתבתי לך תגובה ארוכה ומפורטת והיא נעלמה. זה יכול להיות?
דבר ראשון הרשו לי להודות לריקי על הפוסט המעורר מחשבה הזה. שוב הצלחת בכישרון רב להביא סיטואציה יומיומית שמוכרת לכולנו ולעורר בנו את התחושות השונות לצאת מחוריהן האפלים. זאת הסיבה שהפוסט הזה כל כך מעורר ומעניין.
ותודה לך יואב שהכנסת לפה דיעה קצת אחרת. אני דווקא מאוד מאמינה בדברים שאתה כותב. לאו דווקא בעניין הכן פליק או לא פליק, אבל בשונה מאחרות ממש לא ראיתי פה נציג למשפחה שבה משטר צבאי ועליונות דורסת של ההורים. אתה נשמע לי כמו אבא מעורב וחושב ומבין ושומע את רחשי ליבם של ילדיך.
אישית, כאמא, קשה לי עם שיטת חמש הדקות, וגם עם פליקים למיניהם, אבל אני בהחלט מכירה בחשיבות התקיפוּת ועמידה על עקרונות חשובים לטובת שמירה על בטיחותם הרגשית והפיזית של ילדינו. כל אחד מגיע לשם אחרת. כולנו הרי שונים (אבל גם כל כך דומים).
ועוד דבר קטן בנוגע לגבולות: ילד שלא שמים לו גבולות מקבל את התחושה שלא ממש אכפת ממנו. אין כוח להיאבק בשבילו. ("טוב, אתה רוצה שוקולד בשתיים בלילה, קח, העיקר שיהיה פה שקט.") לאף אחד לא בא להתאמץ בשבילו. אני חושבת שזו תחושה ממש עצובה וחת התוצאות שלה היא ניסיונות מתגברים בעוצמתם למשוך תשומת לב ולבקש חזק יותר ויותר הצבת גבולות בשבילו.
אני לא מגלה פה את אמריקה.
איך מציבים גבולות? איפה חשוב להציב גבולות? מה המינון ומתי הופכים לתקיפים ומציגים עמדות בלתי מתפשרות? זה כבר עניין אישי. כל אחד בא ממקום אחר ולכן עושה את זה אחרת.
שוב כתבתי מגילה, מה יהיה איתי?
קודם כל תודה גדולה, אתן חלק מהבלוג הזה, וההתיחסות שלכן מעשירה ומפרה אותי.
לא היה לי זמן להגיב מילה עד עכשיו, חופש גדול, עבודה, בייביסיטר חדשה, מכירות את זה.
שירלי, אני אוהבת את הרעיונות שלך, אבל אצלינו זה לא היה מתממש, בן זוגי עובד במקצוע חופשי, המון שעות, הוא בחיים לא היה פותח צהרון. הרעיון עם שיתוף אמהות נהדר! אנא דווחי כאן איך הולך.
לאמא לשניים, חיבוק גדול בחזרה. בדיעבד, הפריע לי שהרגש המדויק לא עבר. לא הטריד אותי בכלל שאמא של גליה (שם בדוי) הסתכלה בעין עקומה, לא הפריעה לי החולצה הרטובה, המבטים, זה דווקא משעשע. לא צעקתי עליו ולא כעסתי, מה שהרס אותי באותו רגע, שגרם לי כאב גדול הוא שזיהיתי שהילד עשה עלי פיפי מכעס, מתסכול, מהשפלה. ובאותו רגע רציתי להעלם בגלל זה, ולא משום סיבה אחרת, באותו רגע הרגשתי אמא מושתנת, במובן הלוזרי של העניין. נכון שאני ביקורתית לעצמי, אבל לדעתי הדבר הכי חשוב זה לגייס סבלנות לילד, ולא להפעיל תוקפנות, כן גבולות, אבל לא תוקפנות, ואת זה יכולה לגייס רק אמא שיש לה מרחב נשימה, אמא שעובדת במשרה וחצי עם ראש גדול מאוד, משרה ניהולית שיש תחתיה המון אנשים, מתקשה מאוד לעשות את זה. ומה לעשות, אני אוכלת את עצמי על זה.
אי(מהות) יקרה . תודה רבה , אני שלולית של עונג מהמחמאה שלך. גם אני שואלת את השאלות שלך.
מאוד נגעת ללבי במה שכתבת.
איכשהו לא קלטתי את הרגש הזה באמת.
כל יום שלי איתם מכיל הרבה תבוסות קטנות שכאלו, כשנמאס לי ואני מרימה את הקול, או פחות סבלנית, ונצחונות קטנים, כשאני מצליחה לעבור משברונים שכאלו בשלום, להרגיע, לחבק
כשאני אמא טובה בעיני
אבל בזמן האחרון אני קולטת כמה שמחים הילדים האלו, כמה צחוק לא מרוסן, תודה לאל על הצחוק הלא מרוסן שלהם.
ואני מבינה, שכנראה למרות הכל אני עושה עבודה טובה.
תסתכלי על התוצאות ריקי, לא על נקודה. אם הילד שלך שמח בסך הכל, מראה את הרגשות שלו בקלות, עומד על שלו, ומגלה חום – כנראה שלמרות כל מה שאת עושה – את בסדר גמור.
עכשיו, אל תשימי את המצב שלך במשקפת שלו – אני כנראה לא מספקת לו את מה שהוא צריך, כי אני עובדת קשה מדי.
אלא, במשקפת שלך: מה את רוצה להיות, מה את רוצה לעשות. אם המשרה הזאת חשובה לך, וטוב לך איתה, תצטרכי להשלים עם חוסר המושלמות באמהות ובעבודה.
תחשבי עליך מבלה ימים שלמים איתו ורק איתו, בלי העבודה, התסכול הזה היה מוציא ממך הרבה מאוד חוסר סבלנות אני חושבת.
אין פתרון בית ספר ריקי, יש את הפתרון שמתאים לך. ברגע שתמצאי איתו ותשלימי עם חוסר המושלמות שלו אבל עם ההתאמה שלו אליך, הכל יראה לך אחרת וההרגשה שלך תהיה הרבה יותר טובה. תוכלי להרשות לעצמך להיות טיפה'לה פחות מוצלחת ולהנות הרבה יותר גם מהעבודה וגם מהאמהות.
שיר קטן על בית המשפט הפנימי:
הביוכימיה של האשמה
מניעה עצמה לתוך התאים.
מולקולות בצורת חיצים
לא למדו אנטומיה
לא שמעו על הציטופלאסמה
הן כאן
בתוך התאים
מרעילות את הגוף.
לא חאראם עלינו?
לא שזה כל כך פשוט לשים קצת דבש בקצה של החצים, במיוחד אחרי לילה בלי שינה, או יום קיצי ומהביל.
אבל אולי משהו בכיוון הכללי, ברעיון שמגיע לנו קצת לחיות טוב עם עצמנו, יכול קצת לרכך את המנות הגדושות הללו.
ברגעים קשים ממש אני זוכרת את עצמי עושה על עצמי מניפולציה אידאולוגית: מדמיינת את עצמי צועדת מארש , מובילה הפגנה של כל האימהות המיוזעות שכבר קלטו את העסק, יענו זה עכשיו כבר קטע אמנציפטורי,אנטי דיכוי כללי או משהו כזה. (לעצמי לבד אני אף פעם לא אתן כזה קרדיט…).
אם ילד מבקש שוקולד באמצע הלילה, יש יותר משתי דרכים להגיב. זה לא שאפשר רק לתת לו או לסרב לתת לו. אפשרות נוספת היא *להקשיב* לו ו*לעזור* לו:
– משהו העיר אותו באמצע הלילה — מה זה היה? חלום רע? מחלה? רעש מפחיד?
– הוא חושב ששוקולד יעזור לו להתגבר על מה שמפריע לו. אבל אולי חיבוק יעזור יותר? או שידליקו לו אור קטן? או פשוט לדעת שאמא תשמור עליו?
כמובן שיכולות להיות כל מיני סיבות אחרות לבקשה המוזרה של שוקולד באמצע הלילה. אבל הנקודה היא שהברירה היא לא בין "הצבת גבול" לבין הזנחה. יש דרך אחרת, בלי הזנחה ובלי מלחמות. (אם כי אולי לא תמיד יש כוח ללכת בה באמצע הלילה…)
יונת יקרה, מסכימה איתך מאוד – דוגמת השוקולד באמצע הלילה הייתה דוגמא קיצונית (בעיניי) למשהו שילד עשוי לבקש (בשביל לקבל בכלל משהו אחר), ושללא הצבת גבולות או במילים אחרות אמירה של זה לא, אפשר ורוצוי כמובן תוך כדי – בוא נחשוב מה כן אפשר (חיבוק? אור? וכו), אנחנו בעצם נותנים לו את התחושה שאין לנו כוח להילחם בשבילו, גם אם מדובר במלחמה לא קשה במיוחד (אם כי אמצע הלילה הוא לעיתים קרובות השעה הכי קשה).
הדוגמא נתפסה בעיניי כקיצונית היות ורוב ההורים לא יתנו לילד שוקולד באמצע הלילה.
לא דיברתי על מה כן אפשר לעשות, אלא על מה הנזק שוויתור ואי שמירה על הגבול יכולים לעשות.
סתם מלאפשר לו קצת יותר מדי, ילד עשוי לחוש מוזנח.
לרוב בקשה לשימת גבולות קשורה בצורך במתן תחושת בטחון שאותו אפשר לספק גם בהמון מקרים אחרים על ידי חיבוק, הקשבה, או בדרכים אחרות.
ואמא לשניים, אהבתי ביותר את מה שכתבת.
מסכימה איתך שהסתכלות על כשלונות נקודתיים שלא לצורך לימוד לעתיד היא הסתכלות שמשקפת נקודת מבט מעוותת משהו, ושהצחוק ושמחת החיים הם הנכס היקר ביותר שלנו שמאפשר לנו לא פעם להעריך את ההורות שלנו.
מסכימה איתך מאוד גם שכאשר מוצאים את נוסחת הפלא המותאמת לנו אישית ומשלימים עם הפתרון שמצאנו מגיעים לימים הרבה יותר רווי נחת ופחות עמוסי אשמה, אם כי מהאשמה שלנו לעולם נתנקה לגמרי. אני רואה בה חלק מהמהות ההורית. בלעדיה ההורות שלנו הייתה מדרדרת באיכותה עם הזמן ולא משתפרת.
ולשירלי – השיר שכתבת מקסים ונוגע.
היי ריקי, שמחתי לגלות אותך פה
(אחרי ביקור אצל דויד…)
מאוד מעניין הדיון המעמיק על גבולות וגישות הוריות. אחד הפתרונות שגיליתי שהם מהיעילים יותר הוא להשתדל לא להקלע לסיטואציות שאני יודע מראש שהם בלתי אפשריות!
למה כוונתי? אני לדוגמא, אחרי נסיונות מרים שכוללים זחילה של הילד מתחת לשולחנות השכנים במסעדה, צרחות ובכי מסוגים שונים ומרדפים במעברים הגעתי למסקנה הפשוטה שעם הילדים – הולכים למקומות שמתאימים להם. מסעדת יוקרה ובתי קפה אלגנטיים אאוט, מסעדות "עממיות" ואוכל מהיר אין.
ככה אין יותר עצבים, הילדים יכולים להתרוצץ ולהרעיש וחומר הנפץ פשוט מנוטרל מיסודו.
לכאורה אני "נכנע" לילדים ומונע מעצמי את תענוג הבילוי הבוגר כפי רצוני, אבל לא זה יהיה הדבר האחרון שאני "מקריב" למען הלדים. אני רוצה מסעדה? תוסיפי בייביסיטר לחשבון.
כנ"ל לגבי אינספור אירועים יומיומיים, שפשוט אפשר לעקוף באלגנטיות בלי להכנס לעימותים מיותרים.
בקיצור – איף יו קנט ביט דם, ג'וין דם.
(~סמיילי קורץ~)
טוב לראות אותך כאן, תודה על המחמאה.
כן, גם המנטורית שלי כל הזמן אומרת לי את זה, ממש כל הזמן חוזרת על זה, ואני אמנם הפחתתי את המלכודות בצורה ניכרת, אבל לפעמים עדיין מחליקה לתוכן בצורה פתטית כמו כאן 🙂
אני מרגיש שאני עונה לאיזה זעקה ישנה ביקום .. לא נורא 🙂
אבל כל ההרגשות שחוית שם התיסכול , הזעם …ETC , הכל בא ממך , לא הילד , לא העבודה ובטח לא בעלך .. (אצלך השיחה היתה דמיונית , אצלי היא באמת מתקשרת) …. אבל מה רציתי להגיד … שכל זה מלחץ מדומה מושלח על כל הסביבה , והילד …. הוווו הוא הראשון שמגיב וכמובן כל כך הפוך ממה שאת צריכה באותו רגע 🙂 כמו לברוח מהגן … אז קחי את זה בקלות , תתגעגעי עוד לאריאל הקטן שעשה לך פיפי בושות בבית קפה …. הם גודלים בשנייה , ממש בשנייה ואז .. נזכרים כמו אבא שלך שחבל שלא ידעתי באיזו כיתה היא…. הכל שטויות , באמת , אל תלחצי מהסביבה והמצבים המביכים וה"נוראים" מול הכלבה עם המטפלת 🙂