נראה לי שנקלעתי לדרך ללא מוצא בבלוג הזה. דברים רבים אני רוצה לומר, אבל הקהל המדומיין גודע אותם.
העיניים הקוראות שאין לי יכולת להביט בהן בחזרה דרך הטקסט מבעיתות אותי.
הקוראים השקטים הם הארסיים ביותר. הם לוקחים את מחשבותיהם עלי שנוצרות בעקבות הטקסט שלי לעצמם, ואין לי שום דרך לבוא ולומר להם, נא. זה לא מה שחשבתם בכלל.
האם לזה קוראים סירוס כתיבה? כנראה.
ועוד מפחיד מזה, העיניים שפעם ראיתי, שהוצאתי מהחדר הפנימי שלי, והן ממשיכות לראות אותי, כשזה לא הדדי בכלל.
זה החדר שלי בצורה מסוימת, וכולם יכולים להיכנס פנימה, הבלוג הזה אינטימי מידי.
לא, ריקי. תסלחי לי מאד.
חסר כאן קטע מהותי, קטע שמהווה חוליה חסרה מאד בשרשרת החרוזים שהשחלת בחוט המחשבה האינטימי והחושפני הזה.
את מייחסת, אולי מבלי משים, את שגיונותייך הפרטיים לקוראייך המדומים והמדומיינים, מפעילה (במו מוחך הקודח) את האמוציות המציקות, מחליטה ומתנהגת בהתאם – ומשליכה את האחריות עליהם… אלו שאולי לא כאן, לא היו ולא יהיו, ואולי בכלל קוראים/חושבים/מעריכים לחלוטין אחרת מכפי שאת הוזה… אכן מדומיין, הקהל, אך הוא הרי לא גודע דבר אלא את בכוח הדימיון. לא לחינם אמר איינשטיין ש"הדימיון הרבה יותר חשוב מהידיעה" שכן הוא-הוא המוליך ומביא אותנו לכדי מעשה…
אלו העיניים הפנימיות שלך, הקול הפנימי, מה שבא מתוך עצמך ומושלך על אותם "קוראים שקטים" ו"עיניים שממשיכות לראות אותך". זה לא "מפחיד"; זו את שמפחדת… אמממ…
עד כאן ניתוחון ברבע אירו (ולא שווה יותר מזה).
מקווה שתתגברי.
ריקי, שלום
אני קוראת אותך, בשקט.
מול כל זוג עיניים ארסיות שאת רואה, את באותה מידה יכולה לדמיין גם זוג מפרגן.
"לא תתקל בלסטריגונים ובקיקלופים / ולא בפוסידון הזועם, אלא אם כן / תעמידם לפניך נפשך". (איתקה של קוואפיס)
כוונתו המוצהרת של הבלוג שלך היא לספר בנימה אישית על חוויות בנושא, שמשותף לקוראים רבים. העם היהודי הרי אלוף בלצקצק ולתת עצות.
את החשיפה והמרחק הנפשי ממה שאת כותבת רק את יודעת וקובעת, בהתאם לעובי העור. ואם נראה לך שיד זר ממששת במנוחה גדולה מדי, את תמיד יכולה לשנות כיוון.
עובר עלי משהו דומה בזמן האחרון בקשר לבלוג שלי.
אולי זה וירוס כזה שמסתובב ב'רשימות'….
בדיוק את אותה אינטימיות.
עזי, היי. פסיכולוגיסטי מאוד מצידך לא? 😉 אני מודה שיש בזה משהו, אבל עם זאת אי אפשר להכחיש שהאפשרות שאני מדמיינת קיימת, וקרוב לוודאי שגם מתרחשת פה ושם. סביר שאנשים שמכירים אותי בחיים קוראים את המילים שלי כאן, ואני מאבדת עליהן שליטה. כך בעצם אנשים שאני לא בוחרת להיות איתם בקשר *כזה* או אחר, יודעים על חיי לא מעט, ואנשים שאיני מכירה כלל מקבלים חלון לאותה אינטימיות.
השופטים יכולים להיות מפרגנים, כמו של רחלי (תודה!) ויכולים גם לעשות מניפולציות על מה שאני כותבת כאן. נשמע פרנואידי? אני מקווה שלא. לאנגלמן, כן, הבנתי שטמנתי פה לעצמי פח קטן אחרי שקראתי אותך.
טלי, בואי נדבר על זה.
את יודעת.
הוא מדבר על דברים שבאמת עוברים עליך ולא כל מיני הגיגים על נושאים מרוחקים וקרירים טכנולוגית. זה המחיר של הקרבה, החשיפה. אבל החשיפה מיידדת ולא מרחיקה
חזרתי אחורה בזמן לפני שנה וחודשיים כשרשימות עלו ונורא התחשק לי להצטרף כי ראיתי פה חברים וחשבתי שאוכל לפרסם פה דברים שבנושאים שלא יוצא לי להטיף להם במדיה אחרת… ואז יואש פלדש מהארץ עשה ביקורת על האתר וכינה את האתר שלי "בלוג במובן המסורתי" ואני פתחתי עליו פה, שאני בכלל לא כותבת בלוג… זה היה מצחיק בדיעבד, אבל אני חושבת שגם אורי וירדן לא התכוונו להקים כאן מערכת בלוגים, המילה בלוג לא הוזכרה, היא נכפתה עלינו כהגדרה מבחוץ ואנחנו אימצנו אותה, לאט לאט הבננו שזה מה שיש פה והכתיבה שלנו נעשתה יותר אישית פתאום, זה התפלק לנו. זה בלתי נמנע? כשאת הגעת אולי כבר הגעת עם הידיעה שזה יהיה בלוג. אני לא, לי זה התפלק. ובכל פעם שאני עומדת מול האדמין אני חושבת על אלפי העיניים השקטות (והן שקטות באופן מחשיד בפלטפורמה הזו), שפעמים רבות מסתבר לי מאוחר יותר שחלקן שייכות לסטודנטים שלי. ואז אם יש לי משהו מאד אישי לומר אני סוגרת את הבראוזר ומצלצלת לחברה ונואמת לה. ואז אני פותחת שוב וכותבת על משהו אחר לגמרי. קרה גם שחזרתי וערכתי מחדש וממש מחקתי קטעים שלטעמי היו אישיים מדי.
את בחרת לייצג כאן נושאים שהנימה האישית בהם מחייבת. אבל את תמיד יכולה לעשות כמו רוני – להחליף קשת נושאים ולהתחדש….
ריקי, כשאת כותבת מהבטן הכתיבה שלך מדהימה. לא משנה אם אני נבהלת או מוקסמת, הבלוג שלך טוב בעיני. כמו לגבי כל דבר בחיים ברור שיש ימים פחות טובים שהכל נראה לא ראוי ולא נכון. מקווה שגם זה יעבור ותראי כמה אמיץ וטוב את כותבת. 🙂
הי ריקי!
הזדמנות פז זאת, לפגוש את הסופר אגו שלך , ולענות לו.
בבוטות, בגסות, או בנועם, בהשלמה. איך שאת רוצה.
סופר אגו ש-טוקבק. סופר אגו ששותק.
אין פה שום קול – לא אילם ולא קולני ומחוצף- מקלדת, שאת לא מכירה .
אל תלכי. את עושה פה דברים חשובים, יקירתי.לבלוג שלך, .בלוג- זה בסדר, יש הרבה מאד ערך מוסף
מריאואנה, (ממש משמח שיש לי קוראים מתמידים וידידותיים כמוך. השבוע דווקא חוויתי בעקיפין קוראים עוינים, אבל זה באמת בעיה שלהם במקרה הזה.
כרמל, נגעת בנקודה. יש פה בהחלט עניין של אגו, מאוד הזדהיתי איתך. למי שבאה מהמדיה הכתובה כמוך וכמוני נורא קשה פתאום עם ההגדרה, בלוגר, כי המדיה עדיין מתייחסת לזה כמדיום מוטל בספק, מעניין לא בהכרח כשרוני, וזה גם בחלקו נכון. אני יכולה להוציא את זיעתי על כתבות מגזין רדודות והן לא יגידו כלום על החיים שלי, ולכתוב בלוג יכול להיות דווקא עוצמתי פי מיליון גם ברמת ההשקעה בטקסט, אבל כנראה שמה שבא בחינם…
תודה לכם , אמא לשניים ואדריאן, מאוד הוחמאתי. מאוד.
זו הפעם הראשונה שמגיבה, ואכן הייתי שקטה עד כה,אבל הפעם לא רוצה לשתוק כי לא רוצה שתפסיקי לכתוב בגלל פחדים מדומיינים שלך. זה, אגב, אגואיזם שלי צרוף – אוהבת לקרוא אותך. בעיניים שקטות, מפרגנות ואין לך מושג כמה אי אפשר לחשוב עליך דבר מה ארסי. איך אפשר על מישהי כ"כ אמיתית, מדוייקת. אז אל תפחידי אותי במחשבות האלה שלך, חסרים פה כותבים כאלה, כמוך
לא אגואיסטי בכלל, ומאוד מחמיא.
גם אני עברתי לא פעם תחושות דומות למה שאת מרגישה. בהבדל אחד. אני אנונימית. אף אחד לא יודע מי מסתתר מאחורי השם ועדיין אני מרגישה לא פעם ערומה.
א-ב-ל. אחד הדברים המדהימים ביותר הוא שאנשים עוברים דברים שונים ומשונים ובטוחים שזה רק אצלם השגיונות האלה, רק הם חושבים מחשבות שכאלה, וכל השאר סביבם "נורמאליים".
מצחיק. אני בטוחה שאם הייתה מכונה לשיקוף מחשבות היינו מגלים שרובנו ככולנו חושבים בדיוק את אותם הדברים. בזמנים קצת אחרים. במינונים מעט שונים. אבל כולנו שם.
רק האמיצים והחזקים שבינינו (ואת יקירתי בראשם), מעיזים לאמר בריש גלי את מה שעובר להם בראש, גם את העניינים הלא מחמיאים כביכול.
את כותבת נהדר. אין לך מה להסתיר. ואם יש פה או שם מישהו שחושב עלייך רעות בגלל רעיונות שהעלית או דברים שהוצאת מתוכך, אז כנראה שלאותו אדם יש בעיה שהוא צריך לפתור בינו לבין עצמו.