יש לי כמה שאלות דחופות לירון לונדון, כותב הרשימה "ילדים זה צורך". הראשונה שבהן והבהולה מכולם דורשת לדעת לאיזו פלנטה שיגר את עצמו מר לונדון בשנים האחרונות, באיזה חללית בדיוק ואיך לא הודיע לנו על כך בכלי הביטוי המגוונים שיש לו בתקשורת.
לונדון מטיף במאמר שכולו אידיאולוגיה דתית ולאומנית, לפרקים מזכיר אפילו טקסטים נוצריים, על הצורך להביא יותר ילדים לישראל כדי לדאוג טוב יותר לאנושות ולטובת הכלל, ומבקר בעוקצנות את הזוגות שמביאים מספר ילדים מועט ומשפרים את מצבם הכלכלי על חשבון הצורך הלאומי הבוער.
אולי לפלנטה השבעה, העשירה והמצליחה של לונדון לא מגיעות שמועות רעות, אבל יש משהו כל כך ציני, אטום ומנותק שבתקופה בה אנחנו לומדים על אסון אחד ליום לפחות בו מאבדים ילדים את חייהם בגלל רשלנות של הורים או נהגים אחרים, לונדון מאיץ בנו להפסיק להיות אנוכיים כל כך, ולדאוג להתרבות העם היהודי המערבי.
מה זה קשור? קשור חזק. כי במדינה שהשליכה לסל האשפה את נושא הרווחה, במדינה בה חיים מאות ילדים בסיכון ואיש לא נחלץ להגנתם בגלל אדישות וציניות ממשלתית, בגלל העדפות גלויות לחזקים שיודעים לשרוד ממילא, אנו חוזים בתהליך התמוטטות קטסטרופלי של האתוס המשפחתי, בו ההורים מגנים על ילדיהם ודואגים לרווחתם ובטחונם, ואם אינם יכולים – המדינה דואגת להתערב ולהציל את הילד מחורבן פיסי ונפשי. התוצאות המעשיות של ההליך הזה זוועתיות.
הורים רבים אינם עומדים עוד באחריות העצומה הנדרשת לחיי ילדיהם, בגלל כל מיני סיבות, אבל בעיקר הודות לעולם החדש אליו שלח אותם בנימין נתניהו וחבר מרעיו מהאוצר. כשהמלחמה לשרוד הופכת אכזרית כל כך עבורם, רבים מהם אינם מתפקדים עוד. במדיניות הרווחה שלה שמטה המדינה את השטיח מתחת לאדמה שלהם, ליכולת שלהם לספק לילדיהם עולם בטוח יחסית. לונדון לא מטריד את עצמו בשאלה לאן עוד יתדרדרו הדברים האלו, וכותב השיר הסרקאסטי "ילדים זה שמחה", שלמה בר, יכול להגיד לעצמו בסיפוק, על זה דיברתי.
חברה כזו אינה יכולה לייצר את החוסן הלאומי שלונדון משתוקק אליו. עוד ועוד ילדים לתאי משפחה רעועים אלו לא יהיו טייסי העתיד, תעשייני העתיד, או אפילו רק אנשים בעלי חוסן נפשי ומוסרי חזק.
הימים האלו והחזון החברתי שבונה המדינה משדרים לנו מסר הפוך לחלוטין מהמניפסט הפרו ורבו של לונדון. עד כדי כך שמתחשק לעצור כל זוג שמתכנן להביא עוד ילד למקום הזה ולשאול אותם, אתם בטוחים שתעמדו בזה? ומה כל כך רע להסתפק במעט ילדים? מי אמר שמשפחה גדולה מתאימה ליכולת שלכם ושלנו?
אני למשל מתכוונת ליישם אישית את האידיאולוגיה הזאת, ילד אחד מספיק לי בעתיד הנראה לעין. אמנם לפי לונדון אני "מועלת בחשבון הדמוגרפי המשותף", אבל חשוב לי יותר לא למעול ברווחתו הרגשית ונפשית של ילדי היחיד. ולא בגלל סיבות קפיטליסטיות, נראה שלונדון שכח מזמן שלגדל ילדים אינו רק משימה תובענית כלכלית. אני מבקשת לקבוע כאן הצהרה יהירה ומתריסה, שדווקא בעולם מתקדם טכנולוגית ומבחינת רמת חיים קשה, מתיש ומתסכל יותר לגדל ילדים. אז מה הפלא שהורים לילדים רבים כורעים תחת העומס. האם זוג הורים שחיים בחברה של היום יכולים להתמודד עם האתגר הלאומי דמוגרפי בעולם שתובע משניהם להיות פונקציות כלכליות יעילות, אבל גם הורים נוכחים ומטפחים? האם בעולם שאינו נותן תשובות חברתיות או הומניטריות לאמהות (סבסוד מעונות יום למשל) אפשר להשקיע בילדים שירכיבו אוכלוסייה בריאה? ואולי מרד דמוגרפי והסתפקות במעט ילדים זה אקט ראוי כלפי מדינה כזו?
ועוד שאלה, אישית ברשותכם. כמה ילדים הביא מר לונדון עצמו לעולם? באיזה מצוקות ושאלות הוא התחבט במהלך גידולם? האם בדאגת פרנסה? האם ליהטט ונתלש כהורה פעיל בין ילדים וקריירה תוך ניסיון לשמור על זהות עצמית במדינה דורסנית כל כך כלפי הפרט? וכמה שעות ביום הוא בילה איתם בפועל?
השאלה האחרונה הפולשנית מכל שיש לי ממוענת דווקא לגב' לונדון. מה יודע מר לונדון על גידול ילדים? איך זה שאנחנו לא יודעים דבר על חוויותיך כאשתו של אדם שבנה במשך שנים קריירה מזהירה שלו בתקשורת, כאשר את נשאת מן הסתם בנטל הכבד של לדאוג לחינוך ילדיכם ועיצוב אישיותם? האם היא הייתה כותבת מאמר כזה? בעצם, לונדון, יש לי עוד שאלה, אפשר לקבל טרמפ בחללית שלך?
זאת ועוד – יש אנשים שאינם מתאימים להיות הורים ויש אנשים שפשוט לא רוצים להיות הורים. אני יודעת שהחברה הישראלית המרובעת עוד לא מקבלת את זה, אבל באירופה יש גל (מבורך) של אנשים שלא רוצים להיות הורים ולא עושים ילדים. בעולם בו יש התפוצצות אוכלוסין, זו מגמה שיש לטפח, לא להכחיד.
גם בארץ יש
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2922646,00.html
הרעיון של לונדון היה שהממשלה תעודד (גם באמצעים כלכליים, לא רק בתעמולה) משפחות המונות יותר משני ילדים.
גם אני לא משתגעת על רעיון גיוס הרחם למאמץ לאומי כלשהו, אבל מצד שני, אולי בגלל החינוך הדתי שקיבלתי והמשפחה הגדולה שגדלתי בה (ואני גם בת שישית להורי) ואולי משום שאני לא אוהבת שמודדים אושר בכסף, אני מסרבת להכיר במשוואה עוד ילד = פחות ג'קוזי. ובכוונה אני אומרת פחות ג'קוזי להורים ולא פחות נעליים לילדים האחרים כי הוא לא דיבר פה על הלחם אלא על השמנת.
ואת ילדים זה שמחה כתב יהושע סובול.
אבל לגמרי כזאת, בלי מחוייבות כלל לאומית וכאלו?
אז ככה:
מי שמוליד ילדים כי מישהו אמר לו, הוא פשוט טמבל.
מי שמערבב ילדים יחד עם אידיאולוגיה לאומית \ דתית או אחרת, הוא פשוט טמבל.
מי שנכנס להריון על סמך תמיכה שיקבל מהמדינה, הוא פשוט טמבל.
הורות זה קודם כל עניין של ההורים, על כל האחריות המשתמעת מכך: כלכלית, חינוכית, ערכית וכיוצא באלו.
מכיוון שבהורים מתחיל הכל, כולל אימוץ, אז מערכת הערכים והשיקולים המשפחתיים שלהם היא זאת שאמורה להתוות את הדרך לכל השאר.
זה נכון שמשפחה גדולה יותר זאת הוצאה גדולה יותר, אבל כבר ראיתי זוגות שלא רצו ילדים וקרו להם כל מיני דברים. למשל הם "התייבשו" ובמשך השנים הפכו להיות אנשים קפדניים וחסרי סובלנות מוחלטת לעצמם ולאחרים. היו גם כאלו שהתחילו לגדל חיות מחמד יקרות (מאד) כאשר ההוצאה עליהם הייתה פי כמה מעל ההוצאה לילד. שלא לדבר על השיער בכל מקום …
כמה ילדים יש לך?
כשם שלא רלוונטי לשאול את יואל מרקוס כשהוא מבקר את ראש הממשלה מתי לאחרונה הוא עצמו היה ראש ממשלה.
כן רלוונטי שגדלת במשפחה גדולה?
.
שגילה גם הוא לאחרונה משיח חדש: ביבי נתניהו, ובתכנית אחת של "לונדון את קירשנבאום" תקף חזיתית באופן חריף מאד נציגה של ארגון כלשהו שטענה כנגד זה הפניית העורף של המדינה כלפי מדינת רווחה, וטען שהמדינה לא חייבת שום דבר לרווחה.
אבל אל דאגה, לא תהיה שום בעיה לירון לונדון לממן את רווחת הילדים, שהרי הוא רוצה להטיל מס על אלה שיש להם מעט ילדים או אין להם בכלל.
(השאלה מה יהיה כשכולם, כדי לא לשלם את המס, יעשו הרבה ילדים, מאיפה יקח אז את הכסף לממן את תכניתו הלאומנית פשיסטית? משרי אריסון?)
אני לא חושב שהפיסקה האחרונה של ריקי רלוונטית לנושא הרשימה. יכול להיות שלירון לונדון אין ילדים בכלל, ואולי יש לו עשרה, ואולי הוא אבא גרוע ואולי לא, אבל כל אלה לא מעלים או מורידים מזכותו להביע את דעתו. סבר פלוצקר מקבל משכורת יפה מידיעות, אז הוא פסול מלכתוב על עוני ופערים כלכליים? אביב לביא משחק כדורסל כמו שאני משחק שש-בש, אז הוא לא יכול להיות פרשן ספורט? פובליציסטים כותבים את דעתם גם אם אין להם נסיון חיים אישי בנושא שעליו הם כותבים. זאת עבודתם.
מאותה סיבה ממש אני חושב שגם התגובה של שאלונת לימימה היתה לא רלוונטית. זכותה של ימימה להביע את דעתה תוך שהיא חושפת כרצונה את הרקע שממנו באה, אבל מי שקובע היכן עובר הגבול בחשיפה זו היא, והיא בלבד. בחירתה שלא לחשוף את מספר הילדים שיש לה שוב לא מעלה ולא מורידה מזכותה להביע את דעתה מבלי שתיחשד באינטרסנטיות יותר מכל מגיב אחר ברשת. אבל זו רק דעתי.
סתוונית – באירופה יש גל של אנשים שלא רוצים להיות הורים, או שרוצים רק שלני שליש ילד.
אני כלל לא משוכנע שהאירופים חושבים שהגל הזה מבורך (ברור שאת כישראלית לא מרובעת , יודעת היטב מה טוב לאירופים).
ובכן – כל בעיות הפנסיה שכבר החלו להתפוצץ ועוד ימשיכו (יש כלכלנים החוזים כאן אסון כלכלי) נובעת מילודה נמוכה.
תוצר לאומי נמוך (נמוך מהפוטנציאל) נובע גם הוא מילודה נמוכה.
אין ספור בעיות חברתיות ו"מלחמות" תרבות נובעות מהגירה חוקית ובילתי חוקית של חוטבי עצים ושואבי מים ממדינות מתפתחות. אפשר להתווכח האם מדינה צריכה להגביל כניסה של זרים או שזו גזענות, זה אינו משנה את העובדה ההגירה המוגברת בשל ריבוי טבעי נמוך גורם לזעזועים חברתיים (ובסופו של דבר גם מביא לגל גזעני – "אנטי" מהגרים).
מי שלא רוצה ילדים – שלא יעשה. מי שחושב להשמיע דעתועל חשיבות הילדים – זכותו.
לטעון שלא לעשות ילדים זה דבר מבורך – מזכיר לי את הדיקטטורה בסין, רק שכאן זה מופיע עם גוון נהנתני.
לא יודעת למה.
לא נראה לי הגיוני להביא עוד ילדים למען המאזן הדמוגרפי, בדיוק כמו שלא נראה לי לא להביא ילדים בגלל שזה לא נוח כלכלית. בעיני זה הרבה יותר עניין של רצון ויכולת רגשיים ונפשיים. כשיש רצון ויכולת, לומדים להסתדר גם עם עוד ילד, כשאין, המאזן הדמוגרפי יכול לקפוץ, אין טעם להביא ילד כדי לסבול.
אם להיות ציניים לרגע, דווקא במדינה כמו ישראל אסור להסתפק בילד אחד או שניים. צריך שיהיו כמה ספייר.
ועכשיו ברצינות: ירון לונדון מבצע את אותו חשבון נפש, שעושים הרבה אנשים שעברו את גיל הפוריות. נכון שעכשיו מאוד קשה לי עם שלושה קטנטנים, אבל אם אני מסתכלת מעבר לכאן ועכשיו ברור לי שבעוד 20 שנה, כשהילדים יגדלו ויעזבו את הבית, אני אצטער שלא הבאתי עוד כמה.
לא אחת יצא לי לשמוע נשים בנות 40+ מצטערות על כך שהסתפקו ב- 2 ילדים (או באחד). לא רוצה למצוא את עצמי באותו מקום.
אני לא מטיפה להביא ילדים "מקיר לקיר" בלי שום יכולת כלכלית מינימלית, אבל אם הבאת ילד נוסף כרוכה רק בקושי של פחות שעות שינה והידוק חגורה כלכלי, אז אני מוכנה לקורבן.
כתבתי הצעה מעשית לצמצום דרסטי של הקטל בכבישים.
אני מבקש שמר ירון לונדון יקרא אותה, ויחליט , האם יש בה ממש.את ההצעה אשלח לכל כתובת שתנתן לי, באדיבותכם הרבה.אנא עזרו לי בענין זה, ותבואו על הברכה !י
גדעון נאמן