מדוע נשים רבות כל כך משמינות בצורה דרסטית לאחר נישואיהן, ובמיוחד לאחר שהן אמהות?
כשא' פגש בי החזקתי במתניים מידה 40, לכל היותר. כמו שקרה בעבר במערכות יחסים מונוגמיות וארוכות טווח, קצת אחרי שעברו לגור ביחד, מיאנה החגורה להיסגר והחיים הטובים החלו להתבטא בצורת תגבור באזור הירכיים והבטן, חלקים חלשים אצלי. אבל לא היה מדובר ביותר משלושה קילו סוררים, והרוב השמלות עם המחשופים עמדו בגזירה די בכבוד. והיום, היום אני מתייחסת לימים האלו כאל ימי השידפון, אם נזכרים בסיפור התנ"כי ההוא (רוב השמנות חושבות על דימויי פרה בקשר לעצמן).
בהריון, הותר הרסן לחלוטין, והמשקל נאנק בסופם של תשעת החודשים תחת 30 קילו נוספים. אפילו הרופא המנומס שלי החל לדבר אלי בנימה מאיימת. והוא צדק. אמנם 20 מהם ירדו מהר יחסית, אבל מאז אני נאבקת בעשרת הנוספים, יש תקופות שחלקם עפים ממני, ויש תקופות שהם עולים עלי לכלותיני בייסורי מצפון.
המראה הזה כה רווח והנושא כל כך שחוק. אמהות רבות בסביבה החברתית שלי וסתם אמהות מהעיר שאני לא מכירה, מגדלות במקביל לפעוטות עודפים שגורמים להן רגשי אשמה, תסכול וצער. טרור הרזון ומכוני הכושר מעיב ומציק להן, אפשר שוב להתייחס לסוגיה החברתית הנדושה, שטיפת המוח של הפרסומות וכו', אבל אפשר גם לגרד שכבה מהדיון הזה ולהגיע לעוד נושא, אולי רגשי יותר.
לא מזמן אמר לי קולגה בעבודה, "טוב, אין סיבה שתחזרי לגוף הקודם שלך". זה בהחלט מראה בצורה הוולגרית ביותר איך נתפסות אמהות ע"י הציבור. אבל כשאני חושבת, למה לא בעצם, מה מונע ממני לאכול פחות ולהיות שוב מי שהייתי, נדמה לי שאני וחלקה קבוצת ההתייחסות שלי משתמשות במזון כביטוי לזעם, זעם על הדרישות הבלתי אפשריות מאיתנו, גם לנהל קריירה תובענית, וגם להיות אמהות מסורות, מודעות מאי פעם, לתקן את עוולות כל ההורים הרעים שלנו ושל אחרים, ולגדל ילדים בריאים.
למרבה הצער, מה שנפגע כאן זה הדימוי הנשי בתוך מערכת היחסים הזוגית. האם מותר לשער שהיא סופגת את הנקמה הזו, העונש הזה, משום שמדובר בחשבון מר עם בני הזוג, אלו שמקבלים את הפרבילגיה להגיע בשמונה בערב מהעבודה, במקרה הטוב, לשחק שעה עם הפעוט, ולצאת אבא חדש ומשקיען. הפורקן היצרי הזה, האוכל, הוא הפתרון לעניות המעמד הנמוך והבינוני, שלא לוקחות בייביסיטר נוספת כדי לצאת למכון כושר ולפרוק את זה שם, כי אז את בעצם אמא בשלט רחוק.
התת מודע הזה אומר, אני לא יכולה להיות יותר משני אנשים, עובדת מסורה ואמא שאפתנית. מערכות רבות מידי משלמות את המחיר הזה, כי לא מדובר רק באיך בן הזוג שלך רואה אותך, ושלי דווקא סובלני בצורה מעוררת השתאות להתעללות האקורדיאונית שלי בגופי. מדובר בהתייחסות שלך למיניות של עצמך.
אם הולכים אחורה ומעלים באוב את אימותינו והסבתות שלנו, מגלים דור שמן יותר, ברוב המקרים. מעניין, כי לפחות במשפחה שלי מדובר בנשים שלא עבדו, או עבדו מעט במסגרת המשק המשפחתי. גם שם מדובר בתסכולים, מסוג אחר. אין דרך מושלמת.
יש בהחלט מה לעשות.
א. להבין שכמו בכל דבר, גם הגוף שלנו משתנה עם השנים. אנחנו לא נשארות עם תודעה של בנות שמונה עשרה, לא עם שערות של בנות שמונה עשרה ולא עם מותניים של בנות שמונה עשרה וזה לגמרי טבעי ונורמלי. מה נשאר בדיוק אותו דבר לאורך 50-60 שנה?! מה אמור להישאר אותו דבר? ולמה? מי אמר? הגוף הוא דבר משתנה, ככה זה.
ב. להכיר בעובדה שגם אישה גדולה יכולה להיות מאוד, אבל מאוד סקסית, ממש ממש סקסית. היא יכולה להיות מינית מאוד ולהנות מסקס לייף פורחים וסוערים. היא תחדול להנות מהסקס לייף האלה לא כשתעלה במשקל, אלא כשתתחיל להיות עסוקה במיטה ב"איך נראות הירכיים שלי" או חלילה בלהכניס את הבטן.
באמת אין סיבה שתחזרי "לגוף הקודם שלך" (עצם ההגדרה מעוררת בי פחד. מה הגוף שיש לי עכשיו הוא לא שלי בגלל שאני גדולה יותר? אימאל'ה… אז של מי הוא ומי אחראי עליו? אולי הוא יקום עלי לכלותני?!), הגוף שלך הוא מה שיש לך עכשיו אני בטוחה שהוא יפה מאוד וסקסי מאוד, החוכמה היא ללמוד להנות ממנו בלי רגשות אשם.
תודה על התגובה. אני מזדהה עם הרציונל של דברייך, ויודעת שאני אמורה לחשוב כך. אבל קשה להרגיש סקסית כשאת כל כך תשושה. כי הגוף זה לא רק הקילוגרמים העודפים, זה פקטור של כל העומס וצורת החיים הבלתי אפשרית.
מעבר לזה, הייתה לי תקרית אכזרית לאחרונה. בגן של הבן שלי יש ילדה שאמא שלה דוגמנית מפורסמת לשעבר. לא מזמן היה איזה אירוע שבו צילמו את שתינו ביחד עם הילדים, ומה אומר לך, התמונה הזו לא הייתה צריכה להגיע לידי. אני פשוט רוצה להשמיד אותה. אף פעם לא הייתי דוגמנית או קרוב לזה, אני מאלה שאמרו עליהן, "יש לה יופי מיוחד" 🙂 ואין לי גם שאיפות כאלו להשוות את עצמי אליהן, אבל לי זה נראה איכשהו לוזרי לגמרי, להיות מובסת כל כך בקרב על הגוף, פשוט משום שאין לי זמן לזה, ואין לי כוח להאבק בעוד מערכה.
אידיאל המיניות שלי אינו האמהות עם חולצת חצי הבטן שמתרוצצות בגינה, ושיש עליהן משקל שהיה לי בגיל 21, ממש לא, אבל יש מראה, המראה אומרת שמעל 42 לא עושה לי טוב.
ואם היינו מנתקות את הדיון הזה מהריון ואמהות ומשייכות אותו רק להשתנות הגוף כפונקציה של זמן וגיל, היו התובנות שונות?
אני מבינה ומנסה להזדהות, אבל לאמיתו של דבר אני לא מזדהה. אני טוענת שהעבודה הנכונה היא לא ג'וגינג או הורדת משקל, אלא אהבת הגוף. וכן, אישה במידה 46 יכולה להיות בעיניי מאוד מאוד סקסית.
שעה אחת ביום, רצוי בין 21:00 ל 22:00, שעה קדושה שבה יוצאים ללכת בפארק/ברחוב/במקום שקט, מבלי לחשוב על כל מה שמסביב.
להתנתק. לא טלויזיה (יש וידאו), לא ילדים (ברוך השם, יש בעל), לא עבודה, לא הורים. לא כלום.
זה לא ספינינג, זה לא אירובי רצחני, אבל זה עוזר, גופנית ונפשית, לרדת לרגע מרכבת ההרים האינסופית של החיים. בונוס: זה גם טוב להצרת היקפים.
אין לי סטטיסטיקה, וברור שלאכילה מופרזת ושומן יש עוד הרבה סיבות, פסיכולוגיות בעיקר. האמת שאין לי תשובה על זה, מצטערת
כל יום אני מבטיחה לעצמי שאלך על זה. מגיעה השעה ואני פגר. אולי היום.
אם מבטיחים – צריך לקיים. בהצלחה! לכי על זה.
שקראתי את הרשימה הזו והתגובות שוב, ואין לי שום דבר חכם במיוחד להגיד (אם כבר, אידאולוגית אני מסכימה עם שלומית, אבל רגשית אני מזדהה איתך…) אבל רק רציתי לומר שעניין הזעם הוא מרתק, והרשימה בכלל מדויקת וחזקה.
רוב הזעם, כמעט כולו, מופנה כלפי בן הזוג.
זה בא לידי ביטוי גם במה שאת כתבת:
"חשבון מר עם בני הזוג, אלו שמקבלים את הפרבילגיה להגיע בשמונה בערב מהעבודה, במקרה הטוב, לשחק שעה עם הפעוט, ולצאת אבא חדש ומשקיען."
להרגיש מנוצלת, פריירית, זו הרגשה קשה, לאף אחד מאיתנו לא קל איתה. אם הילד גם שלו, למה הוא לא שותף שווה בטיפול בו?
אז זה היתרון בלהיות אם חד-הורית.
אמנם הקשיים הכלכליים גדולים יותר, וגם הקשיים פיזיים, ויחד עם זה יש רווח נפשי ענק. אמנם עול גידול הילד נופל כולו על כתפי האם (כמו במקרה של נשים נשואות), אבל אין מרירות, ואין זעם כלפי אף אחד.
גם אני נאבקת ב- 8 ק"ג מיותרים שנשארו לי מהלידה. אין לי זמן, אין לי כסף, אין לי כח להוריד אותם.
דיאטה כרוכה ביותר מדי בישולים מיוחדים, ואני בכלל אין לי זמן לבשל.
ספורט? סבבה של רעיון. רק לאיפה אני אדחוף את זה בלו"ז העמוס שלי? בין קימה ב- 5:00 בבוקר, עבודה, אחה"צ עם הילדים, ארוחת ערב, מקלחת והתמוטטות על המיטה ב- 22:00 אין לי שניה זמן להתעמל.
הי ריקי. את לגמרי צודקת בקשר לקושי לחזור למשקל הדקיק שלפני ההריון. אני חושבת שיש כל כך הרבה מערכות שאנחנו צריכות לשמור עליהן שיתפקדו, שלעשות דיאטה זה קצת יותר מדי כרגע. ניסיתי לפצוח באחת עכשיו, אבל זה ]פשוט מתיש, העייפות, המאמץ הגופני, הרי עם הילדים אנחנו כמו אתלטיות ממש…
אז מאוד קשה להיות רעבות, זה לא אנושי בכלל כרגע. אז הפתרון שלי הוא לאכול לא עד כדי להתפקע ולהשתדל לאכול דברים לא שמנים או עמוסי קלוריות. לחשוב על הבריאות שלי, על עצמי, על המצב הנפשי שלי, לטפח את עצמי מהמקום שדואג לעצמי, לא למה שיראו מבחוץ. מתוך המקום הזה יותר קל לעשות טוב למען עצמנו. קצת ספורט, אוכל בריא. ולא, אני לא בעד דיאטות, זה סתם מתסכל. 🙂
רק עכשיו לקראת גיל 40 אני יושבת ומכרסמת גזר בהנאה מביטה בתמונות : הנה עם הילדים בגן , בטיול ביה"ס , במסיבת סופשנה – ותוהה, האם נראתי רע ורק אני לא ראיתי ? כן ! "רק" 10 קילו, אתן יודעות ..
"רק" 3 לידות , עבודה , בית , בעל , תירוצים
הכל לעשות "בסדר" ומושלם ורק על עצמי לוותר,..הוויתור העצמי הוא הקל ביותר לביצוע אבל תוצאותיו כבדות משקל- תרתי משמע . לקום , להתעורר, לטפח , לא לותר , לשנות קצת לא בבת אחת את הרגלי החשיבה והצריכה..זה שווה (וגם הבעל חזר לחייך..)
לאנונימית:
תודה על ההצעה, אבל אני מסרבת להאשים את בן זוגי, זה קל מידי. המחלה החברתית הזו שבה לגברים יש משרה של 12 שעות לפחות, ולנשים לעומת זאת יש שלוש משרות שלא נגמרות גם בשנתן – חייבת להבריא בדרך כלשהי. מהפכה פמיניסטית אחת כבר הייתה, עכשיו צריכה להיות מהפכה נוספת, כזו שתאפשר לנשים להיות גם אמהות ממומשות – בלי לאבד את תוקפן כנשים בעלות ערך. אני כמובן לא קוראת לחזרת המונית של נשים הביתה, אני חושבת שדרך הביניים שבה פחות עומס יהיה על האישה, צריכה להמצא. האם זה טמון רק בבן הזוג? האם הדרישות ממנו לפרנס ירדו גם כן? איך המשפחה תשרוד, אם גם כך רובו של המעמד הבינוני לא מצליח? אני לא יודעת.
אמלש כתבה
אני חושבת שיש כל כך הרבה מערכות שאנחנו צריכות לשמור עליהן שיתפקדו, שלעשות דיאטה זה קצת יותר מדי כרגע. ניסיתי לפצוח באחת עכשיו, אבל זה ]פשוט מתיש, העייפות, המאמץ הגופני, הרי עם הילדים אנחנו כמו אתלטיות ממש…
ואני מזדהה כל כך.
עדי, גם אני לא אוהבת להביט בתמונותיי. גם אני לפעמים מתבוננת עלי מהצד ושואלת, מי זו האישה הזו, למה היא לא עושה עם עצמה משהו, דווקא יש לה פוטנציאל.
אבל יש משהו יצרי בכעס, בתשוקה לקבל פיצוי לכל צורת החיים התובענית באמצעות ג'אנק פוד. מצד אחד את מחזירה לעצמך כשאת חיה בתחושה שכל הזמן לוקחים, מהדלת האחורית את בועטת לעצמך חזק בפרסה.
תודה, נורא נורא החמאת לי.
"מדובר בחשבון מר עם בני הזוג, אלו שמקבלים את הפרבילגיה להגיע בשמונה בערב מהעבודה, במקרה הטוב, לשחק שעה עם הפעוט, ולצאת אבא חדש ומשקיען"
זה מרגיז, להרגיש מנוצל זו הרגשה קשה לכל אחד.
וזה היתרון של אמהות חד הורית…
אמנם יש קושי כלכלי לפעמים, וגם קושי פיזי, אבל קיים רווח נפשי. אמנם את צריכה לקום בלילה, את צריכה לקחת לרופא, את מסיעה לכל החוגים – אבל את לא כועסת על אף אחד…זה הרבה.
תחושת הניצול המפעפעת היא גם נחלתם של גברים, שעובדים קשה ונושאים לצערי ברוב נטל הפרנסה. גם להם נורא קשה. והיתרון שאת מציינת, על אף שהוא נכון, לא מהווה תמריץ מספק כדי להתגרש בגללו.
דווקא מבזה אותי המחשבה שאני צריכה להשקיע כל כך הרבה שעות וטיפוח שלא תואם את אופיי ואת אישיותי בכדי להילחם בצו הטבע ובחותמת שהאהובים שלי השאירו על גופי.
באופן מפתיע ועל אף שגופי נראה הרבה יותר טוב בשנים שקדמו ללידות (על פי נורמות היופי הרווחות היום), אני דווקא מוצאת שאני מקבלת אותו בהרבה יותר אהבה ושלווה מאשר לפני.
שלא תבינו לא נכון, אני ממש לא בעד הזנחה כוללת, וגם לא מעריצה את היופי של עצמי, אבל איכשהו תמיד נדמה לי שאלה שעובדות כל כך קשה בשביל לחזור לגזרה הישנה או בשביל לשמור על גזרה נערית משועבדות לאיזה פנטזיה, ולפעמים אני אפילו קצת מרחמת. אפילו האמהות לא שחררה אותן מהעבדות לגוף, למושגי היופי שהחברה מכתיבה להן.
אם אוהבים להתעמל, זה מצוין. אם אוהבים להרגיש בשליטה ולכן מרוצים מדיאטה נוקשה שמחזיקים בה, מה טוב, אבל אם העניין הופך לסבל ולהתנהגויות הגוררות רגשות אשמה ונקיפות מצפון, חבל על הזמן.
יופי הוא הרי משהו פנימי. לא במובן של לא מתקשר למראה חיצוני אלא להיפך. מי שמרגישה יפה וסקסית וחטובה, נראית כזאת, מי שמרגישה מוזנחת ומכוערת נראית כזאת. יש אלף דוגמאות לעניין.
לכל אחד מאיתנו.
שוב, אני לא בעד הזנחה, אבל אם זה כל כך לא עובד לרדת במשקל, כנראה שזה לא מספיק חשוב, ושהאנרגיות מנותבות למקומות אחרים (מה, באמת?). אני מתכוונת שלמשל את, ריקי, משקיעה אנרגיות בעצמך במקומות אחרים שלא נוגעים לירידה במשקל. מקומות שהם לא פחות חשובים, נשיים וסקסיים. למשל בלכתוב ברשימות.
כנראה שבסדרי העדיפויות שלך זה יותר חשוב. וטוב שכך.
ההתעסקות בחיצוניות בצורה מוגזמת שמאפשרת לך לדגמן אחרי שתי לידות ובגיל 40 מגוחכת בעיניי.
אני אמשיך להשקיע את מרצי בכיוונים אחרים, גם לך ריקי כדאי…
כמה קילוגרמים, עזבי שטויות, אם היה מדובר ב-20 ק"ג הייתי מדברת אחרת, וגם זה מסיבות בריאותיות.