כל מי שצורך מידע תקשורתי בשבועות האחרונים שם לב לריכוז בלתי נסבל של מקרי מוות של תינוקות וילדים.
הורים הם ספוג של מקרים כאלה, הם אוגרים אותם, מתייקים אותם, ומידי פעם מציפים אותם בתור תזכורות אימה. היכולת לחוש חמלה, רחמים, הזדהות אינה כמובן נחלה בלעדית של אלו שהיו להורים, אבל מהשניה שהפכת הורה, ובדרך כלל הרבה קודם, ההורה מחזיק שק שלם של חרדות, כולן מתנקזות לאפשרות הנוראה מכל, שאם תתממש, חלילה, לא יהיה יותר כלום, אבדון גמור. לכן המקרים האלה נחרטים בתודעה, מציקים, מענים, נושאים שמות, לפעמים פנים. מתוך אי רצון להשתתף בריטואל המוזיל שנקרא "סלבז במותם" אמנע מלהזכיר שמות, אבל רבים מהם בהחלט צרובים בתודעה ובתיבת הייסורים והחרדות הפרטית שלי , כמו אצל הורים אחרים. הטאבו החברתי, ההדחקה גדולים כל כך , עד שיש שאלות שלא דנים בהם, ואולי טוב שלא.
האם אלוהים לא מרחם יותר על ילדי הגן? ואריק שרון? מרחם? וביבי?
האם אנחנו מרחמים באמת?
כמה זמן ועומק לתחושות האבל והצער אנחנו מקדישים בראותינו מקרה ילד שמת, דקה, שתיים? עושים אוי וממשיכים? חשים דכדוך וחידלון במשך כל היום?
התקשורת יודעת להעצים את הקיטש והזוועה שבמותו של ילד, את הפרדוקס הלוגי בכך שמת ילד שחיוו עוד לפניו, יודעת שזה כמעט הדבר היחיד שיזיז עוד לקוראיה, למודי האסונות, האם גם זה ישחק יום אחד?
כשהתינוק היה בן חצי שנה בערך נכנסתי לחנות דיסקים, לחדר האזנה, ומשהו שניגנו ברגע תפס את אוזני ולא הרפה. זו הייתה מוזיקה קלאסית, אופרה, שהתאפיינה במינון גבוה של קיטש, מורבידיות, אפלוליות וקינה. קוראים לזה "מותם של ילדים" של המלחין גוסטב מאהלר. קניתי את זה, כי זה כישף אותי, אבל לא העזתי להקשיב לזה אפילו פעם אחת. פשוט לא יכולתי לשים דיסק עם שם כזה על המכשיר. חבריי טענו שעצם הקניה של הדיסק הוא פעולה מוזרה מאוד.
טאבו . נושא שאין בו דיון. האם זה מציל ילדים?
כשאני מדברת עם חברותיי האמהות על נושאים שמפחידים אותנו, הן לא יעזו להגיע לשם. הן לא צריכות לומר זאת, אני יודעת שמאז נהיו, זה הצל שלהן, חלק מהמהות, מהקוד. הורות = פחד מוות.
מוסיקה בשביל הנשמה. מחול החרבות. הבולרו. יש לו המון קסטות שקיבל במתנה במשך השנים מכל מיני בנות. אם אבוא, יתן לי לבחור וגם יכין לי פיצוץ של קוקטייל, אשכרה משהו מהסרטים. שלשום לינדה סחבה אותו לקונצרט בבית פרטי, אצל ד"ר דרזדנר, הרביעייה הזאת שעלתה מרוסיה ניגנה משהו עצוב ואחרי זה שמו תקליט, עוד יותר דיכאוני, שירת הילדים שמתו. זה ודאי היה מאהלר, אמרתי, שירים על מות ילדים.
אחד מהם, שנקרא כאשר אמך, עושה לי צמרמורת כשאני שומעת אותו ואפילו כשרק נזכרת בו. מוקי אמר, תראי, אני לא כל-כך בראש הזה, מאהלר, גרמניה, פילוסופיות, אבל מה שנכון, כמעט בא לי לבכות שם שלשום מהמוסיקה על הילדים המתים.
זה כאילו חודר לך פנימה דרך כל העור ולא דרך האוזניים.
דרך השערות אפילו. אם יש בעולם משהו גרוע, יותר מגרוע, נורא, זה מוות של ילדים. אני נגד מוות של ילדים. רק בגלל זה אני בוועד. מה חשבת. בשביל זה אני הולך עכשיו לישיבה.
hash כתבה פעם פוסט על מישהי עם חלומות מתים. כתבתי לה שזה הדבר השני הכי מפחיד שיש. את הדבר הראשון לא העזתי לכתוב. וזה כמובן, מוות של ילדים, מוות של ילד לאמא שלו.
ביותר מדי מקרים זה נשמע כמו טעות וחוסר אחריות שגרמו למוות. אני לא רוצה לחשוב איך הורים של ילד שבעקיפין גרמו למותו חיים אחרי המוות.
http://info.org.il/lost_art.php
אבא שלו הלך לסידורים, והשאיר אותו שעתיים בשמש, הוא מת, כולו מכוסה כוויות. והאבא צרח.
האם כשנעשו השיקולים האם להיות הורים או לא (האם בכלל עושים שיקולים כאלה או שהאתוס הציוני הוא כזה שהשאלה היא לא "האם", אלא "מתי") עלה הטענה שלא לעשות ילד פן הוא ימות?
כי בסל החרדות שלי זה שיקול מאוד רציני, יחד עם אובדן החופש, העצמיות והפחד שמהר מאוד ימאס לי. כלומר, היה שיקול. כבר סיימתי עם השיקולים שלי והחלטתי שהעולם יסתדר גם בלי הצאצאים שלי.
יש שיאמרו שזו פחדנות. אני אומרת שמי שפוחד לטוס לא צריך לעלות על מטוס בכוח, אלא פשוט להשאר בבית.
בין דפי הפרסומות שמצורפים לדואר מגיעות גלויות עם פניהם של הילדים שנעלמו. שם, גיל, תאריך ומקום אחרון בו נראו. גלויות כאלה לא תמצא להן פינה. קשה להשליך אותן לפח, קשה להניח אותן הפוך שפני ילד נעלם מביטות ניכחה במבט קפוא. ילדים שהם מצבה חיה (אולי כבר מתה) ומבטם מלווה אותך גם אחרי שיצאת את החדר בו נותרה הגלויה.
של גוסטב מאהלר.
לא יודעת איזה גרסה יש לך, עם טנור או אלט, אבל זה אחד הדברים המצמררים שנכתבו.
מאהלר כתב את השירים האלה במשך כמה שנים, מתוך היכרות עמוקה עם המוות, שתקף את רוב האחים שלו, למלים של ריקרט.
בסימפוניה התשיעית, האחרונה שהספיק להשלים לפני מותו, יש בפרק האחרון ציטוט של השורה המרגשת במיוחד מהשיר הרביעי, שנקרא "לעתים קרובות אני חושב שהם רק יצאו החוצה". הפרק האחרון של הסימפוניה הוא רקוויאם קורע לב לבתו הבכורה של מאהלר שמתה בגיל חמש מדיפתריה ואשר ממותה לא התאושש מעולם.
השורה המצוטטת היא הקליימקס המוסיקלי של השיר, כאשר הדובר מתאר איך הוא ייפגש עם הילדים המתים באור השמש 'בגבהים האלה' – אותם ילדים שבעצם כלל לא מתו ורק יצאו לשחק בחוץ….
הרשי לי להפנות אותך לכתבה שלי בynet בנושא הזה, יש עוד אנשים שמרגישים כמוך:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2922646,00.html
גם אני התמודדתי עם החרדות האלו, ולכן לקח לי הרבה זמן להיות אמא. בסוף עליתי על המטוס . למה? מאוד רציתי.
הושכלתי, לא ידעתי דבר על האופרה הזו. אם תביטי במה שאני מקשיבה לו בדרך כלל, מימין, תביני 🙂
נשמע מגניב מה שאת מקשיבה לו מימין, אני גם שומעת הרבה דברים אחרים חוץ ממאהלר, אבל רק תיקון קטן: זו לא אופרה, אלו ממש שירים. הם קיימים גם בגרסה לקול ופסנתר. מאהלר, וזו באמת סוגייה מעניינת, לא כתב מימיו אופרה למרות שנחשב בדורו לאחד ממנצחי האופרה הגדולים ביותר. הוא שילב את כל המימד הווקאלי והטקסטואלי בסימפוניות שלו, או בשירים.
וכאמור – מומלץ… השירים האלה והמוסיקה שלו בכלל. הוא ממש קלט את הרוח הטראגית, הנוסטלגית והמנוכרת של המאה ה- 20, למרות שמת בתחילתה.
טוב טוב, אני פורשת לפני שלא אוכל להפסיק…