אחת ההתיחסויות היותר מאתגרות לפרשת התינוק המאומץ הגיעה במאמר של בילי מוסקונה במעריב "פרקטיקה הורית".

אני מסכימה עם הרעיון שעומד בבסיס והוא הצורך להעניק כלים והשכלה להורים – מכל מגזר ומעמד, אבל לא עם המסקנה שהורות נקבעת לפי קריטריונים של בית משפט כי זה באמת עשוי להיגמר רע. אולי אפילו בסחר של ילדים בחסות המדינה.

יש אמנם נימה מתנשאת בדברים של בילי, המאמר כולו מטפס למדרגת מניפסט פמיניסטי בגלל הפסקה הזו:

"מבנה חברתי נצלני", שזרק את הקריירה הכל כך עמוסה והקשה הזאת על נשים, שעושות אותו בחינם, עשתה כמעט הכל כדי להמעיט בערכו. שהרי רק "ככה" ראוי להתייחס למקצוע, שנעשה ללא תגמול על ידי נשים, מהבוקר עד הלילה, בכל העולם כל הזמן. מכיוון שכך, הוא לא עולה לדיון חברתי ולא זוכה לכך שיוכנו קריטריונים מובנים ובדוקים לדון בו".

5 תגובות

  1. היא אכן חשובה לעניין הפמיניסטי לאין שיעור, אבל בהקשר של הנימה שגם אני זיהיתי אותה כמתנשאת, ומאוד מאוד, היא לא לעניין. אם כבר להכניס איזה שהוא עניין פמיניסטי לדיון הזה הרי שזה רק בחוצפה של החברה להניח שכעבור שבוע בלבד היולדת יכולה לדעת מה היא רוצה לעשות בילד, ובחוצפה הנוספת שלאחר מעשה, שמוסקונה לרמן שותפה לה – ההנחה שיש דבר כזה "פרקטיקה הורית נכונה" שמישהו מבחוץ (שאינו הילד שזוכה להורות כזו או אחרת) יכול להעריך אותה ולקבל על פי ההערכה הזו החלטות על חייו.

  2. שנתיים ורבע, וכילדה להורים שהיו זקוקים מאוד לשיעורים בפרקטיקה הורית אני חושבת שיש דבר כזה, "פרקטיקה הורית נכונה" ולדעתי בילי תיארה אותה נכון. חום ורגש אינם מספיקים כדי להיות הורה טוב.
    ההובלה לחיים ביד בטוחה, הצניעות, היכולת לדחות סיפוקים, היכולת להעניק בטחון ויציבות, ובעיקר העבודה הקשה היום יומית האפורה, כמו שהיא תיארה אותה יפה, הם הקריטיים לבניית אישיות בריאה. אבל כמובן שאין שום עילה לבנות בית משפט להורים (הם גם ככה חיים בבית משפט משל עצמם בראש, רוב אלו שאני מכירה).

  3. זה לא שאין דבר כזה, ומדי פעם בתי המשפט גם מורים להוציא ילדים מחזקת הוריהם על סמך אי כשירותם למלא את תפקידם כהורים, אלא שבית המשפט יכול לקחת לעצמו את הזכות להכריע בו במקרים קיצוניים בלבד.

    יכול להיות שבילי מוסקונה לרמן תיארה נכון את "הפרקטיקה ההורית הנכונה" האוטופית והאידיאלית, אבל את – כאם וכמי שמעידה על עצמה שהיא בת להורים שהיו זקוקים לשיעורים – האם את מכירה אנשים שהם הורים ומצליחים לעמוד בכל הקריטריונים האלה, בכל עת ובכל שעה? סביר להניח שלא.

    ואז מה? האם בית המשפט יכול ללכת עם סרגל ולבדוק מה מידת הצניעות, הסבלנות, שלוות הנפש וכו' של ההורים המאמצים מול הביולוגיים ועל סמך זה לקבוע הורות? אולי לא לזה היא התכוונה, אבל זה מה שמשתמע. וכשדברים כאלה משתמעים מהמאמר, כשהיא מנסה בכל יכולתה להימנע מהטיעון הסוציואקונומי הלא תקין פוליטי ומכניסה אותו במרומז בדלת האחורית, הדברים מדיפים ריח מאוד מאוד לא נעים של התנשאות מעמדית, גם אם לא נאמרה במפורש, וזה מקומם מאוד, בעיקר כשקוראים משפט האומר "הנימוק הביולוגי, מעבר למיתוס התרבותי הוא שולי".

    ועוד יותר מקוממת העובדה שהיא עוטפת את זה במעטה פמיניסטי צודק. את המאבקים הפמיניסטיים הצודקים והחשובים על מעמד מקצוע האמהות יש לנהל בזירה אחרת, לדעתי.

  4. היא עוטפת כל דבר במעטה פמיניסטי, צודק או לא צודק, קשור או לא קשור. בעיקר לא קשור. כל חיטוט באף הוא אישיו עם נגיעה למעמד האשה.

    ובחיים לא חשבתי שאני אגיד משפט כזה. אבל הנה, בילי, הגיעו מים עד רפש.

  5. אם הייתי מעידה על עצמי כאחת שמסוגלת לשמור על שלווה הורית האם הייתי כותבת בלוג כזה? סביר שלא. כשכתבתי על בית משפט להורים, התכוונתי לשליחי ממסד שיבדקו את רמת התכונות האלו אצל הורים, הרי רובם היו נפסלים. ובכל זאת, הורים רבים מידי לוקחים את התפקיד ההורי, במיוחד גברים אגב, כמובן מאליו, וזה בהחלט מקצוע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *