זה היה היום אחר הצהריים, בגינת פארק הירקון, על המתקנים הגדולים שמיועדים לאימוני גדנ"ע יותר מאשר לפעוטות נמרצים בני שנתיים+. אחרי שעה וחצי של פינת חי-במבה ליד הנחל-ארטיק אצל הגזלן- ושימוש על אפה וחמתה של אמא במתקנים כשהיא רודפת בקושי אחרי הפעלתן, הגיע הזמן ללכת הביתה. המורד הקטן התנגד כמובן ואז החל משא ומתן שעבר די מהר לאולטימטום "הולכים עכשיו וזהו", ולווה בסצינה המתבקשת של סוף היום.
ואז ראיתי אותה עומדת מולי ומביטה בי בחיוך לעגני, ומלא סיפוק. לבשה חצאית ארוכה ופאה. כנראה אמא חרדית, אבל זה לא משנה. היא הביטה בסיטואציה עם שני טון ביקורת ותוכחה ארסיים בעיניים, וקרעה אותי לגזרים במוח שלה ממש מולי. "למה לא לתת לה את התענוג", חשבתי, "כמו שאני כל כך אוהבת", ואז הטחתי בה, "הורים הם הזן האומלל בעולם", והיא נטלה בשמחה מופגנת את ההרמה להנחתה וענתה משהו כמו "כן, אה, ממש אומללים אנחנו, הכי מסכנים". היא סיננה עוד כמה דברים שלא הספקתי לשמוע. הלכתי משם עם הפעוט הצווח במחאה על כך שאמא המרשעת החליטה בשבילו, והשארתי מאחורי את בית המשפט של של החרדית מאחורי, ואין בליבי ספק מה גזר הדין.
מזה זמן מה, מאז אני חושפת את דיעותי ותחושותיי לגבי ההורות שאני מקבלת תגובות מעורבות. קצת תמיכה, הזדהות והערכה, והרבה מאוד התקפות ארסיות, מרות, מוכיחות ושופטות. השורה התחתונה של ההתקפות: את הדפוּקה, גשי לטיפול דחוף. אמנם באינטרנט קל להשתלח (ראו רשימות אחרונות שלי) ולבצע לינץ' בכל מי שלא חושב כמוך – בכל נושא, אבל נדמה לי ששק העוינות שתלונותיי על ההורות משחררות בנושא זה, יוצאי דופן.
וזה מעניין מאוד. ייאמר מראש, כמו שאמרתי היום לד' בטלפון, אני מגזימנית מלידה. מלכת המלודרמה. אבל מאחורי סגנון בוטה יש גם הרבה מאוד כאב מהול באשמה, ותהיות רציונליות מנסרות בנוגע להורות כפי שבאות לידי ביטוי ברשימות שלי ובעוד מקומות.
זה מעניין כי אלו שמתקיפים אותי יכולים להיות הורים שצורחים על הילדים שלהם במשך אחר הצהריים שלם, או מצמיתים אותם ל"הופ" למשך כל שעות הערוּת, או סתם מוציאים על בן זוגם את כל השיט המנוול שמביא התסכול, אבל בחוץ, ביחסי ציבור של ההורות שלהם מול הורים אחרים, הם יסרבו לשתף פעולה. הם יכחישו, ידחיקו, יטשטשו, יצבעו. מקסימום יגידו, קצת קשה, אבל להיות אמא שווה כל מחיר. בזוגיות, בקריירה, ובעצמי. האמנם כך הן חושבות?
אם לא הובהר עד כאן במדור הזה שאני כותבת מאז נובמבר, על אף הקושי העצום שאני חשה וחושפת, גם אני מרגישה שהאמהות היא הדבר העצום, הנשגב, המרגש וגם היפה ביותר שאירע בחיי. ושוב – בוודאי החשוב ביותר. לא משום שאלו קלישאות מחייבות המציאות, לא משום שלא נעים לי מהשכנים, או מיצחק קדמן, אלא משום שכל פעימת לב שלי מאז נולד היא שלו, והיא פועמת מאז נולד: איך הוא מרגיש עכשיו, האם הוא בטוב? הקשר המצמית, אי היכולת לעשות משהו, כל פעולה קטנה בשביל עצמי בלי לחוש אשמה מסוימת, או הגעגוע המציף כשהוא לא נמצא לידי,הופכים את האדם הזה שהוא אני למישהי אחרת. לא יעזור כלום.
ועם זאת, אני מוצאת שהדחקת התסכול המבעבע, דחיית הסיפוקים האין סופית, האשמה הזוללת, ועוד נושאים – הם חומרי נפץ שצריכים להיות במרכז הדיון ההורי, במקום לסקול באבנים את המכשפה שמשמיעה אותן, אני. חסרים לי כלים ניתוחיים טיפוליים בשביל להבין את ההדחקה ההרסנית הזו. שגורמת להורים להיות השופטים והתליינים של הורים שמוציאים החוצה את האמת המרה, ולתייג אותם בתוויות מעולם הקליני או האאוטסיידי מבחינה חברתית. וגם אם אינם עושים זאת, המעבר לסדר היום, ההצנעה, הסבל השקט החנוק ההוא לא מצליח לעבוד על אף אחד. רואים אותם, רואים שגם הם בקלחת, הם פשוט מתבשלים בה לגמרי לבד.
הרגשות האלה מוכרים וטבעיים לגמרי. עדיף להוציא אותם ו"שילך העולם לעזאזל" מאשר להדחיק אותם ולהציג פנים שיהיו מתאימות לאחרים. המחיר יהיה גבוה מדי.
הקושי יורד כאשר הילדים מגיעים לגילאי 5-6, מהניסיון שלי. תקבלי/תקחי כל עזרה, מכל סוג שאת יכולה, בלי רגשי אשמה. הילדים ניזונים ממך, ואם את לא תהיה מוזנת…
זו תקופה, תקחי אויר, תצללי אותה ותצאי ממנה עוד כמה שנים (ותגידי תודה שאין לך תאומים…).
דווקא באותה גינה שמתי לב שהיה איזה אבא אחד, לפני הסצינה ההיא, ששלח לי איזה חיוך אוהד כשקלט איזה משברון. האם גברים יותר מרשים לעצמם בנושא הזה?
כי מערך הציפיות מהם הרבה יותר נמוך בתחום ההורות. כל מה שהם עושים בתחום נחשב כ"שעות נוספות" / "תוספת מאמץ" עבורם על ידי אחרים. הם עושים "טובה"… (:
קל להם יותר להסתכל על דברים "מבחוץ".
אצל נשים האמהות / הורות נחשבת כ"טבעית", כמשהו שהאשה צריכה לחכות לו כל חייה ולהודות לכל עבר כאשר היא הופכת לאם, וכעת היא צריכה לממש את עצמה.
היא צריכה לעמוד בציפיות של האמא שלה, הדודות, סבתות וכן הלאה. והן כמובן לא מזהירות מהצפוי לבוא. האמא רוצה נכדה, הן לא רוצות להפחיד ולגרום לדחייה מהנושא, ועוד סיבות (חלקן שליליות כלפי האם…).
התהום בין הציפיות למציאות הסיזיפית היא רחבה מאוד ומרסקת.
אני תמיד אומר שכמו שעושים קורסי הכנה להרבה דברים בחיים: בגרות, פסיכומטרי, צבא, נהיגה וכן הלאה – צריך קורסי הכנה לחיי נישואין ולהורות. מעבר לטבעי יש הרבה טקטיקות קטנות שיכולות לעזור ע"י הכנה נפשית מתאימה.
חותמת על מה שכתבת. תודה 🙂
וזה לא אומר שהרגשות האלה הופכים אותך (או אותי) לאם פחות טובה, נהפוך הוא, האמהות המדהימות סו-קולד שאצלן הכל תמיד בסדר, מקסים ונפלא, הן אלה שמטרידות הרבה יותר, כמו כל קיצוניות בתחום אחר. עד היום הערכתי נתונה לחברה שהעיזה ואמרה בפה מלא מול עדת הורים שיש ימים שהיא רק רוצה להעלים את ילדיה (אז שניים, כיום כבר שלושה) ולא לראות או לשמוע מהם יותר לעולם. וכן איתן, זה משתנה בגילאי 5 אבל אז מתחילה תקופה חדשה בה צריך להדוף את כל השואלים בדבר הילד הבא, ולמה לחכות כל כך הרבה…להמשיך?
שאני דווקא מכירה את רוב התחושות שאת מדברת עליהן פה אבל יש גם עניין של מינון, וכשאת מדברת על הדחקה אני שואלת את עצמי אם אני מדחיקה או שפשוט התרגלתי, התרגלתי לאובדן החופש, אלה החיים הנוכחיים שלי וזהו.
אני נהנית מהילדים שלי. כשמגיע שבע בערב אני רוצה שילכו לישון ואוכל להתפנות קצת לעצמי, אבל בארבע אני שלהם, וזה כבר לא קשה.
נראה לי שהקושי הבסיסי קיים אצל כולם, אבל המינונים משתנים.
ובעניין האשה החרדית: אני לא מחבבת אנשים שיפוטיים (אמרה רוני בשיפוטיות) אבל שמתי לב שאנשים שרואים בהולדת ילדים את מטרת חייהם, שנאמנים למצוות פרו ורבו ובעצם מוכנים לזה מערש ילדותם, חשים פחות את עוצמת הפשרה. עבורם זו לא פשרה, זו הגשמה עצמית, והם קצת מרחמים עלינו, ולפעמים בצדק.
עדיין, סחתיין על האומץ שלך להגיד את האמת. גם אם לא *כולם* כך, מן הסתם יש הרבה אנשים שזקוקים לשמוע שהם לא לבד.
איך זה שבאמת עדיין לא בא אף אחד ממשטרת האמהות לפוסט הזה? עוד אף אחד לא המליץ לך כאן על פסיכולוג טוב? עוד לא סינן אף אחד מבין שפתי המקלדת:"איזו אגואיסטית זותי."?
ועד שהם יגיעו, אני מציעה לך להתאמן בשלל האמירות הנורמטיביות לגמרי,שהורים רחומים,סבלניים,בלתי מיתלוננים,נוהגים לומר לילדים שלהם, ולצייד אותם כך בכרטיס מחלקה ראשונה לפסיכיאטר בעתיד:
"אתה הכי חמוד כשאתה ישן"
"אתה רואה כאן עוד ילד אחד שמתנהג ככה?
"אני לא אוהבת אותך עכשיו, לא חברה שלך"
"אם לא תבוא תכף ומיד, אני פשוט הולכת ומשאירה אותך כאן"
והגדילה אמור מכרה אחת שלי, שהחליטה שהיא נשארת עם הילדים שלה בבית עד שיהיו בני שלושים בערך. היא דווקא בחרה בחירה פוסט פמיניסטית. ומתוך הבחירה הזאת צצים
מדי פעם השדים הניבזיים שקוראים להם: "אנירוצה לנשום" ו-מי אני ומה שמי"
ואז יוצאים לה משפטים כמו:"אני רוצה להרוג אותך לפעמים"
שמעתי באוזני, כשבאתי אליה פעם כדי להתרשם מאמא לדוגמה, אמא הרבה יותר מטובה דייה, אמא מתוך יעוד…
יולי היקרה: קודם כל להמשיך, בטח… רוצה לשמוע. לגבי האמהות "שאצלן הכל תמיד בסדר, מקסים ונפלא", בדרך כלל הן רק מציגות את זה ככה, כמו שנגה אמרה, ובבית מתרחשים דברים איומים – מתחת או מעל פני השטח. אגב, למה רק בגיל חמש זה משתפר? מה יהיה? כל פעם מזיזים את זה, בהתחלה אמרו לי גיל 3, אחר כך 4, זו קונספירציה?
לרוני:
אין ספק שזה עניין של מינונים, ואני מודה וכתבתי שאצלי זה קצת מוגזם לצד הדרמה, אבל גם אני נהנית, יותר ויותר עם ההבנה, והיכולת שלי לקרוא אותו.
בעניין החרדית, גם אני חשבתי על זה היום. הכרתי כמה אמהות כאלה, בינהן אחת לחמישה ילדים ומול התדהמה והחרדה שלי לאיך הן מסתדרות הן משתוממות בעצמן. הן באמת חשות כנראה שזו הגשמה עצמית, ואני מכבדת ומעריכה מי שזו בחירתה, ולא כופה על עצמה את ציפיות הסביבה. אבל רובן עובדות בכל זאת, אז עדיין לא ברור לי איך מעשית הן מסתדרות עם כל כך הרבה ילדים ומטלות הבית.
נגה, איזה תגובה מטלטלת, לתייק ולשמור. אני בהחלט מאמינה לאישה ההיא שהיא "רוצה להרוג אותו לפעמים", לא כי היא באמת רוצה שהילד לא יהיה חלילה, אלא באותו רגע הזעם כל כך גדול, מציף, שהיא יותר רוצה להעלים את גורם הזעם והתסכול המבעבע. האם האמא מתוך ייעוד הזו לא מרגישה שיש איזה דיסוננס בחייה? זה פשוט מוזר כמה חוסר מודעות אנשים יכולים לשאת לפעמים.
ולגבי המשפטים האלה, מכירה אותם ומצליחה להימנע מהם כמעט בכלל (פעם אמרתי לו שאם הוא לא בא אמא הולכת ומיד הרגשתי חרטה נוראית אבל הוא לא צפצף עלי בכלל ולא זז ממקומו, בהתרסה. אנרכיסט קטן 🙂
ניסיתי לקחת עוזרת בית, כמה וכמה מהן, נגמר במפחי נפש. מה קורה עם העסק הזה?
ולגבי בייביסיטר, הדעתן דוחה אותן אחת אחרי השניה, ממש מסלק אותן. אז יש אחת שהוא אוהב ובאה פעם בשבוע כשאני נשארת מאוחר בעבודה, אבל כשאני איתו והיא ברקע לעזרה הוא מתעלם ממנה.
גם לדעתי לא צריך להסוות את הקשיים.אבל, עם כל האמפטיה, ויש אמפטיה— אין שום דבר רע במחשבה שרוצים להרוג את הילד. אבל יש לדעתי נזק אם אומרים לו דבר כזה. או אומרים אמירות בעלות משמעות כזו לידו.
חובה אפילו, אבל זה בדיוק העניין, שאמא מוצפת ומותשת כנראה לא יכולה.
אמא מוצפת, מותשת- ומדחיקה.
לגבי העזרה – אין מה לעשות, מנסים הרבה עד שמגיעים למתאימה/מתאים. או שמרטפות או עזרה בבית או גם וגם, כל מה שעוזר.
אבל במילה "עזרה" התכוונתי לטווח הרבה יותר רחב משמרטפות ומשק בית – כסף, שווה כסף, עצות, עזרה מהמשפחה (חפצים, כספים, זמן עם הילד וכדומה), זמן לעצמך, זמן עם בן זוגך, עזרה נפשית (כולל כימית, להתעלם מהסטיגמה ולהיעזר ביכולות הרפואה המודרנית). הכל.
ללמוד לקבל (ולעתים אף לדרוש!) מאחרים, ולא לעשות הכל לבד בנסיון להיות סופר-וומן, כמו שרבות מנסות.
יש לי פראפרזה על המשפט הידוע: במלחמה, באהבה ובילדים – הכל מותר.
למה גיל 5-6? אנא עארף? ככה זה עובד. הם יותר רגועים, יותר משלימים, קצת (באמת, רק קצת) יותר ממושמעים, יותר סקרנים ומוכנים לשמוע אותך. רק בלי ציפיות יתר, כן? הקשיים עוברים מהצד הפיזי לצד היותר נפשי / רוחני.
עובדה שהחליטו שבגיל 6 יש להם מספיק שקט נפשי ומשמעת להתחיל ללמוד בבית-הספר.
תודה לאל על אמהות אמיצות כמוך שמעיזות לשים על השולחן, מה שאחרות נוצרות פנימה בליבן עם עצמן במשך שנים על גבי שנים
האם אכן קיים קשר שתיקה כזה? האם המיתוס של האם המאושרת/מושלמת/מלאה בסיפוק ותחושת הגשמה ושליחות
עדיין קיים בגדול בחברה שלנו?
מדוע יש עדיין כל כך הרבה אמהות שחשות שזהו חטא גדול לטעון בקול רם שגידול ילדים זו לפעמים משימה קשה עד בלתי אפשרית? ושיש כל כך הרבה רגשות לא פוטוגנים שמעורבים בכך, מדוע הרגשות האלה כל כך מפחידים אותן ולמה הם עדיין בגדר חטא איום ונורא בעייניהן? ומדוע זה כל כך מאיים עליהן? מה מפחיד אותן כל כך ? מדוע החברה הישראלית מעודדת אותן להדחיק ולשתוק?
ונגיד שאת אמא מושלמת ומקריבה הכל בשביל הצאצא אז קודם כל אנשים מקריבים באים לפעמים גם עם תחושת חייבים לי ןמגישים לך חשבון בסוף השירות.וחוץ מזה אני רוצה שהוא יגדל להיות מאושר ובעל מנדט לדאוג לצרכים שלו ולא להיות מתקרבן ועד עכשיו קלטתי שהוא לומד מדוגמא אישית , אולי בגלל שהוא לא יכול לדבר ואולי בגלל שזו הדרך הכי טיבעית ללמוד
לקרוא את "ילוד אישה" של אדריאן ריץ', משוררת ומסאית פמיניסטית. בספר חשוב זה היא מבהירה את השאלות האלו. מייאש לגלות שלא הרבה השתנה מאז כתבה את הספר, בשנות השבעים. נשות קריירה עדיין משלמות מחיר יקר מידי על בחירתן, ואמהות הנשארות בבית – גם הן. המבנים ההיררכים לא השתנו.
אויש, אני מרגישה שאני הקש שבר את גב הגמל בזה שאמרתי לך לנסות לקבל עזרה…
את יודעת שאני לגמרי איתך, בתסכול וברגשות הקשים, אתמול הייתה לי שיחה נהדרת עם אמא אחרת ובה סיפרנו זו לזו איזה אימות נוראיות אנחנו. זה היה משחרר לגמרי.
עם החברות שלי אני מרגישה שאנחנו לגמרי גלויות בקשר לתסכולים ולכעסים ולשנאה הרגעית, כן כן, לצאצאים. אני אוהבת את הרשימות שלך, ההצעה שלי בפוסט הקודם שלך היתה מדאגה לאושר שלך, לשקט הנפשי שלך, כי הרגשתי שאת שמה את הסבל במוקד. ושיכול להיות לך יותר טוב. מקווה שלא יאשתי אותך.
אמנם הייתי מוטרדת מכך שלא הבנת אותי עד הסוף אבל הבנתי שאת כותבת מאכפתיות כנה. כלומר, לא חשבתי שאת באה מאותה נקודה שופטת. לא קיבלת את המייל שלי?
אני התכוונתי ברשימה הזו להורים מתחסדים, מדחיקנים וצדקנים, וזה הכי רחוק ממך. גם אני אוהבת את הבלוג שלך. 🙂 הוא אמיתי בעיני.
לא חושבת שקיבלתי ממך מייל לאחרונה. יכול להיות שמחקתי כי חשבתי שזה עוד וירוס, מצטערת!
השארתי פה כתובת אם תרצי לשלוח .
מאחלת לך המשך אמהות רגועה ומאושרת – לאחל תמיד אפשר. 🙂
דבר ראשון אני שמחה על שלל התגובות התומכות, המזדהות והמפרגנות. מגיע לך.
כבר כתבתי לך את דעתי לא פעם אחת בעניין החשיבות שבהוצאה לאור של הדברים היותר קשים להתמודדות ולעיכול בהורות. כולנו יכולים לספר לשלל מכרינו או קוראינו כמה אנחנו אוהבים את ילדינו ואיך הם האור שבחיינו. מה שנכון. לא כולם מסוגלים לשתף במה שעובר על כולנו, הקשיים, החששות, רגשות האשמה.
תהית למה סוקלים אותך כשאת מעלה את הדברים האלה? לא צריך להיות פסיכולוג מומחה בשביל לדעת שכשאנשים סוקלים מישהו שאומר משהו, זה בדרך כלל בגלל שהוא משמיע בקול רם איזה דבר מה שקשה להם באופן אישי מאוד להתמודד איתו.
הרבה מאוד אמהות מרגישות שחלק גדול מהאישיות שלהן הוא האימהות. תשימי מולן ראי ותראי להן את החלקים הפחות חיננים באימהות – קרי – באישיות שלהן והן יזרקו אבנים לנפץ את המראה הזאת.
ואני אומרת – אמהות, אל תחפשו במראה את הברבי המטופחת עם הגוונים בשיער (שגם לי יש…) האיפור המוקפד והבטן השטוחה, חפשו את האמא האמיתית, ההיא עם סימני המתיחה על הבטן המעידים על יופי בריאת היצורים החשובים לנו ביותר בעולם, ההיא עם הקמטים המצביעים על הדאגות לאהובינו ועל החיוכים הרבים שהם מעוררים בנו, ההיא שאוהבת אבל גם כועסת, מחבקת אבל גם מרחיקה לפעמים, מכילה אבל גם מותחת גבולות.
טוב, קצת נסחפתי, אבל כל מה שרציתי לומר זה שאני מקווה שתמשיכי לשקף גם את החלקים הפחות מחמיאים לכאורה, כי הם חלק מהחיים האמיתיים שלנו.
קודם – תודה. אני מקבלת את התיאוריה הזו, שאלו שמוחים הכי חזק נגד משהו או מישהו, בעצם מרגישים דומה ומפחדים מזה. נתקלתי פתאום בספר חמוד מאוד בשם "אני אמא" . לא זוכרת את שם המחברת אבל היא גם מאיירת מקסים, ויש לה משפטים קצרים יפנים כאלו, בדיוק על מה שכתבת כאן, מקרבת אבל גם מרחיקה, כועסת וגם אוהבת.