סופי שבוע, הגדרה ערמומית, מה שנחשב בציבור כמנוחה והחלפת כוחות היה בפאזה הזו מסע מפרך לתוך הוויית המעמד הבינוני.
בעשר ועשרה בלילה אוספת המשמורנית את ערימות החיתולים המשומשים הזרועים על רצפת הבית לשקית אשפה גדולה. בחדרים יש חמש מכונות כביסה נקיה לקפל, שתיים לכבס מייד,וכיור גדוש כלים מלוכלכים מארבע ארוחות אחרונות. אבל מחר יום ראשון, ועל בסיס העובדה הזו אפשר לתפור חליפת חופש דמיונית, ובינתיים להישאר באותו טרנינג אימהי מהוה. מי הרובוט שנכנסה לתפקיד שהיה שלי, היא תהתה.
הקימה התרחשה בשש בבוקר. הכנת סימילאק במיקרו, אספקת מוצץ, שינוע למיטת ההורים, החלפת משפטים שאין לזכור אותם, משא ומתן על המשמורן המשכּים, היא נבחרה. המשמורן השני פורש לעוד שעה ומחצה של חסד אנושי. המשמורנית מפעילה את הוידיאו, הלקוח הבן לא מגלה עניין, הוא דורש חטיף, הוא פותח וסוגר את המקרר במשך עשר דקות, הוא דורש לצאת לשחק בחוף, המשמורנית משדלת אותו להמתין, שש וחצי אינה שעה אידיאלית לכך, היא משכנעת אותו למשחק, פאזל…צורות…הלקוח דורש חטיף נוסף. המשמורנית פוסעת למטבח. הלקוח שופך ערימת דגנים על רצפת המטבח. המשמורנית מטאטאה. היא חושבת, לאן היום. והלקוח שואל אותה, לאן הולכים? היא אומרת, עוד לא.
היא חושבת, מתי הוא יקום ולמה זה כך. היא מנסה משחק נוסף, סיפור, תעלולי חיבוקים ומניפולציות של "קוקו". המשמורן קם. היא מסתערת לחדר ההתאוששות. המשמורן מתלבש ונוטל את הלקוח החוצה לגינת השעשועים.
בהמשך היום מחכים להם, הכנת 3 ארוחות מזינות, 5 פעמים טאטוא הרצפה משאריות מזון שהלקוח השליך, שתי מריבות בינוניות, 2 יציאות לגינות שעשועים ושיתוף פעולה אקטיבי בהנאת הילד בהן, 2 נסיעות סרק במכונית כדי לנוח, 2 נסיונות הרדמה שנמשכים שעה ורבע בקירוב. ואחד אלוהינו, אלא מה.
מה לך כי תליני, רבקה?
וכי לא בחרת להיוולד לעולם הזה? את הלא בחרת בכך: להיוולד אל העולם הזה, שבו ידעת מראש כי זה יהא תפקידך: להיות רובוטית אנושית המרצה את הלקוחות, המרצה את המשמורן, המרצה את כולן ובעצם – מרצה את עונשה על בחירתה להיות XX נדכא ולא XY נעלה ומחלק פקודות.
ועכשיו ברצינות: נולדתי להיות XY אבל לו אני במקומך – הייתי לוקח את רגל הרובוטית שלי ובועט בעיטה מדוייקת וצודקת אל תוך ישבנו של המשמורן. חלוקת עבודה צודקת. הלו, האחד במאי פה – לא האחד באפריל. לא ככה?
איזה רגע של הרהור בו אשאל את עצמי, מדוע בעצם אני לא רוצה ילדים? – אבוא לכאן ואקרא את זה שוב. תודה. 🙂
חגים של יומיים רצופים (ראש השנה לדוגמא), שביתות במערכת החינוך, מחלות של שבוע ("זה ויראלי"), מילואים, כנסים בחו"ל (מפרנס ראשי), חמסינים ("מזג האוויר הביל ללא שינוי"), חופשות משפחתיות, גן יהודי בחו"ל (חגים יהודיים, חגים נוצריים וסופי שבוע של יומיים).
רשימה חלקית.
ולא הזכרת את הלילה
או שאצלכם הוא שינה רצופה
זה נהיה פחות נורא עם השנים
תאמיני לי
הריח המתוק והמשגע והאושר האינסופי כשהוא מחבק אותך וקורא לך אמא.
שום דבר לא נהיה יותר קל עם השנים (מי ישן טוב כשהילד שלו חוזר הביתה בשש בבוקר מבילוי?)
אבל הכל שווה, עם כל הקושי (ויש הרבה-הרבה ממנו)
אין עוד אהבה כזו. אין.
(זו ש: כדאי לך לחפש גם אצל ריקי וגם במקומות אחרים סיבות טובות למה כן להיות אמא!(
המשמורן הקורס עושה את חלקו כהלכה, לא רק בהלכה, אלא ממלא את משמרתו לעתים כ60-70 אחוז בסופי שבוע, משכים בבוקרי יום חול, וכו. ואסור לשכוח כמו שאמרה יולי, הוא מפרנס ראשי. כך שהעול עליו קריטי. כמובן שאפשר יותר, ואני ממש לא מבינה למה אין חוק המגביל שעות עבודה גם לעצמאים, גם לשכירים, בעיקר לאבות.
לזו ש… עשית לי יסורי מצפון…
ליולי, הרשימה שלך מייצגת גם אותי. למזלינו, (אחת) הוא ישן רצוף בתקופה הזו אבל זה בטח ישתנה.
אליסיה. יש סיבות טובות, אבל אכתוב אותן כשאהיה קצת יותר נינוחה מסופש הנורא האחרון.
אההההההההההההההההההההההההההההההההההההה. זהו, קצת יותר טוב.
לריקי,
חיבוק של הזדהות (אבל חלוש,לא יכולה חזק, אחרי הסופשבוע שלי-שנראה דומה לשלך, אבל עם בונוס :אורחים מחו"ל, פלוס עוד זאטוט בן שלוש).
לפעמים לאחר שהילדים התפלשו בערימת הכביסה שמחכה לקיפול, או יותר טוב אחרי שקופלו הבגדים, שפכו אחת על השניה מים שביחד עם החול מהנעליים הפך ליצירה אימפרסיוניסטית על הספה, אנחנו מסתכלים זה על זו ואומרים. תזכור/י שזה החיים הטובים!
חצי שעה אחרי, איה אומרת שהיא נולדה במזל מותניים ואחותה מנסה להסביר לה שמאזניים, אך לשווא. לך תסביר את האושר…ושעה אחת אחרי הם נמים להם את שנתם ואתה מתגנב. רק להסניף את נשימתם.
תודה יקירתי המתמידה. מקווה בשבילך שתתאוששי ותתחזקי מאימי הסופ"ש.
אילן, מה שתיארת נשמע כמו חיים מאושרים , ואני אומרת שצריך לזה בעיקר כישרון.
שני הפוסטים האחרונים שלך קצת מטרידים בעיני.אני מבינה שקשה לך, אני מבינה שעייף לך, אני מבינה שתובעני לך, אבל המיקוד בעשיה המכנית והניתוק מהרגש מדאיגים בעיני.זה טוב שזה יוצא החוצה, אבל יקירתי, את צריכה לדבר על זה עם מישהו, לקחת יותר עזרה, כי לי את נשמעת בדיכאון כבר יותר מדי זמן. כדאי לך לטפל בזה, כי הסיטואציה לא תשתנה, ובכל זאת אני מאמינה שאת יכולה להרגיש הרבה יותר וב בדיוק באותה סיטואציה..
הייתי מעדיפה לענות לך במייל על זה, התוכלי לשלוח לי מייל?
תודה
אין מה לומר, את בשלב עבודת הפרך שלא מותירה ולו רגע אחד לעצמך. רגע נקי שלך בלבד שבו תהיי את לפני הכל. נדמה לי שזה אחד הדברים הכי מתישים.
אבל !! את יודעת מה הדבר הכי מדהים?
שאוטוטו את לפני יצירת מצריים. אוטוטו יהיה לך המון זמן פנוי לעשות מה שבא לך (כל אחר צהריים), בלי שתצטרכי לנקות אחרי מישהו כל הזמן, או להכין לו אוכל, או לנקות אותו, או לעשות עוד אלף ואחת פעולות יום יומיות משמימות, ואז, או אז, תסתכלי אחורה אל מצריים בערגה.
פתאום הנוף של אותם ימים יראה לך מקסים ותתמלאי געגועים לאותם ימים רחוקים.
בדיוק כשאני כותבת לך את זה, כמעט נושקים את גיל חמש אצלי, ויש המון יופי בגיל הזה, המון עצמאות וחוכמה וקשר המבוסס על שיחות שוות תיעוד, אבל עם ההתבגרות נעלמת לה התינוקות, המתיקות, ההתרפקות.
לשמחתי הקטנצ'יק שלי עוד תינוק, אבל אני מלאת חרדה מהיום שבו הוא יגיע לשלב הזה, ולא יהיה לי יותר תינוק או פעוט לספק את הצורך האמהי שלי בקרבה ומתיקות ועגלגלות תינוקית.
הוא האחרון שלי.
דווקא לא נשמע לי פוסט מדוכא. יותר מתאר מציאות שכ-ו-ל-נ-ו- מכירים. מנוחת סוף שבועעל משקל חופשת לידה.
(וסליחה על ההיעלמות שלי, אני קוראת הכל, אבל לרוב לא מספיקה להגיב….)
קודם כל, תודה על העידוד. אני מרגישה שזה כבר כאן, בשבועיים האחרונים, יש קצת יותר אוויר וזה ממש מקל עלי. אבל זה בטח עוד יתנדנד לכאן ולכאן. באמת התפלאתי על התגובה של אמא לשניים, כי לא מדובר בדיכאון, אלא בניסיון לתאר כרוניקת חיים עכשווית, שנכון שיכולה להתפרש כמאוד חונקת ומדכאת, אבל זו תקופה שכמעט כל ההורים מכירים, ומשום מה, אין תיעוד של היומיומיות המפרכת הזו כמעט.
אני מאוד מבינה את הפחד שלך, את יודעת, הפחד הזה קיים אצלי מהיום שהוא נולד, שיום אחד הוא פשוט לא יהיה יותר "שלי" במובן ההתמסרות הזו לאמא, ובקיצור, ישתין עלי בקשת :))
תודה
את מה שאת כבר יודעת.. היום הזה יגיע.. ומצד שני, עם ההתמסרות הנעלמת צצים מאפיינים חדשים לקשר ולא פחות מהנים באיכותם, כמו שיחות על עניינים ברומו של עולם ("סבתא שלך חיה בתקופת הדינוזאורים?"), כמו הברקות ופנינים ונערות שמגיחה לה לאיטה…
בקיצור, יש תמורה, אבל גם משלמים מחיר.
הכתיבה היפה והשנונה שלך לא חופפת להשקפה הפאטלית והסלייטלי דכאונית שעולה ממנה, וחבל. אני הייתי מציעה לך להתמודד בצורה חיובית, כי למרות מה שנראה על פני השטח, ילדים בכל גיל קולטים הכל. אבל הכל, ומטמיעים את כל מה שהם קולטים עמוק בפנים, מה שייצור משקעים להתמודד אתם בעתיד, אם מה שהם רואים וקולטים הוא שלילי במידת מה.
ככה זה, הם כמו אנטנות קטנות שרגישות לתדרים מאד גבוהים שאנחנו משדרים, למרות שהפנים התמימות והעסוקות במשחק או במלמול לא מסגירות את זה כל כך מהר. תנסי חזק חזק למצוא את כל החיובי שאת יכולה לחוש ולשדר אותו חזק החוצה אליהם ובכלל בכל זמן, גם אם את רק עם עצמך או רק עם בעלך. רק ככה מצליחים ורק ככה כל הדברים האלו שמפריעים בדרך והלחץ והחוסר זמן, הופכים למשניים ביותר. ככה על רגל אחת.
– אם לא חיפשת תגובות כאלו או עצות, אז עמך הסליחה, פשוט הנימה הזו בכתיבה שלך מאד צרמה.