There's a thin line that divides the [wo]man you were from the person shuffling around Ikea with a stupid big yellow bag and dead eyes." Mil Millington

 

גנבתי את הציטוט הזה מט'רד בפורום הורים של "סלון" שעסק בהורים שידועים בכך שהם יודעים הכל על איך לגדל את הילדים שלך טוב ממך (לינק בהמלצות החמות מימין).

הוא נוגע בי באופן מיוחד כי מזמן אני צופה בבעתה הולכת וגוברת איך גם אני כמו עדר שלם של הורים עכשווים הופכת לזומבי שיש לו מנגנון הפעלה רב עוצמה ההופך יותר ויותר לנשק הרסני, תשוּקת הקניות.

המנגנון האוטומטי הזה מזרים אדרנלין מהיר וריק ישירות לעורקים העייפים, הכמעט קורסים מעומס ומהצורך להספיק ולתת עוד קצת דם לצרכים השונים בחייך, אבל בהדרגה הוא משמיד את הסקרנות, הסבלנות, והיכולת לקלוט ולהפיק ריגושים מדברים שאינם מצריכים כרטיסי אשראי או מזומן (אם שוכחים לרגע שגם ספרים עולים כסף).

 

זה לא שלפני שהפכתי לאמא לא השתמשתי בקניות כפיצוי, אבל ביחס ישיר,  ככל שהערך העצמי ההורי שלי בשפל, כך אני קונה יותר. ומעולם לא הועמד הערך העצמי שלי במתקפה כה ברוטאלית טרם הפכתי להורה.
רגשי האשמה שלי רווחיים בעיקר לחנויות צעצועים, ספרי תינוקות ובגדים. צעצועים, בעיקר כאלו המפעילים את האינטלקט ומפתחים מיומנות מוטורית וקוגנטיבית הם הפיצוי האולטימטיבי. גם משקיענית, וגם מקבלת זמן איכות שלא מצריך מאמץ יצירתי מצידך. הפרסומאים כמובן מכירים את המניפולציה הרגשית האוטמטית והכה עתיקה הזו אצל הורים, ורוב הפרסומות פונות בדיוק לרגש האשמה הקמאי הזה, הם יודעים הנבלות, שעמוק בליבם הלקוחות שלהם יודעים שהם הורים שלא מתאמצים מספיק, שיכולים יותר, שהם קצת אנוכיים. כמוני.

 

אבל בבקשה, אל תראו אותי ככה. אג'נדת ה"נו לוגו" היא מקסימום משהו שאצרוך בקריאה ב"גלריה", לא בריכוז גבוה מידי, על כוס מוקה ב"אספרסו בר". ספרטניות ומוסרנות חברתית מעולם לא היו הדלק שמפעיל את התירוצים שלי. אבל לאחרונה משהו מתחיל להתרוקן באופן מבהיל, ככל שהארנק שבתוכי זולל, גם אותי מבפנים, במקביל ליתרות העו"ש. אני טובעת בתוך השקיות, הפריטים והחפצים,  וכמו ז'ורז' פרק ב"הדברים" הולכת ומתנכרת להם. השקיות, הדברים, עומדים כמו גדר הפרדה אטומה ביני לבין הילד שלי, את החלקים החיוניים שלי אני מטרנספרת למקום אחר (ומקווה שהם עדיין בחיים), בשביל מה יש לי ארנק? אנחנו משתמשים בדברים כדי לא לתקשר,  לא כדי למצוא תעסוקה, אלא כדי למצוא נפרדות ולהיות לבד. בודדה בין השקיות?

 

ועדיין, מידי אחר הצהריים וגם בשישי שבת אני הופכת לשותפה פעילה בבולמוס הפיצויים ההורי המיואש הזה, ואני לא לבד. איתי מסביב כל כך הרבה אנשים, ילדיהם איתם או עם הסידור הזמני, והם פושטים על הקניונים כדי למצוא עוד דבר שינחם, ירגיע, יעסיק, ובעיקר, ואני איתם, בטקס העצוב הזה. בעיקר מחפשת דרך לתת, להעניק משהו שנדמה לי יותר מידי שאין ביכולתי לתת אחרת.

33 תגובות

  1. חיממתן לי את הלב הסדוק. נדמה לי שעוד לא אמרתי הכל בנושא זה, אולי אכתוב שוב, כשזה יהיה מגובש.

  2. ריקי יקרה,
    הפוסטים שלך הם ונטילציה טובה לכל אמא מיוסרת, או כזו שלא מוכנה לוותר על הפרסונות האחרות, מלבד זו האימהית.בשבילי, קאתארזיס מצויין נוסף הוא הספר של אדריאן ריץ' 'ילוד אשה" אם עדיין לא הגעת לספרה הזה אני ממליצה.( נדמה לי שכולנו מגיעות קודם כל אל רעלים מסוג "עקרון הרצף")
    הרשימה האחרונה שלך קצת קוממה אותי בגלל הקרצ'נדו של ההלקאה העצמית.נראה לי שחשוב לבודד את האייקון של האמא האולטימטיבית- המרייה הקדושה, המוחה כל זכר למרכיבים לא-אמהיים בעצמה, המכילה ונותנת בלא הגבלה וכו ולהתייחס אליו כפי שהוא-איקונה דתית-פאטריארכלית.
    הצרכנות האימהית הקומפולסיבית, היא כמובן פונקצייה של רגשות אשמה, אבל היא בשום אופן לא אינדיקציה חד-חד ערכית להיותנו "אמא רעה דיה". יש לי רצון לשוחח אתך, לשמוע אותך ולומר לך עוד כמה דברים אודות הטריטוריה הכאוטית, ה'נו ווין סיטואשן' שאנחנו נמצאות בו. בהזדמנות.

  3. הבוקר באמת הרהרתי בזה שלא הצלחתי להמלט מהצדקנות השדופה שמשמיעים תוקפי הקפיטליזם, בסוף זה השתרבב לי כמה שניסיתי ללכת למישור אחר.

    אני לחלוטין לא רואה את תפקיד האמא כקדושה שתפקידה רק לתת, ולוותר על מרכיבים אחרים באישיותה, הרי על זה אני מתבכיינת כל הזמן. להכיל בלי הגבלה? ממש לא אני, ואני גם לא מאמינה בזה, אני חושבת שזה יותר הרסני לילדים מכל דבר אחר, והו, עיקרון הרצף, אחד הספרים האיומים, המניפולטיבים והשקריים בכל הזמנים. אבל לאובססיה הצרכנית הזו יש מחירים גבוהים מידי לצד ההנאה הבלתי מוכחשת המוענקת בעת הרכישה, והבעלות על חפצים שעושים לנו נעים. המנגנון, הדפוס הזה של תחושת ריקנות/מחנק/שעמום/צורך להפיג את הזמן ולתת בו תוכן, המילוי באמצעות הקניה, וההתרוקנות מחדש, הן תהליכים שיוצרים חור, והתנכרות עצמית.

    אדריאן ריץ' היא גם משוררת שכתבה כמה שירים נפלאים, אז אשמח לקרוא, יצא בתרגום?

    את מוזמנת לכתוב לי, אני אשמח לדבר איתך
    rikyc@netvision.net.il

  4. אכתוב לך מייל. ובינתיים-
    "ילוד אשה", יצא בהוצאת עם עובד, ספריית אופקים, בתרגומה של כרמית גיא.ספר זועם וראדיקאלי, אבל גם- מלא חמלה.
    אצלי-במקום בולט בערימת הספרים שליד המיטה.
    לעיתים קרובות.מאלה שחוזרים וקוראים בהם פיסקה או שתיים

  5. אוי, נהיה לי כאוס בשורה האחרונה. צ"ל כמובן-
    מאלה שחוזרים וקוראים בהם פיסקה או שתיים לעיתים קרובות.

  6. אני קוראת את הפוסט ומוצאת בו קריאה לעזרה, שהיא מוצדקת. מה שאוכל רק לומר הוא שכרגע את אמם של ילדייך, ולא מישהי אחרת. אני לא מודעת להאם יש בעל לצידך ואם יש מהי האינטראקציה איתו בגידול הילדים, אבל בוודאי שישנו פיתרון. הנתינה לילדים לא חייבת להסתכם בקניות באיזה מתחם קניות רחב-ידיים. אני מבינה אותך לגמרי – זה ממכר, זה מרוקן רגשית, זה מחייב כי "לכולם יש" "גם ההורים של אורי קנו לו", וזה יוצר "ריק" בינך לבין הילדים שלך, למרות שכביכול נחפזת לתת להם את מה שהם רוצים.
    הילדים הם שלנו עד לשלב מסויים, והם נמצאים תחת אחריותנו, אם נרצה להודות בכך ואם לא.
    אין כל רע לקנות לילדים מדי פעם, אבל לא בצורה מופרזת, משום שלמרות שהם מפגינים אושר והתרצות רגעיים אל מול המוצרים שנמצאים כעת ברשותם, מדובר באושר רגעי, וצצות בתוכם שאלות, גם אם זה לא נראה לעין, לגבי טיב הקשר בינהם לבין הדמויות המטפלות. את בטח מבינה שהשאלות הללו לא יוצאות לחלל האוויר, ולאחר זמן מה שהן לא נענות כראוי, מתחילים להיווצר מושגים קבועים אצל הילד – המתארים את טיב הקשר עם הדמות המטפלת כמקור לצריכה משנית. (ז"א ההורים נתפסים כאמצעי דרכו הילד יכול להיות צרכן פעיל בחברה צורכת), פעמים רבות תוך הורדה בחשיבותם של מרכיבים אחרים במערכת היחסים עם ההורים.
    תוצאה כזו היא קשה להורים וגם לילדים, והיא ערובה לתסכולים ועימותים עתידיים רבים. לעיתים קרובות לאחר שנראה את ילדינו בסיטואציות קשות, במהלכן הם לא מסוגלים לקבל את העובדה שאין כסף, שהמוצר המיוחל הוא לדעת ההורה לא נחוץ, לא נבין איך זה קרה שאין לילדים את האחריות להבין בעצמם, אבל למעשה האשמה היא לא בהם, כי דמויות ההורים שברשותם מעוותות ומוגבלות. האנרגיות יתכלו אז על עימותים על רקע כזה, ולא על בניית הקשר הבריא הנחוץ בין הורים לילדים, או על סיוע והגברת הביטחון העצמי והמוכנות לחיים כפרט נפרד בחברה אצל הילדים.
    לכן, אם נחזור לשלב שבו הילדים בגיל הרך מתחילים להעלות את השאלות לגבי טיב הקשר עם הוריהם – שם צריך לעשות "קאט", שם צריך לקחת את כל הזמן האפשרי ולהסביר לילד בגובה העיניים כי אנו חיים בחברה צרכנית, ולעיתים אנו מרגישים כי אנו חייבים לקנות מוצר מסויים למרות שלמעשה אין בו כל צורך, רק משום שאנחנו מושפעים כל הזמן מפרסום אגרסיבי. אפשר לסמוך על הילד בגיל הזה – שלמרות מחאותיו הצפויות על רקע ההסבר, הוא יטמיע את המסר. יש לזכור כי עצם הקנייה של מוצרים במסגרת משפחתית לא יכולה להיחשב כזמן איכות עם ההורים. זו הטעות הכי גדולה. אז למעשה כל האפשרויות האחרות והנסיבות האחרות לבילוי בחיק המשפחה מצטמצמות והולכות – כי הרי אין סיפוק יותר מהיר מאשר "לזכות" בשקית חדשה ובתוכה צעצוע מבריק. אם כבר, יש להקפיד על בילוי עם הילדים, בפארק או בחיק הטבע, תוך הטמעת ערכים של אהבת הנוף המקומי ואהבת הטבע, הנאה מטיול פשוט או מצפייה בבעלי-חיים, ממשחקי ספורט משפחתיים, משיחה רגועה עם אמא ואבא, מפיקניק משפחתי, וכיד הדמיון הטובה. רק לאחר מכן, לסיום, תוך הקפדה על העדיפות הנמוכה יותר – אפשר לעשות את הקנייה, ובמסגרת מצומצמת ככל האפשר. החשיבות שילדים בגיל הרך יעניקו לצריכה תצטמצם ככל שהוריהם יבהירו במעשיהם כי החשיבות היותר גדולה טמונה במשפחה.
    דבר נוסף: גם במהלך הקנייה אפשר לשתף את הילדים בלבטים אל מול רכישה מסויימת. למשל לגרום להם להבין משמעות של מחיר גבוה ומחיר נמוך, או טיב החומרים והעמידות של מוצר מסויים – ככל שהם יהיו יותר מעורבים ברכישה עצמה כך הפסיביות שלהם כגורם מקבל תצטמצם, והם יטמיעו מושגים כלשהם לגבי אחריות צרכנית, וניהול משאבים במסגרת משפחתית
    . זה המחיר שאנו משלמים על חיים בחברה עירונית קפיטליסטית – אל מול הנוחות היחסית שהיא מספקת לנו. ברגע שמודעים לכך ולא מתעלמים מהמחיר, ועושים זאת בזמן כאשר הילדים צעירים יחסית – אפשר לתת טיפול מונע, שתמיד מצליח במידה מסויימת.

    מקווה שיהיה טוב….
    ביי ביי

  7. עורבנית, תודה . אני אחפש את הספר הזה, חסר לי חומר קריאה עכשיו.
    שירי, קראתי בעיון פעמיים ושלוש את הפוסט שלך, אני עוד לא מגובשת לגביו אבל יש לי כמה שאלות:
    1. העצות שנתת כיצד להבהיר לילדים שלנו את המציאות הצרכנית, מתאימים לילדים גדולים לא? מה יכול להבין מזה ילד בן שנתיים?
    2. האם אי אפשר גם להינות מצריכה וגם לא להיקלע לדפוס הזה, ולרגשות אשמה בגינה? זה רק עניין של פרופורציות?

  8. אני לא אכתוב לך את כל מה שאת יודעת בעצמך. רק אספר לך קצת על עצמי. אני שונאת קניות, מאז מעולם. אז כלפיהם אני מצליחה לפעמים להתגבר על הסלידה הזאת, אבל באופן עקרוני אין הרבה הבדל. לא הולכת כמעט לקניון, ואם הולכת זה בעיקר להסתכל. אני לא חושבת שזה שאת קונה זה רק כדי לפצות או בגלל רגשי אשמה, הנה, לי יש המון רגשי אשמה ואני לא קונה להם כמעט כלום (טוב, עוד משהו: לאמא שלי יש חנות צעצועים…)
    בקיצור: את קונה לה כי את אוהבת לקנות, זה משמח אותך ואותה, אז למה להדביק לזה כל כך הרבה רגשות שליליים?

  9. לגבי גיל הילד – אם הוא בגיל צעיר מאד כמו שנתיים – אין יותר טוב מזה. הערכים של תרבות צריכה האגרסיבית עדיין לא מוטמעים אצלו בצורה מלאה, ולא חדרו לתודעתו באופן מלא. לכן אתם (הוריו) עדיין יכולים לבחור בשבילו – כיצד לבלות את זמנכם המשותף. לכן, למעשה, אם את מרגישה שאת מעניקה חשיבות יתר לכך – את יכולה להימנע מבילויים שמרכזם הוא קניות או בילוי במתחם קניות – זה ישחרר אותך מכל רגשות האשם, והילד יוכל להנות באותה מידה מכל צורת בילוי אחרת.
    בוודאי שאפשר להנות מצריכת מוצרים וקניות – בסה"כ זה דבר מהנה ונעים – הכל תלוי בפרופורציות ובחשיבות שאנו מעניקים לצריכה ומוצרים בחיינו. האחריות היא על ההורים, בנוגע לעד כמה הם מעוניינים לאפשר לערכי תרבות הצריכה ולמיתוג קיצוני כניסה אל תוך התא המשפחתי ולתוך האינטראקציות המשפחתיות.
    הילדים עם גדילתם לא יחושו חוסר קיצוני במימוש צרכני, אם ההורים דאגו מבעוד מועד להבהיר להם מהי צריכה, וכך שצריכה נועדה לשרת אותנו, ולא להשתלט על שאיפות ורצונות בצורה חסרת-שליטה. יש לעשות זאת בגיל קצת יותר מתקדם.
    אני מאחלת לך בהצלחה, ומזמינה אותך לנסות בילוי משפחתי מחוץ למסגרת צרכנית כלשהי. את לא תאמיני כמה זה משנה לטובה ומעניק אושר. אני כמובן מדברת מניסיון.

  10. תמיד זה ככה, האמהות שאומרות לי שלא קשה להן מצוידות בזוג הורים מתפקדים שעושים בייביסיטר שלוש עד חמש פעמים בשבוע :-))) אמא לשניים, אני מאוד מאוד מקנאה בך שאת שונאת לקנות. הלוואי עלי. לפעמים הדחף שלי לקנות מביא אותי לגועל נפש.

  11. לבילוי לא צרכני שמתחשב במזג האוויר הגשום?
    ועוד משהו, אני חוששת שאם אטיף לילד שלי כמה זה מגונה לקנות או כמה לא צריך את זה הוא דווקא יגדל להיות ג'אנקי.

  12. אני מוותרת. לפי השאלות שאת שואלת כל הזמן נדמה שאין לך רצון באמת לפתור את הבעיה שהעלית. מספיק עם התירוצים – מזג אוויר גשום? נו באמת. אנחנו לא חיים בבריטניה או באירופה. הגשם שיש מדי פעם לא אמור להשבית לך בילויים. מספיק שתבלי בסופי שבוע שאינם גשומים וכאלה שכן תבלי בבית. ולגבי הטפה – לא כל דיון עם הילד צריך להיות מובא בסגנון מטיף וצדקני. אפשר לשוחח עם הילד ממקום של אמון ומציאות,ובגובה העיניים.
    בקיצור ריקי, באמת שמספיק עם התירוצים. אם באמת מפריע לך המצב, אז באמת שאין שום בעיה שתפתרי אותו – זה בכלל לא בשמים. גם עם ימים גשומים וגם בלי סבתות וסבים שעושות בייביסיטר כל הזמן, אם את אכן מבלה עם הילד באופן קבוע, שום דבר לא אמור לעצור אותך מלשנות את סוג הבילויים, ולא חסרים רעיונות. ולסיום:
    התגובה שלי לכתיבתך לא הייתה שום דבר חוץ מפרקטית – לא מכרתי לך שום תיאוריות מהמזרח הרחוק. אם רוצים לשנות משהו – קמים ומשנים אותו.

    בהצלחה.

  13. גורם לתסכול, לא?
    לפעמים אני אוכלת יותר מדי, או צועקת יותר מדי, או משאירה אותם מול הטלוויזיה ובורחת לאיזה מפלט של בלוג או ספר או טלוויזיה אחרת. כל פעם שאני עושה משהו אינסטנט, אני מרגישה לא טוב עם זה. אבל לפעמים זה מה שמאיר אותי שפויה לאורך הערב.

  14. מה אתה רוצה? נתתי לך תגובות ענייניות. זו את שאין לה כל עניין בלהקשיב למישהו חוץ מעצמך….

  15. יש את הדף המדהים הזה:
    http://www.essortment.com/in/Children.Parties.Activities/
    אבל נדמה לי שהבת שלך עוד קטנה, לא?
    אני חושבת שבשביל ילדים קטנים הדבר הכי מרתק זה הדברים שנראים לנו הכי משעממים ורגילים: לקפל כביסה, לתלות מדף, לבשל, לטאטא, לסדר את הניירת. אפשר לוותר על היעילות בכל הפעילויות האלה ולעשות אותן בתור משחק עם הילדים, ואז גם הם נהנים וגם אפשר עוד בטעות גם להספיק לעשות משהו!

    אם כי לפעמים מזג האויר מוציא את החשק לעשות משהו ואת הסבלנות לעשות את זה עם ילד… יש ימים ששוקולד זה לא ממתק אלא תרופה. 🙂

  16. לצערי, אני חוששת שאת הדוגמה הקלאסית לאנשים שמטיפים בכל מאודם לאורח חיים טבעי, אורגני, רגוע, ומאוד מאוד שאנטי ואנטי צרכני, ובעצם מחצינים בכל אינטרקציה שלהם עם הסביבה אלימות עצומה. שמת לב באיזה אלימות ענית לי? אני שאלתי אותך בכנות, אבל כבר מהתגובה השניה איבדת את הסבלנות אלי. מאוד ZEN מצידך, מאוד סובלני, הרמוני ורגוע. NOT.

  17. תודה. גם אני שמתי לב לזה , בעצם הם הכי אוהבים לטאטא לבד, להרוס מכשירי חשמל בכיף, לשבור כל דבר שצריך וכן הלאה, בילוי זמן איכות 😉

  18. ריקי אחרי שקראתי את מה ששירי כתבה – ואני גם אבא לילדים, נראה לי שעם כל הפוסטים שאת מעלה ועם כל הפרטים שאת מספרת, מה שאת בעצם אוהבת לעשות זה להתעטף בהיסטריה ורחמים עצמיים על גורלך כאם "אובדת", למרות שלמעשה אין לך סיבה. התגובה של שירי הייתה מהענייניות שראיתי כאן והיא בדיוק קלעה למטרה, בלי יותר מדי היסטריה וקישורים עם המלצות לבילוי ביום גשום, והתלטפויות הדדיות. כתבת לה שהיא מאלה שחיים בשאנטי, אבל בעצם לא, וממש לא ראיתי מהתגובות שלה שהיא מטיפה לחיי שאנטי, כולה בקצרה היא הביאה לך עצות בסיסיות שכמעט כל בנאדם יכול לחשוב עליהם בעצמו. גם אני ואישתי נתקלים בבעיה של צרכנות וקניות מופרזות, ועוד לנו יש ילד וילדה יותר גדולים משנתיים, בגילאים שכבר בוער להם לקנות דברים, וגם אנחנו מדברים איתם על משמעות של צרכנות ותאמיני לי שהם קולטים, כמה שקשה להאמין. אנחנו גם מצמצמים כמה שיותר את הבילויים שלנו שקשורים ישירות בצרכנות, והילדים עושים אחלה חיים ונהנים איתנו, ויודעים שקניות זה לא הכל, לא חסר להם כלום, ואפילו באחרונה רואים שיפור וכבר לא מנדנדים לנו כל יום על צעצוע או משחק מחשב חדש שיצא.
    אין מה לעשות – מתמודדים וזה לוקח זמן – ומאז שדיברנו עם הילדים (6, 8), המצב השתפר.
    לדעתי זו הבחירה שלך להתעלם מהפתרונות ולהמשיך לנפח פרופורציות.

  19. ריקי אחרי שקראתי את מה ששירי כתבה – ואני גם אבא לילדים, נראה לי שעם כל הפוסטים שאת מעלה ועם כל הפרטים שאת מספרת, מה שאת בעצם אוהבת לעשות זה להתעטף בהיסטריה ורחמים עצמיים על גורלך כאם "אובדת", למרות שלמעשה אין לך סיבה. התגובה של שירי הייתה מהענייניות שראיתי כאן והיא בדיוק קלעה למטרה, בלי יותר מדי היסטריה וקישורים עם המלצות לבילוי ביום גשום, והתלטפויות הדדיות. כתבת לה שהיא מאלה שחיים בשאנטי, אבל בעצם לא, וממש לא ראיתי מהתגובות שלה שהיא מטיפה לחיי שאנטי, כולה בקצרה היא הביאה לך עצות בסיסיות שכמעט כל בנאדם יכול לחשוב עליהם בעצמו. גם אני ואישתי נתקלים בבעיה של צרכנות וקניות מופרזות, ועוד לנו יש ילד וילדה יותר גדולים משנתיים, בגילאים שכבר בוער להם לקנות דברים, וגם אנחנו מדברים איתם על משמעות של צרכנות ותאמיני לי שהם קולטים, כמה שקשה להאמין. אנחנו גם מצמצמים כמה שיותר את הבילויים שלנו שקשורים ישירות בצרכנות, והילדים עושים אחלה חיים ונהנים איתנו, ויודעים שקניות זה לא הכל, לא חסר להם כלום, ואפילו באחרונה רואים שיפור וכבר לא מנדנדים לנו כל יום על צעצוע או משחק מחשב חדש שיצא.
    אין מה לעשות – מתמודדים וזה לוקח זמן – ומאז שדיברנו עם הילדים (6, 8), המצב השתפר.
    לדעתי זו הבחירה שלך להתעלם מהפתרונות ולהמשיך לנפח פרופורציות.

  20. ריקי, הם רק אומרים מה הם חושבים ומתפלאים שאת לא מאמצת מיד ועוברת לדום מתוח.
    אני חושבת שזאת קצת בעיה של פוסטים שחושפים משהו שמפריע לך בעצמך. מיד אנשים רוצים לעזור לך עם עצות שמתאימות להם. ואת הרי לא באמת רוצה עצות כאלו, את יודעת את הדברים ומודעת להם. אבל
    את צריכה לקחת בחשבון שיהיו גם תגובות כאלו, כמו שהמגיבים צריכים לקחת בחשבון שאין פתרונות קסם, ומה שמתאים להם ומעשי בעיניהם לא פותר את הבעיה שלך.
    סובלנות הדדית, זה כל הסיפור.

  21. טוב אז תכתבי בכותרת של האתר – שכל התגובות שאת רוצה שיתפרסמו יהיו בסגנון: "ריקי, זה כל-כך נכון" … "אני מכירה את זה מאצלי", וכו'.
    כשאנשים ינסו להציע עצות לפיתרון, פשוט תמחקי את התגובות.
    ככה לכולם יהיה שלום, ואת תמשיכי להיות עם הבעיה.

  22. וחד-הורית. ויש לי מה לומר בקשר לכל הקטע הזה. כן – הכל כל כך פשוט וכולם יכולים לאכול את הכובע. אני מדברת עם הילדים שלי – בדיוק כמו ששירי הציעה, והכל משתפר. ברור שלא לגמרי – אבל יש שיפור ענק. אני מבלה איתם בפארק הירקון, בפארק אפק, לעיתים רחוקות כשיש מצב נוסעים לצפון, ולא קונים כלום כלום כלום. מכינים אוכל בבית ועושים פיקניק והם עושים חיים שיגעון…. ואוהבים את הטיולים האלה יותר מכל דבר אחר, והם לא ראו קניון ממש הרבה זמן, חוץ מפעמים שאני הולכת לסופר איתם. והם רואים טלוויזיה, ומקבלים מדי פעם צעצועים, הכל בפרופורציה – צריך להימנע מלהיכנס להיסטריה, לקחת הכל באיזי, והכי חשוב להיות מאושרת ליד הילדים ואיתם.
    זה הכל. כל הפוסט הזה ממש ממש לא ברור – אני לא הבנתי מה ריקי רצתה לומר? שהיא לא רוצה לקבל עצות ונקודות מבט אחרות לבעיה שהיא תיארה?

  23. אני אנסה להסביר איך אני רואה את מה שריקי כתבה. אני קוראת כאן אמירה מאוד חזקה של:יש משהו בעצמי שמאוד מפריע לי ואני לא מצליחה לשנות. כמה שאני מנסה וזה כואב לי. ואז אנשים שאין להם אצ הבעיה הזאת אומרים לה, זה נורא פשוט – תפסיקי וזהו.
    אם זה היה לה פשוט היא היתה מפסיקה בעצמה.

    אם מישהו שלהבדיל, מכור לאלכוהול היה כותב פה על ההתמכרות שלו, ואנשים לא מכורים היו אומרים לו: מה הבעיה שלך, תפסיק לשתות, וכועסים עליו כשהוא לא מתלהב מהפתרון שלהם, מה היית חושבת אז?

    לפעמים העזרה הכי גדולה שאפשר לתת למישהו זה לא להציע לו פתרון קסם אלא פשוט להקשיב .

  24. לפעמים הדברים נכתבים בשביל הכתיבה עצמה. כל הבלוג הזה משמש אותי לאימון בכתיבה. וגם להוציא קצת ממה שמצטבר שם בפנים כמובן. וחוץ מזה, יש לי הרבה דיעות. אני חושבת שיש כמה דברים שעד לאחרונה היו בלתי מדוברים בחוץ, ויש לי מטרה להוציא אותם, כמו למשל כמה זה קשה, מפרך, סיזיפי, תובעני, לעתים כפוי טובה, לגדל ילד כאן.

  25. אני אתחיל דווקא באמירה כללית לגבי הכתיבה שלך. בעיני את נהדרת. ההתבטאות הקולחת, הכנות הנדירה, הרעיונות המקוריים. אהבתי.
    עכשיו לת'כלס – כן. להיות אמא זאת עבודה לא קלה. כולנו יודעות את זה (גם אלה שלא מודות בזה). כל אחת מתברכת בקשיים ובפינות האפלות שלה.
    אני דווקא מוצאת שזה חשוב ביותר להציג לראווה ת הקשיים האמיתיים והעמוקים, את הכאב ואת אזורי הדמדומים של האמהות, ולו רק בשביל שאלה שנמצאות שם (ורבות וטובות נמצאות שם), ידעו שזה נורמאלי לחוש כך. שזה חלק בלתי נפרד משגרת חיינו כהורים חושבים. זה לא מעיד דבר וחצי דבר על היכולת שלנו לאהוב את ילדינו.
    אין קשר בין האהבה המטורפת בעוצמתה, לבין העובדה שיש שחיקה, התלבטויות, פחדים עצומים ושאר ירקות באינטראקציה עם הבשר מבשרנו שלנו.

    לא פעם אחת נתקלתי בשאלה שלך ריקי, לגבי מתי זה נעשה יותר קל, כי כולם אומרים שזה הופך להיות קל יותר אחר כך והאחר כך הזה רק נדחה ונדחה.
    אז ממרומי שנותיי כאמא (כולה 5 שנים, אבל עם הספק של שלושה…), אני חושבת שזה הופך קל יותר כשמגיעים לאיזון רגשי בין הצרכים שלנו כאדם נפרד לצרכים שלנו כהורה והצרכים של ילדינו. ומדובר בתהליך.
    אני חושבת שאת עדיין לא הגעת לנקודה של לוותר על לרצות את הכל. נדמה לי שאת רוצה להיות אמא כמעט מושלמת (לפי ההגדרות שלך ולא לפי הגדרה חיצונית כלשהי) אבל גם להמשיך ולהיות כמעט אותו אדם של לפני. עובד, עצמאי, יוצר, בונה.
    אני צודקת?

    אם מה שאני מרגישה מהדברים שלך הוא נכון, אז הנמכת ציפיות לתקופה מסויימת, עשויה לסייע. מדובר על תקופה. ככל שהם גדלים הזמן הפנוי שיש לך הולך וגדל, ובזמן הזה, אני לא צריכה לספר לך (את בטח משתוקקת אליו לפחות כמוני), אפשר לעשות מה שרוצים.

    חזקי ואמצי ריקי, אני יכולה להבטיח לך עוד דבר אחד – את עוד תערגי אל הימים האלה שהולכים מבלי שוב…

  26. אני מתפעלת מאוד מהרגישות שלך לקרוא ולהבין אותי כל כך טוב. אני אכן רוצה הכל, אני מתעקשת לשמור על עצמי כאדם עם תחומי עניין, סקרנות, ולא להתנוון, גם בשבילי וגם בשביל יתר אלו שגרים איתי, ומצד שני, אני במצוקת ה"אף פעם לא מספיק טובה" בתור אמא. כנראה הפנמתי את המסרים הלא נכונים, ותמיד נראה לי שיש אמהות יצירתיות יותר, משקיעות יותר, ובעיקר סבלניות יותר. ויש כמובן. אני עובדת עכשיו על נושא הנמכת הציפיות, זה לא קל, כרוך בויתור על פנטסיית האמא המושלמת שפשוט התרסקה לי בפרצוף.

    תודה על המחמאות , זה בהחלט בונה. ואני מסכימה איתך, חשוב להעביר מסר לאמהות אחרות שהקשיים האלו הם נורמאלים ואינם קשורים כלל לאהבה הטוטאלית לילד/ה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *