כמה שעות. אחר כך כמה ימים, וגם עכשיו בקושי דיברתי על זה. לפני שנרדמנו עשיתי את זה, במאמץ מייסר הכרחתי את עצמי לספר לו : "השבוע כמעט דרסתי ילד אחד". הוא לא נפל מהמיטה, אולי זה דבר שקורה, אבל אני לא יכולה להפסיק לראות את הילד, בן עשר בערך, רץ בצורה מגושמת, מפרכס כמו עוף מבועת לפני השחיטה, סנטימטר בקושי לפני הגלגלים שנעצרו בחריקה.
–
–
–
–
–
–
הסימנים האלו הם הסיוטים בהקיץ שמסיעים אותי עוד תזוזה זעירה של גלגל קדימה. בלתי אפשריים לניסוח, גרועים מסרט זוועה שאתה רואה באינטרנט
החרדה הכי גדולה היא מעצמנו.
שיכול לעבור ילד, או איש, או אופנוע שאני לא אספיק לעצור. והכל ישתנה אחרי זה.
מזל שכמעט , לא?
אז יש משהו שנקרא קארמה
שפותר בצ'יק את כל הבעיות
הפוסט על אובדן הזוגיות כל כך חד , נוקב ומכאיב. אוף איתך.
ועם הכמעט דריסה- צריך להמציא מקדש מודרני להעלאת קורבנות לאל השכחה והשיכוך.