אף אחד מהחברים הנשואים+ שלכם לא יגלה לכם את הסוד המחריד הזה. נהוג לחשוב שהם לא רוצים להפחיד, אבל לפעמים יש לי את התחושה שהם נהנים לראות גם אתכם מתחלקים במורד הטראגי של החיים אחרי.

הוא ואני כבר שנה לא היינו בסרט. שנה. בין הסרטים שכל כך רציתי לראות, וצפיתי בהם שבוע אחר שבוע ב"עכבר" עולים ואז אומרים יפה שלום: "הרחק מגן עדן", "עשר", "הבן", ותיכף אכזריות בלתי נסבלת.

זה לא שאין שמרטפיות בעולם, זה שבכל סוף היום, תשע-עשר בערך,  אנחנו מתמוטטים לתוך אינות גדולה, אוספים איש איש את אבריו שנזללו במהלך היום, עם העבודה, ואספקת הצרכים של פרי אהבתינו.

שיר השחיקה הוא שיר נדוש, בעל אלף גרסאות. אבל אף אחד לא משרטט בצורה כנה ואכזרית שם בחוץ את כרוניקת החיים ומטלותיהם כשאתם שם. אף אחד לא מתוודה שבסופי שבוע אתם לא בדיוק זוג, אלא שני אנשים שחולקים בתורנות גזר דין של טקסים סיזיפיים ומפרכים עם מעט מידי רגעים של פיצוי. כן, המשפט האחרון קשה ומטריד, אבל בעולם הפורומים שמעתי וידויים דומים; יש המון הורים שמרגישים ככה ופשוט פוחדים להודות בזה. ומי שמודה עולה ישר לבית המשפט של הצבועים, אתה הורה גרוע, וקדמן מאחוריך.

 

לחיים המתוכנתים שלנו כבורגנים מתקדמים יש מחיר סודי, ולא נעים, אפילו בושה לדון בו בצורה קטנונית כזו, אבל ההדחקה הזו מביאה לדעתי לשיעור הגירושין הגבוה בספירת הבורגנים .

שיטת המשמרות, בה נוקטים ההורים כדי לשרוד, ולישון כמה שעות בלילה מפרך, ובמהלך סופי השבוע, היא תוכנית הישרדות יעילה, אבל מכרסמת. אם אמנה את הדברים שנמנעים בצורת החיים הזו מהחיוּת הזוגית, האינטימית, אתם שנמצאים בזוגיות וחושקים בשדרוג משפחתי כמושא קידום זוגי – תהפכו אותי למפלצת.  וגם אתם שכבר זוכים להיות בסיפור הפרברים הזה, אני קוראת להם המדחיקים, אלו שמספרים למכרים שלכם שהכי טוב זו משפחה גדולה.

 

 

54 תגובות

  1. ולא חסרים לי פחדים מהעולם הזה שמחכה מעבר לשנות ה-30 עם משפחה והכל. בואי תגידי לי שזה עניין של החלטה, שזה יכול להיות אחרת, תלוי באנשים. אפשר לעבוד פחות, לישון פחות, אפשר לקבוע יום בשבוע שיהרג ובל יעבור – יוצאים. אפשר לקחת את הילדים לפסטיבל שנטיפי או לאוסטרליה. ספרי לי שאפשר ולא, אמות רווקה.

  2. רציתי לענות לך כרמל, מאוד רציתי לכתוב תשובה מנומקת, מנומסת, שקולה. אבל אז עלה הביוב (באמת, לא מטאפורה) על גדותיו ונאלצתי לנקות את החרא עם דלי וסמרטוטים, ביחד עם העזר כנגדי. ובדיוק אז – הפעוט החל לצייץ. בדרך למטבח להביא מגב דרכתי על עוגיה שהוא זרק שם, וזה אחרי שכבר פעם שניה אנחנו מנקים בסופש. שישבת של נקיונות, בישול, הפעלה, אלתור, וולקאם כרמל לריל לייף.

  3. רווקים ורווקות חיים בשקר ושבויים בתדמיות – בכל הנוגע לחיי הנישואים לאחר הולדת הילדים.
    להיות נשואים לפני בוא הילדים זה כמו חיי רווקות שבהם פשוט חיים ביחד.

    חוץ מזה, לא כדאי לך למות רווקה. יקברו אותך מחוץ לגדר. רווקה זה מוקצה ביהדות (:

  4. העניין הזה שאת חושבת שהנשואים לא גילו לך בכוונה מזכיר את שירה של חווה אלברשטיין "הקרקס". יש שם פסקה בערך כזו:
    " לא יאמינו לי לא יאמינו לי"
    חשב מי שחטף
    "הם לא הזהירו אותי אז למה לי
    להזהיר אותם עכשיו"
    אבל את יודעת מה, במקרה שלך זה לא נכון. אני מכיר כאלו שהסבירו לך שזה קורה, ואת לא האמנת…
    ברוכה הבאה למועדון.

  5. כרמל, ריקי צודקת. יש גם דברים נוספים שהיא לא מזכירה במפורש אז אני אוסיף עליהם. הסקס נעלם כמעט לחלוטין בגלל העייפות ולחץ הזמנים. אתם מנסים להשלים שעות שינה וקמים לשבוע העבודה עייפים יותר מכפי שהגעתם אל ימי המנוחה. כמעט תמיד סופי השבוע הם כאלה ש"לא מספיקים בהם כלום". וכן הלאה.

    הגעתי למסקנה שבהיותי בן זוג, אב לאחד וחצי (ביולי הממזר השני מצטרף אלינו) ועייף כרוני מתלאות יום העבודה והסידורים, הפתרון הוא לשלב את ההנאה שבחופשה עם היומיום ולהפוך את החופשה לחלק מהיומיום.

    במלים אחרות: בת הזוג ואני בדרך למקום אחר. זה לא יקרה תוך שבוע-שבועיים אלא אולי תוך שנתיים-שלוש, אבל זה יקרה. יהיה לנו בד אנד ברקפסט קטן על שפת אגם, מול הרים שבחורף הם מושלגים עד לשד העצם, באיזו ארץ ממוזגת ויפה (קנדה, למשל). וכשנקום בבוקר זה יהיה אל תוך שלווה גדולה וירק ולובן וללא הלחץ ההיסטרי של הצורך להגיע לעבודה בזמן, פקקים, פיגועים וכדומה. העבודה תבוא אלינו הביתה, ואחרי שעות הלימודים והעבודה נוכל כל יום לקחת צאצא כלשהו לדייג באגם, לרכיבה על אופניים לאור השמש השוקעת או למשחק כדורסל.

    כמו שאמרתי: להגביר את ההנאות הקטנות בסביבה לשלב עבודה שיש בה הרבה פנאי עם תזרים מזומנים סביר.

  6. איזה כיף לחד הוריים. לפחות כשהילדים אצל האקס הם נחים.
    ריקי צודקת, זה פשוט סיוט. שיטת החלוקה מביאה רק פרידה. אנחנו התגרשנו כי אי אפשר יותר היה לריב מי יקח את הילד עכשיו

  7. קיבלתי את הרעיון מאחד הכותבים ברשימות שביקש שלא לחשוף את זהותו והתחלתי לפעול בהתאם. לגבי איך עושים את זה – פרטים במייל.

  8. לאחר יותר מעשרים שנה של חיים משותפים ושני ילדים (אחד בצבא, השנייה בתיכון) אני יכולה להגיד שכל מה שכתבת, ריקי, בכנות גדולה כל כך (כשהילדים שלי היו קטנים לא העזתי להגיד אפילו לעצמי את הדברים האלה) הוא נכון. אבל, כשיש אהבה, כשמודעים לקשיים, כשמנסים להנות מהרגעים הקטנים והטובים (כמו שקולין כתב) אז זה אפשרי, גם לשרוד את התקופה הראשונה (והארוכה כל כך) כשהילדים קטנים ואפילו להנות ממנה.
    וכמובן שזה לא נגמר בתקופה הראשונה, גם היום זו עבודה מפרכת, סיזיפית ולפעמים מתסכלת. אבל, בכנות (באמת), לא הייתי מוותרת על גידול הילדים (כרמל, תרשמי) בעד כל החופש שבעולם.

  9. והילד שלי הוא המרכז של ליבי, האהבה הכי גדולה שהייתה לי, והטעם לחיי, באמת. אבל חבל שאין אלטרנטיבות חוץ מהשיטה המאוסה הזו. את יכולה להגיד לי מתי נגמרת התקופה הראשונה? כי זה כל הזמן מתארך ומתארך, ואין לי אוויר כרגע. אני פשוט רוצה שיהיה לי קצת יותר חופש למלא את חיי במשהו שעושה לי טוב ולא שואב אותי .

  10. בלבלתם אותי. מצד אחד אתם מראים לי פה תמונה שאומרת: ברחי, כרמל, ברחי על נפשך, הישארי במקומך ולו יכולנו להיות שם רק עוד יום אחד איתך, בחופש הזה. מצד שני נראה שאף אחד מכם אינו מוכן לוותר על המקום שהגיע אליו, על הילדים, על הבן זוג, על מוסד המשפחה שנחשב אצל פמיניסטיות ניאו-מרכסיסטיות מסויימות למנגנון מדכא… אז אני שואלת אתכם בכנות, בתור אחת שנמצאת על הסף, שמושפעת מהלחץ הפנימי שאולי הוא הבנייה חברתית אבל הוא ריאליסטי מאד – ללכת על זה – לבין האהבה האמיתית לחיים כמו שהם כרגע, להרפתקה הפוטנציאלית המתמדת, לחוסר אחריות לאף נפש חיה מלבדי והפחד שזה הולך ואוזל…. אני שואלת אתכם בכנות, לו הייתם אתם שוב בפרשת הדרכים הזו, הייתם בוחרים בזה שוב כך? נמקו פרטו והסבירו.

  11. לא יגיד לך דבר כזה, שהוא היה מחזיר הכל אחורה ובוחר בדיעבד בחיי חופש. אלא אם הוא באמת בדיכאון קליני או משהו. זה לא עניין של אומץ או כנות, זה פשוט שמהרגע שיש לך אותו הוא חלק מהבשר, ממך, באופן הכי חזק שאפשר לתאר שהקיום שלך בעצם תלוי בקיום שלו.
    במנגנון המשפחתי יש בהחלט צדדים של דיכוי – ותיארתי אותם לעיל. אבל אין לכך קשר עם הלבל שבו את קשורה לילד הזה בצורה שלא ידעת מעולם.
    אני בהחלט מתגעגעת לקצת חופש פה ושם, ליכולת להיות ספונטנית אבל לא מתגעגעת לרווקות (גם בה יש מנגנוני דיכוי אבל אחרים, ואין כמו אהבה של אמא ;-).

  12. ולמה זה צריך להיות ככה?
    למה בן הזוג שבו התאהבנו, פתאום הופך בעיננו ללא יותר משמרטף לעת מצוקה?

    איך יוצאים מהלבירינט הזה?

    ריקי, תודה, עוד כתבה אמיצה שחושפת את הדברים שאף אחד לא מעז לומר בקול

    בטח לא אנשים בתוך זוגיות

  13. נמרוד ברנע, כן, אתה. בתור נציג הקיצוניות השניה. מה בדיוק אתה עושה כדי לברוח מהבורגנות הנוראה הזו והאם זה לא מדכא גם בקצה השני של הרצף? אני שמתי לעצמי למטרה בחיים לעשות את זה אחרת. באמצע, בשקט, לדפוק את המערכת. לדפוק את המערכת זה אף פעם לא להיות באף קיצוניות שלה, לדעתי החתרנות מסתתרת במקום טוב ודיסקרטי באמצע.

  14. השמחה לא נעלמה
    היצירה לא הושתקה
    המין והתשוקה לא מוסגרו
    השיחה לא נפסקה
    הלמידה לא הוקפאה

  15. הוא רק דורש שינוי בסדר הקדימויות.
    למשל מהם הדברים, ליתר דיוק ההוצאות, שאפשר בלעדיהן וראויות פחות מסרט וזמן נינוח?
    ודאי שיש כאלה.
    ובתקציב שמתפנה אפשר לקחת מנקה פעם בשבוע, או בייבי סיטר לשעות אחר הצהריים,
    ואפילו להשאיר אצל הסבתא והסבא שמתים לקבל פקדון לזמן קצוב,
    ולצאת אחת לחודש או משהו כזה לסוף שבוע לבד אי שם באמצע המדבר, אפילו בקמפינג אם התקציב לא מספיק.
    כלומר, לא ספורדית אלא נקודות ציון קבועות במשך השבוע והחודש שמסמנות רגעים שאפשר לצפות להם ולהתחזק מן הציפייה ומן המנוחה.
    שווה ניסוי

  16. העסק מתגלגל לכך מסיבות שאולי לא תאהבנה לשמוע (כמו רוב הנשים כאן), אבל אני לא רואה אמיתיות מהן.
    גברים ונשים הם שני עמים שונים. הם מדברים בשפות שונות. ההתפתחות המנטלית שלהם נפרדת מהגזע המשותף והופכת לענפים נפרדים כבר בגיל העשרה המוקדם, ויש שיאמרו אף קודם לכך. נערות, בגלגולן המתקדם כנשים, מחפשות זוגיות יציבה, לעתים קרובות ממוסדת בעיני הסביבה (ע"ע נישואין), משק בית משותף, מנוגמיה בלתי מתפשרת ולאחר מכן גם את ה"תוספות": פיתוח קריירה ברמה כזו או אחרת, הולדת ילדים וכדומה.
    גברים בנויים באופן שונה. רבים מהם מעדיפים להנות ככל האפשר מרומנטיקה מבוזרת, המתבטאת בחילופי בנות-זוג מרובים. הדבר הזה קיים בהם גם בשנים שבהן נשים רוצות להקים משפחה. מצד שני, יש עליהם תמיד, אבל תמיד, לחץ אדיר מצד הסביבה, המשפחה והעבודה להתמסד. יתר על כן, הלחץ מביא למיסוד מדורג שכמעט ואין ממנו חזרה: בת-זוג קבועה, שמצידה מפעילה גם היא לחץ למיסוד הקשר וכן הלאה. בת-זוג כזו תראה פרידה כמצב בלתי-רציונלי משום שלגביה מדובר בהתפתחות לינארית – היכרות, זוגיות, חיים משותפים, חתונה. אצלו מדובר בהתנסות רומנטית שלאחריה פרידה היא לא עניין טראומטי. אצלה, וזה אחד הדפקטים הגדולים – לטעמי – בחינוך שמעניקות נשות ישראל לבנותיהן הקטנות לכל אורך ההתבגרות, מדובר גם בכורח ביולוגי ובשעון שדופק ולא עוצר לרגע אחד.
    כך שמלכתחילה אין בדרך כלל התאמות בין צרכי הגבר לצרכי האשה (ואני מדבר על בני זוג שבאים משכבות גיל קרובות למדי) בקשר ממוסד. על אלה באו והוסיפו במשך השנים כמה נדבכים מחקריים. אלפרד קינסי הוכיח כבר בשנות העשרים (ואחריו עשו כן מאסטרס וג'ונסון בשנות ההשים ושר הייט בשנות השמונים), שבין גילאים דומים אצל גברים ונשים אין בהכרח התאמה מינית (גברים מגיעים לשיא אונם בגיל 18-22; נשים – בסוף שנות העשרים וראשית השלושים). מן הצד השני בדק מחקר אחר את רמת היציבות של יחסים בין שכבות גיל שונות ומצא שהיציבים ביותר הם אלה שבין גברים בגילאי הארבעים, שכבר התהוללו דיים, לבין נשים בשנות השלושים לחייהן.
    כאן אני חולק על ריקי. אם זה היה תלוי בי, הייתי מחזיר את חיי החופשיים והולך בכיוון שונה. אני מניח שהייתי מעכב בעשר שנים לערך את כניסתי למעגל הנשואים. יש משהו בחופש הזה שמבינים את ערכו רק לאחר שהוא כבר אבד לחלוטין. אני מניח שהבחירה הזו לא תזכה אותי בעודף אהדה, אבל שיהיה ברור: אני אוהב מאוד את אשתי, את ילדי הקטן וגם את זה שבדרך. הייתי פשוט מעדיף להתחיל את המפגש עם כל החבורה המקסימה הזו כמה שנים מאוחר יותר.
    מכיוון שזה בלתי אפשרי, אני מנסה לשפר את חיי באמצעות הפיכתם לשלווים יותר. נדמה לי, אגב, שריקי עצמה טיפלה פעם במסגרת עבודתה בפורום שכתב ברנש שעשה בדיוק את מה שאני רוצה לעשות: קם, הלך למקום שקט יותר והחל לחיות חיים קסומים ושקטים. האיש הגשים את מה שכולנו רוצים לעשות ולא מעזים.

  17. לבייביסיטר, לבריחות לצימרים רומנטים וכאלו…. אם את בעניין. או שלפחות תצטיידי בזוג הורים מתפקדים, עדיף שניים גם מהצד שלו, זו הנדוניה הכי טובה שיש.
    כן כן, זוכרת איך נשבעתי שאצלי זה לא יראה כמו ב"רגליים קרות" (אני מאוד מאוד לא אוהבת את החיקוי הישראלי שלה), שאני לא אתדרדר לחשבונות קטנוניים של, "אני הייתי איתו שעתיים, עכשיו תורך". של אורח חיים חומרני ובזבזני כפיצוי שאף פעם לא מספיק, לעזאזל.
    אז חשבתי. השיטה נוגסת בך בלי שתרגישי, מתגנבת מתחת לעור, והכל כדי שתהפכי לעוד מפרנסת חרוצה של סופרפארם.

    אז ברור שיש אמצע, ולקורינה יש כמה רעיונות מצויינים, אבל הם עולים, והם שייכים לאלו שיש להם מזל ויכולים בשבת בצהריים להפיל את האוצר על סבתא, וללכת ל-י-ש–ו-ן קצת,

    כרמל היקרה, אין שום חתרנות במיינסטרים, השיטה בולעת כל סימן שלה.

  18. ע.ס הוא אחד האנשים שאני הכי מקנאה בהם בעולם, וכל מייל ממנו פשוט חתך בבשרי. קראתי את הניתוח הסוציולוגי-מגדרי ולמרות שהוא מוכר לי בגדול, אני דיברתי על מצוקה אחרת, ולכן הוא קצת הפתיע אותי. את האמת? הזיונים, ההתהוללויות, הפרידות, ממש ממש ממש לא חסרים לי. יתרה מזאת, רבות מחברותיי החד הוריות לא מתהוללות על אף נתונים אישיים גבוהים.
    ואגב, הגעתי לשלב המיסוד בגיל 33, וזה בהחלט פקטור, כפי שטענת בעצמך. אבל אני לא חושבת שעוד כמה שנים של התהוללות היו מרגיעים אותי במחיר, ובהקרבה, כי זה לא בא כאמור מגעגוע להוללות.

    יתכן שזה מצדיק את מה שאתה אומר, המונוגמיות בהחלט חשובה לי, החיים השקטים גם, אבל המסלול הרצחני של הקפיטליזם הישראלי החדש לא מתאים לי. כלומר, התובענות בחיים האלו שבהם צריך לספק כל כך הרבה דרישות, בעבודה, בזוגיות, בבית, בכסף, ובעיקר לעשות מהילד שלך אדם מאושר, הם עולמות מתנגשים.

    אז החלום שלי זהה לשל ע.ס ואני לא מעזה, כי אין הסכמה מצד הפרטנר. אבל הייעוד הזה הוא בגדר שאיפה רוחנית אצלי.

  19. אנסח את זה אחרת: נשים נוטות לעשות אידיאליזציה של זוגיות כבר בשלב מוקדם מאוד של החיים. זוגיות, משמע גם הקמת תא משפחתי עם ילדים. תפיסת העולם הזאת כל כך מושרשת עד כדי כך שהן מוצאות את עצמן חסרות אונים כאשר המציאות המייגעת אינה תואמת לאידיאל המקורי. אצל גברים זה בולט הרבה פחות.
    אני עובד במקום שמשלם לי היטב ובמובן זה אין לי תלונות. אשתי מרוויחה פחות ממני אבל גם השכר שלה, ארבע-ספרתי ככל שהיה, מכבד את עצמו. יש לנו לא מעט להפסיד ממעבר למקום אחר ובכל זאת – לא אסלח לעצמי אם לא אנסה.
    אצלנו התהליך מורכב יותר מאשר בעיות הקיום היומיומיות. הוא החל לאחר רצח רבין, נמשך בסלידה הטוטאלית שלנו מהאלימות המתפשטת בחברה הוולגרית, המושחתת והמתחסדת שסביבנו, הוסיף נדבך בחשש הבלתי נפסק מפני פיגועי טרור שיכולים להרוג אותנו או את הילד והוא מתודלק יום יום במצוקות מהסוג שעליהן את מדברת. לא זו בלבד שזו אינה המדינה בה גדלתי אלא שפשוט לא נעים לי לחיות בה יותר. אנחנו עובדים על זה וזה יקרה. אני מניח שתוך שנה-שנתיים, אבל יקרה.
    אני משער, ריקי, שלא תפרקי חבילה משפחתית שעמלת על הקמתה רק בגלל הרצון להגשים חלום דומה לזה של אותו ע'. התוצאה הבלתי נמנעת של ההחלטה הזו (שהיא רציונלית לגמרי) היא שתמיד תישארי עם תסכול מעצבן על משהו שיכולת לנסות ולא ניסית. אני מנסה להימנע ממצב כזה.

  20. לא אפרק חבילה משפחתית למרות שאני מרגישה כמוך ומאותן סיבות רוצה ללכת מפה. את התסכול אני אצטרך להחזיק, לחיות איתו, אני עובדת על הדברים הקטנים עכשיו, איך אפשר לשפר את המחנק מהסיזיפיות היום יומית, ובעיקר כפי שאמרת של שישבת שגם אני, הרבה פעמים אחריה, זחלתי לעבודה בשארית כוחותיי. למזלי אני עובדת בחברה אוהדת וסובלנית לאמהות.

    יש משהו שקשור לפסקה הראשונה שלך שמדגדג לי תגובה, אבל היא תהיה שנויה מידי במחלוקת. אגיד רק ברמז: האידיאליזציה הזו נובעת גם משום שמהפכת הפמיניזם עדיין לא הגיעה לעולם של שיוויון כלכלי.

  21. כשאת רווקה את חולמית על האביר על הסוס הלבן, שיבוא ויסחוף אותך אל חיי אושר ועושר בבית קטן בערבה. נכון שבנתיים פיתחת קריירה, נעשית אשה מרשימה בזכות עצמך, אבל מה לעשות שתמונת הסינדרלה והנסיך צרובה לנו במוח. שכבר "עשית את זה", פתאום את מגלה שהארמון הוא דירה במשכנתה לעשרים וחמש שנים ןהנסיך משאיר את הגרביים זרוקות על הרצפה. גם הילדים המחוננים והבלונדינים שתיכננו, יוצאים להם לעולם בלתי מחונכים בעליל, עם רצונות משלהם ושעות שינה לא סדירות.
    מאכזב אה? נו ריקי, כתבתי את זה הרבה פעמים, ואני אכתוב לך גם כאן. יש איזה גיל שצריך להתפקח ממות החלום הרומנטי שהיה לנו על החיים, ולקבל את הקלישאה הידועה "שהחיים הם לא גן של שושנים". רווקים, נשואים וכן – גם החברה החד הורית עם הנתונים האישיים המרשימים (מותר לכתוב שאני נמנית על אחת מהן?) – אף אחד לא הולל במיוחד.
    יש ימים מגעילים, יש שבועות שאני מעדיפה למחוק, ויש גם ימים טובים, או שעות, או דקות. לשבת ולבכות את מות חלום בית קטן בערבה, נראה לי לפעמים מיותר כמו לדבוק בהשקפה הרומנטית שזה יהייה יותר קל כשהם יגדלו….
    ויופי שאת כותבת את כל הדברים האלה. אין כמוך

  22. איכשהו כל הדיון הזה מתגלגל להכרה מאוחרת בכך שהחיים אינם גן של שושנים. יפה שהגענו למסקנה הנאה הזו בגילנו הלא-נערי, אבל המסקנה הזאת קצת פאתטית.
    אפשר לנסות ולשנות את המציאות שבה אנחנו פועלים (בהנחה שהיא זו שמכבידה על חיינו). קובנו מבינים שזה לא משהו שאפשר לעשות בכוחות עצמנו. אפשר, מאידך, לשנות את מצב התא המשפחתי שלנו (לפרק אותו, למשל), או להעביר אותו למציאות אחרת. אם לא מנסים משהו מכל אלה, לא נותר אלא קיטור אחד ארוך שהיתרון היחיד בו הוא יצירת הרושם שהפוסט האחרון של ריקי הוא מרתק במיוחד.
    ענת, הדברים שריקי כתבה אינם חדשים. לא מעט גברים יספרו לך אותם כבר בגיל העשרים המוקדם. וסליחה עם כל מי שזה נשמע בעיניו כסוג של שוביניזם. זה לא.

  23. יכול להיות שנהייתי סנילית, אבל אני לא וזכרת שגברים בגיל העשרים כבר מחזיקים בתובנות האלה. נכון, כל קלישאה מטבעה היא פאתטית. ככה זה בקלישאות.
    אבל מי אמר שלא משנים? יש כאלה שמפרקים את התא המשפחתי, יש כאלה שמשלימים עם החדגוניות המעיקה ויש כאלה שמשנים אותה ונשארים משפחה. זה גם טבעם של בני אדם.
    ואחת הסיבות שהפוסט הזה מרתק, זה רק בגלל העובדה שהיא "מקטרת" על דברים שרובנו, ביחוד האי(מהות) לא מדברים עליהן בציבור, כנראה לא לקלקל את התמיד של הוונדר וומן, שאנחנו מנסות לייצר
    ומה ישאר לנו בלי הקיטורים?

  24. אני מתנצל, ענת. לא ידעתי שנכנסתי לאירוע בעל משמעות פסיכו-היסטורית שבו מעיזה מישהי לנפץ מחסום עתיק יומין של שתיקה פומבית.
    יפה מאוד לקטר ולהוציא את כל הנרווים כאן. זה בסדר בתור שיחת סלון, אבל לא ממש פרקטי. אולי אני לא מבין איפה אני בדיוק חי, אבל כשיש בעייה אמורים להתמודד איתה כדי לפתור אותה.
    אם הפרטנר יותר חשוב ממך אז קדימה, נסי להמשיך בקצב הנוכחי ולקוות שחמש עשרה או עשרים השנים הבאות יחלפו להן כמה שיותר מהר, הקטנים יגדלו ויםרחו לדרכם העצמאית ואז תוכלי סוף סוף, קצת אחרי אמצע החיים, להתפנות לעיסוקייך. התפיסה שלי היא שצריך להנות מהחיים גם קודם לכן. על כן, החלטנו לעשות מעשה.
    זה לא בא לנו בקלות. היו לנו המון המון התלבטויות, אבל החלטנו שעדיף לנסות מאשר להיות מתוסכלים כל החיים. זה נותן תחושה שיש מטרה להגשים, שיש לאן ללכת ושיש עתיד חיובי כלשהו בקצה המנהרה.

  25. הקלישאה הרומנטית לא מתה, ולראייה, רוב בני האדם עדיין נישאים. קל להגיד את זה בתור מישהו שלמד קצת פסיכולוגיה אבולוציונית, וגם חברתית, עדיין לא נמצא פתרון יותר טוב מזוגיות נשואה אחרי כל השנים. זה לא אידאלי, כמו שדמוקרטיה זה לא אידאלי, אבל זה מה יש ועל זה צריך לעבוד. בינתיים אני דוחה את הקץ אבל אני יודע שגם יומי יגיע ואמצא עצמי עם אשה וילד.

  26. הפתרון שלך לא נראה לי מתאים לכל אחד – ללכת לגור בשווייץ או משהו. מה אפשר לעשות חוץ מלדבר עליו? לא נראה לי שיש לך רעיונות, לצערי.

  27. אנשים התחתנו ועשו ילדים משחר האנושות. כן ריקי זה נורא קשה להרים את העוגיה מהרצפה ונורא קשה לא לישון בלילה. בסדר, הבנו. את א-מ-א. אז אולי זה נורא לא רגיש מצידי להתחבר לצד הנשי שבתוכי אבל למען האמת כל הרשימות שלך הן בכי אחד גדול: איך את לא ישנה, איך הילד חולה, איך הציצי שלך רטוב מחלב וכמה זה מביך, איך לא הספקת להתרחץ בבוקר ולא לבשת חולצה יפה, איך את לא ישנה ובלה בלה בלה. יקירתי, את לא האמא הראשונה בהיסטוריה ולשמחת כולנו גם לא האחרונה. החוויות שלך מזכירות לי את יעל אבקסיס בתקופה שאחרי שנולד לה בן – היא גילתה את האור, היא עכשיו מחוברת אל עצמה. יאללה חלאס. כולנו הורים. מספיק כבר עם הבכי הזה.

  28. בא ניתערב שאת/אתה לא הורה – או שאת/אתה הורה לא פעיל.
    אין הורה בעולם שיגיד שריקי טועה – אין – ואם הוא אומר הוא משקר.
    אין שום אפשרות לצלוח את חיי הנישואין+הורים ללא הרגשות האלה.
    יש כאלה שמבטלים את עצמם למען המטרה של – "לעבור את זה"
    יש כאלה שנילחמים ואז מתגרשים
    ויש כאלה שמנסים אלף דרכים/יועצים/פסיכולוגים ואיך שהוא בצליעה עוברים את זה

    בכל מקרה התגובה הכל כך "הורים פלוס" נישמעת מוכרת שבא להקיא – אז יאללה סלאמאת שמענו אותך מספיק גם שם.

  29. בשם הרווקים והרווקות אני רוצה להגיד… אנחנו יודעים. גם לנו יש חברים נשואים שמקטרים לנו. גם אנחנו עושים ביביסיטר על ילדים של- כדי שאימא ואבא שפעם הלכו ל- TLV כל לילה יוכלו לצאת לבד למקום הרבה יותר סולידי. גם אנחנו תומכים בפרפרים של העומדים להתחתן, ובכל זאת כשנגיע לחתונה, לבד ויגידו לנו "תתלבשי יפה, יש המון רווקים" או "בקרוב אצלכם" גם אנחנו נרצה להיות נשואים.

  30. אז בתור בעלי ניסיון… מה המסקנה וההמלצה שלכם לדורות הבאים אשר לא ידעו את פרעה ואשר עומדים ללכת בנתיב הזוועה בו צעדתם כולכם?

    1. לא להתחתן?
    2. לא ללדת ילדים?
    3. להתחתן, ללדת ילדים, ולהתכונן לגירושים?

  31. עופר, ההמלצה שלי היא להתחתן מאוחר, להספיק עד אז את כל מה שאתה יודע מראש שהנישואין יגבילו אותך בו (טיולים, זיונים, לימודים, מה שתבחר) ולדחות בבוז את כל מי שמספר לך שלהיות בגיל ששים אבא לתיכוניסט בוגר בן שמונה עשרה זה התעללות בילד או משהו מעין זה.

  32. הדיון ברח פה למקום אחר. קולין מייצג פה משהו אחר לגמרי, כי אני, כמו ריקי, מרגישה שהספקתי כבר הכל והספיק לי. זה לא על מה שלא הספקת לפני כן. אם הבנתי נכון, זה עד כמה עוד יש לך את המרחב לעצמך ולהשקעה בזוגיות שלך כשגורלם של אנשימים קטנימים אחרים תלוי בסדר היום שלך וזה חיוני להשרדותם. עשיתי ניסוי קצר עם להחזיק חתול, כלב אני אפילו אל מעזה, כי זה בא בדיוק מאותו מקום של מחוייבות ליצור חי נוסף נוסף ומשם כדור השלג הזה מתגלגל, כמדומני.
    השאלה הגדולה היא האם אי פעם אוכל לוותר על האני הזה או ללמוד לעשות לו אינטגרציה לא מתישה עם העצמי ובשרי הזה?
    אני שייכת לאנשים שמאמינים בפמיניזם מהותי, אני אתנדב להשאר בבית עם הדרדקים ואתלהב להשקיע בהם, אני חשובת שיש שם למידה ענקית בשביל האני שלי. אבל תקראו לי אמא לא אחראית אם במקום לזרוק אותם אצל סבתא אני אקים איתם אוהל בפסטיבל שנטיפי והם יתרוצצו עירומים בחול עם ילדים אחרים?
    וקולין אתך יש לי ויכוח אחר. כל הגברים נשים הזה הוא נכון לגבי מהות זכרית ומהות נקבית. אני שייכת לאסכולה שמאמינה שבכולנו כאדם יש את שתי המהויות. יש מספיק גברים שהמהות הנקבית קצת יותר מפותחת אצלם ויש יותר מדי נשים שהמהות הגברית קצת יותר מדי מפותחת אצלן. אז בואו לא נקרא לזה גברים-נשים כי זה פשוט לא נכון. אני עצמי מכירה כמה בנים לחוצי חתונה ונויירוטים על זוגיות מונוגמנית וכמה וכמה נשים שמפחדות ממחוייבות כמו מפיגוע טרור. זה חוסר האיזון במהויות זכר-נקבה כאנרגיות, זה לא בהכרח חופף את חלוקת הג'נדר גברים-נשים.

  33. נכון, לגדל ילדים זה קשה. אבל מגיע גיל שבו אפשר להגיד להם "חמודים, עכשיו אמא ואבא רוצים להיות קצת לבד" ולסגור את הדלת לחצי שעה-שעה. לא עם תינוק או פעט, אבל כן עם ילד שיכול כבר להסתדר קצת לבד (בואו נגיד שזה מתחיל אי שם בין גיל 4 ל-6, תלוי בילד. אם יש אחים גדולים שמשגיחים אז אפילו קודם).

    ועוד לפני הגיל הזה מגיע גיל שלא צריך כל הזמן לרדוף אחריהם ולצמצם נזקים, אלא אפשר פשוט להנות איתם בצורה פחות מעייפת — לשבת להקריא ספר, או לצפות יחד בסרט, או לשטוף יחד כלים.

    אני מרגישה שתכף תאשימו אותי באידיאליזציה של ההורות, ולכן מיד אגיד שבכל גיל יש קשיים ואתגרים. אבל החוסר מרחב הזה שריקי מתארת, האינטנסיביות והפיזיות של הטיפול, זה סיפור של השנה-שנתיים הראשונות.

    לגבי להתחיל משפחה בגיל מאוחר: אני מכירה כמה כאלה שעשו זאת ואז בשביל להספיק יותר מילד אחד בחרו ללדת ברווחים של כשנתיים בין ילד לילד. כשיולדים במרווח כזה, לא נשאר זמן "לנשום" בין ילד לילד, כי אז כשאחד גדל מספיק לתת מרחב, כבר יש עוד תינוק לטפל בו.
    שלא לדבר על כל הצד הפיזי של ההורות שהוא הרבה יותר קל כשצעירים (לישון לא רצוף, לקחת על הידיים, להכנס להריון, ללדת, סתם לשבת על הרצפה לשחק).
    אכן יש סיבות רבות לחכות עם ההורות (כמו שכתבו כבר לפני), אבל כדאי לקחת בחשבון גם את הדברים האלה.

    ומלה אחרונה לכרמל: אם מעניין אותך הורות מהצד האלטרנטיבי, את מוזמנת בחום לפורום של "באופן טבעי":
    http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl

  34. אתה צודק, לא אהבתי את מה שכתבת, אבל לצערי, אני מסכימה איתך

    אבל אני עדיין תוהה, אם לרוב הגברים המערכת הזוגית כל כך לא מתאימה, והמיסוד מפחיד אותם כל כך, למה רובם עושים זאת בסוף?
    אני מכירה המון גברים שיודעים למחות ולמרוד בכל דבר בחייהם, אז למה הם אומרים כן בסוף ומתמסדים אם הם כל כך מתעבים את הרעיון, אם זה עושים להם כל כך רע?

    ראיתי פעם בערוץ שמונה, סיפור על שבט שבו הנשים הן השולטות, הן עושות הכל, מגדלות את הילדים יחד, יוצאות לעבודה, ולגברים אין תפקיד חוץ מלהיות אחראים על הבידור מדי פעם. הם לא חיים עם הנשים, יש להם את המערה שלהם, והנשים לא ממש צריכות להוציא אותם משם.
    או לכתוב ספרים סטייל נשים מנגה, גברים ממארס, או להתגרש אחרי מלחמת העולם עקובה מדם
    ולילדים אין כמובן ציפיות אחרות, זוהי המערכת לתוכה הם גדלים והם חוסכים הרבה מאוד כסף ואימוץ פלאשבקים אצל מכווצי מוחות סטייל "כשאבא שלי עזב את הבית"

    ואולי זאת השיטה המתאימה ביותר למין האנושי ולא ה"זוגות זוגות ברא אותם" בתוך תיבת נח צפופה מדי

  35. הפתרון הוא לא חד-משמעי. ריקי כותבת שהיא בורגנית,וזהו המחיר שעליה לשלם על חיים "בורגניים". ריקי משלמת על המעמד שהכניסה את עצמה אליו. והיא עייפה, ואין לה זמן למצות את החיים ולחיות.
    טוב אז שמישהו יגיד לריקי שילדים הם לא סיבה להפסיק לחיות. והיא לא חייבת להגיע למצב שזמן האיכות היחד שיש לה עם עצמה הוא בכמה שעות שינה בלילה.
    אני לא מכיר את ריקי ובעלה אבל המצב שלהם נשמע מוכר להחריד. זוג צעיר שגר בת"א, כנראה שוכר דירה, מתמודד עם העלויות הגבוהות של החיים העירוניים במרכז הכל-עירוני בישראל, אבל יותר מכל לדעתי מתמודד עם הרקבון האנושי והקיפאון המחשבתי אליו מגיעים אנשים רבים שחיים שם.
    קל וחומר כאלו שהחליטו גם לקיים זוגיות ולהביא ילדים לעולם.
    לא שיש לי משהו נגד העיר ת"א – פשוט שהאמת עליה ריקי מדברת היא לא אותה אמת עלומה שכל זוג נשוי מתמודד עמה – משום שלא כל הזוגות הנשואים מגיעים למצב כזה.
    האמת היא די אתנוצנטרית – ועוסקת בכך שאנשים שחיים בת"א נוטים ללקות במידה גבוהה של חשיבות עצמית, וחוסר חיבור אמיתי לחיים, לעצמם ובמיוחד לבני-הזוג שלהם (כמובן וכמובן שיש יוצאים מהכלל, אך לרוב מדובר באולוסייה היאפית "בורגנית"(.
    האמת הזו היא קשה ועשוייה להוביל (וכבר מובילה לדעתי) לאחוזי גירושין גבוהים ביותר של זוגות החיים באיזור ת"א.
    למרות זאת – עדיין קיימת זוגיות, עדיין ישנה אהבה, ואפשר ורצוי להביא ילדים לעולם – בסה"כ בשביל זה אנחנו כאן (אלא אם כן אנחנו הולכים לגלות לעולם את המהמפכה הבאה).
    העניין הוא שכדי למצות חי זוגיות אמיתיים וטהורים כלל האפשר, חייבים להתנתק מכל מה שאנו חושבים על איך אנחנו צריכים להיראות כלפי חוץ ,כאשר חיבור לטבע הוא הכרחי, החיבור ליצרים האמיתיים של אימהות וזוגיות, אהבה תשוקה אמיתית כלפי בן-הזוג, וחושניות שהופכת להיות טובה יותר ויותר עם השנים, הוא החיבור הבלתי-אמצעי לטבע.
    הזוגיות היאפית-בורגנית עירונית היא אשלייה נוצצת וטיפשית, שמוכרים לכם בסרטים, סדרות ופרסומות, והיא מוכיחה את עצמה ככזו (אחוזי גירושין גבוהים,עלייה בשיעור האמהות החד-הוריות).
    חבל לגלות את המציאות על עצמך, ריקי, ולכן אני מציע לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר מדי. או שתמשיכי לחיות כמו שאת חיה עכשיו ולאט לאט תמצאי כי כלום לא נשאר לך בפנים, ותהפכי למכונה לגידול ילדים, או שתמצאי את עצמך מגדלת את הילד לבד, מתמודדת עם קשיים יותר גדולים.
    כדאי לקום ובשיתוף עם בן הזוג לעשות החלטה לצאת לאלתר מהמקום המת הזה, שחוץ מתחושה עמוקה של חשיבות עצמית בלתי-מוצדקת ופלצנות אין-קץ, לא משאיר על אף אחד שום רושם.
    אפשר לעבוד לנגב, לגליל, לערבה, אפילו להתנחלות חביבה עם שם תנכ"י.
    כל מעבר למקום חדש יעשה לכם רק טוב ותגלי שהחיים הם הרבה יותר מאשר מירוץ קדחתני בגלגל של עכברים.
    מאיפה את יודעת, אולי את בכלל חקלאית מצויינת ויש לך גישה מדהימה לסוסים?
    אולי תעדיפי לצאת למסע משותף עם בן-הזוג והצאצא למסך כמה שנים לדרום-אמריקה או לאוסטרליה?
    הכל יכול להיות. אבל סיכומו של עניין הוא שמת"א לא תצא הבשורה.

  36. סלח לי, אבל חלק מהביקורת שלך פלקטי וקלישאתי. גדלתי במושב, וזה היה פי אלף יותר רקוב, מסואב ובודד מאשר לגור בתל אביב. שום "חוויה אמיתית" ושום נעליים. מה זה בכלל המשפט הזה
    "אנשים שגרים בתל אביב נוטים לחשיבות עצמית"?? ומה עם אלו שהדימוי העצמי שלהם בשפל? נו ברצינות.

    שמע, אתה ניזון מסטריאוטיפים בנאליים ורדודים, אבל לפחות אתה מודה בזה. אני לא חיה את העולם שאתה רואה בפרסומות, ולא מכירה מישהו שכן . אני כן מכירה אנשים שנאבקים כדי לשרוד, שמלחמת הקיום הכלכלית גובה מהם מחיר אישי כבד.

    ולמרות הביקורת שלי על הרשימה שלך, אני מסכימה עם שאכן יש מחיר גבוה של השתייכות למעמד מסוים ובחירה באורח חיים מסוים באזורים מסוימים. אבל זה לא בלעדי לתל אביב. יש הרבה משפחות שחיות ברעננה, ויש להן את אותו סיפור פחות או יותר, וכן הלאה. זה הסיפור של המעמד הבינוני, שנאלץ לעבוד בארץ שעות ארוכות ארוכות כדי להתקיים, ומשלם מחיר משפחתי ואישי גבוה, וזה בשולי הרשימה שלי, זו לא הסיבה העיקרית לתוּגת ההורות, אבל היא בין הגבוהות, ללא ספק.

  37. הסיכוי שאבחר לעקור להתנחלות עם שם תנ"כי זהה לסיכוי שאתה תראה את ההשתייכות הדמוגרפית בצורה קצת יותר מורכבת, ובמילים אחרות, אני חושבת שצריך לצאת מההתנחלויות, לא להיפך.

  38. קודם כל אני מסכים איתך כי מדובר בעניין פלקטי – אך זאת משום שהוא נורא פשוט.
    דבר שני מייד לאחר ששחררתי לאוויר את האמירה על התל-אביבים מיד אחר-כך בסוגריים התנצלתי מראש לגבי כל היוצאים מהכלל.
    ושאני מדבר על אלו שחיים בבועה התל-אביבית אני לא רק מדבר על תל-אביבים – אלא על כל האיזור כולל רעננה-הרצליה ועוד מקומות.
    אני מדבר על היאפיות הבורגניות-הישראלית-חילונית, ואני יודע על מה אני מדבר. אני מדבר על אוכלוסייה שלמה של אנשים, שחיים באשליה כי כאן זה לא המזרח-התיכון, אלא פרבר של בוסטון, ניו-יורק, פריז או לונדון.
    אנשים שעסוקים בתרבות צריכה עשירה אך ריקנית ונבובה, ומחפשים את עצמם בעצם כמעט כל שנות-בגרותם. ככה לא בונים חומה. ככה לא בונים זוגיות ומשפחה.
    זה מה שקשה זה מה שהורס.
    זה שאת או מישהי אחרת עובדת ברמת-החייל בבניין מפואר והולכת לבר-סלטים להפסקת הצהריים, מרוויחה טוב, מעסיקה מטפלת או מעון בשביל הילד ונשואה למישהו בעל רקע דומה – לא מבטיח כלום.
    כי התרבות העסקית בארץ(במיוחד באיזור המרכז), הסובלת מתסביך אמריקניזציה עמוק, שמה פס גדול על כל עניין האמהות והצורך לחיות מעבר לעבודה.
    יש מגמה בחברות הגדולות להפוך את מקום העבודה לבית שבו העובדים אמורים לחיות, להבדיל ממקור פרנסה.
    כך אותה אלמונית מרמת החייל מוצאת את עצמה נופלת בין הכסאות כשהיא מנסה לתמרן ללא הרף בין עבודה תובענית לצאצא יקר ולבעל, שגם הוא דורש תשומת לב.
    כל זאת בתחושה מוטעית מיסודה שהיא נמצאת במקום הנכון, במעמד הנכון, ובדרך הנכונה.
    נחבר את זה עם חילוניות או אתאיזם, משמע חוסר אמונה ופן רוחני בחיים (ולא, תרבות ה"ניו-אייג'" הפושה בתוכנו אינה מתפקדת כרוחניות אמיתית), ונקבל ריקנות.
    אין מקום לחיים עצמם, לטבע שהוא הוא הבית שבו כל בני-האדם חיים, אין חיבור אמיתי לזוגיות, לסקס, ליצריות, ואפילו לילדים.
    כך נוצרת משפחה עירונית מערבית מהמעמד הבינוני, ודוגמאות קיצוניות לה אפשר למצוא בעיקר בארה"ב.
    ההורים מתפקדים כיחידה כלכלית ותו-לא, שתפקידה להכניס כסף. יחידה שנאבקת בכוחות הגדולים יותר בשוק (ויש הרבה כאלה), וגם בכוח המדינה, שלוקחת את חלקה (במיוחד בישראל).
    הילדים הגדלים ומתחנכים תחת תרבות הצריכה, חשים ניכור להורים, משום שבכל שנות גידולם הם רואים את ההורים ככוח-הקנייה שלהם, ורק חלק קטן מהם באמת רואים את ההורים כדמויות ערכיות או מחנכות.
    המגמה הזו הולכת ומתחזקת ככל שתרבות הצריכה חזקה יותר. קרי – תאגידי צריכה ענקיים (קונגולמרטים), פרסום אלים ושתלטני, והקניית דימוי עצמי חיצוני וממותג.
    בשבילך אני אסייג את עצמי ואדגיש כי כל התרחישים שתיארתי כאן אינם אבסולוטיים, ותמיד יש ויהיו יוצאים מהכלל, אבל את דיברת על האוכלוסייה אליה את משתייכת, ולכן עניתי לעניינך.

  39. והדברים האלו מנכרים גם אותי ודוחים גם אותי. אמנם גם אני בסופו של דבר עבד לתאגידים (סופרפארם?) אבל בהחלט רואה את זה מהצד ורוצה החוצה מהמעגל הצרכני-רוחני שאתה מתאר. מצד שני, אני לא קונה את התזה ש"חיבור לטבע" עושה את החיים משמעותיים יותר מבחינה רוחנית. זו בעיני קלישאה הוליוודית מאחר וכאמור גדלתי במושב, ותקופה גם בקיבוץ. לאנשים יש בריחות מגוונות מהדורסנות של המעגלים האלו. חלקם הולכים על סמים, אחרים על ניו אייג' (גם אני חושבת שזו אופנה ריקה וצרכנית) ואולי יש כאלה שרואים בחיים בטבע הגשמה, לא לאורך זמן בשבילי. ההשראה, המתח, הכאוס שהחיים בעיר מספקים לי עדיין נחוצה לי כדי לנשום. וסליחה על הפלצנות

  40. את כותבת נהדר. עם המון אומץ וכנות. אהבתי מאוד.
    אני רק מקווה שאת כן מצליחה להנות מכל זה. מהאושר שבדברים הקטנים. אני התחלתי להנות ממש אחרי שהשני נולד, ולא היתה לי ברירה.

    חוץ מזה – תעשי לי טובה אישית – קחי עוזרת. זה שינוי מבורך שאת לא יכולה לדמיין לפני זה.

  41. כואב לי שההתחזות שלך עלולה למנוע מהילדה שלי מקום בגן של נעמ"ת

    תשמחי שאת לא לבד, אין לך סיבה לנצל את הסטטוס החוקי כדי לעשות קומבינה על גב אמהות שהן באמת חד הוריות

  42. סדנאות לזוגות במסאז,מגע ואינטימיות
    כמתנה,יום נישואים,יום הולדת ולחיזוק הקשר הזוגי.
    +טיפולים אישיים.
    יואב s.m מטפל ואומן במסאז
    http://www.vipmassage.co.il ‪‪‪‪‪‪‪‪‪‪‪‪‪‪0522958156 ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬
    סדנא לזוגות אוהבים וחוייתיים.
    "אין כל דרך להגיע לאושר.האושר עצמו הוא הדרך.
    האושר אינו יעד כי אם מסע.
    האושר לא יגיע מחר כי אם היום.
    האושר אינו תלוי בדבר הוא החלטה."
    הצתרפו למסע וחויה יחודי שילווה אותכם לכל אורך הדרך.
    יש אפשרות לטיפולים אישיים – ובנוסף "אוזן קשבת"
    וברכת שבוע טוב לכולם.
    ***מסאזים יחודיים לנשים וזוגות.

  43. עמוק בתוך 2008. לפני 4 שנים ושלושה חודשים היינו צעירים יותר. זה לא הולך ונעשה טוב יותר. או קל יותר.

    מה קורה? מה יכול לקרות?

  44. רק רציתי שתדע שאצלי זה נהיה טוב יותר
    וגם קל יותר.
    באמת.
    העור קצת יותר יבש והציצים קצת יותר קטנים (אבל יש יותר כסף יום אחד להגדיל).

  45. הסקס טוב מתמיד. בחיי. הילדים גדלו כבר ואפשר סוף סוף לישון בלילה (14 שנה בערך לא ישנתי לילה רצוף) והחיים קלים יותר (אם כי לא מהבחינה הכלכלית, זה לא השתפר לצערי). הכול לכאורה נכון במה שכתבת, אבל התמונה שאת מציירת, ריקי, נורא שחורה. אצלנו תמיד היה רגע או שנים ביום של חסד. זיון חטוף בשירותים, כוס קפה רגוע בחצר, שיחה שקטה בלילה, רגע לפני שנרדמים. צר לי להיות אנטי צינקנית אבל האהבה יכולה לנצח. ויש גם מתכון (אבל רק אם יש תשוקה ואהבה, אם אין, לכו לרבנות ומהר)

    1. פעם בשנה נופש זוגי בלי ילדים! (ואם אין עזרה, קחו עזרה בתשלום).
    2. לא לוותר על סקס (ואם אין מתי ואיפה וכוח, בכל זאת).
    3. לשלוח את הילדים לישון בשעה נורמלית ולא לפחד להגיד – עכשיו אבא ואמא לבד בסלון.

  46. אם יש כזו
    בעקר אצל ריקי
    האמהות נהיתה קלה יותר?
    מה התרחש?
    הכתבה המקורית מרתקת ומבהילה, ומאד מהדהדת לצערי, עם הפחדים והחששות על סף שלב ההורות (אולי, אם יסתייע)
    שורה תחתונה זמנית?
    תודה על הפוסט.
    רומי

  47. ראשית, אני מקווה לצלוח את מנגנון האנטי ספאם, לבושתי הרבה לא תמיד אני מצליח להוכיח שאינני בוט.

    כעת, אני חולק על הרבה ממה שעלה כאן בתגובה למאמר, אותו אני מוצא כריאלי וראוי.

    ראשית, אין שום שלב בחיים בו צריך "להתפקח".
    ראוי לחיות כמו פיטר-פנים, גם בזוגיות, בכל מצב: אלו החיים ואל לנו להכפיף עצמנו מראש לנורמות כלשהן, מעבר לנורמות החיים והחוק הבסיסיות.

    שנית, אין זה הוגן לבקש מהורה "להודות" שהיה שש להשיב את הגלגל לקדמותו, לימי טרום הילדים [ ובפירוש לא טרום הנישואין ].

    הנישואין כשלעצמם עשויים להיות תענוג מהזן הפיטר-פני כל עוד אין ילדים או צרות פיננסיות.

    אין חובה להביא ילדים.
    אנשים שואלים "למה לא להביא ", ואני שואל – למה כן ?
    יש נימוקים רבים בעד ונגד, אך דבר אחד ברור :
    צריך לרצות ילדים ולהבין את הכרוך בהולדה לפני הבאתם. למרבה המזל, ההישרדות האנושית מתאפשרת בזכות אלו שרוצים ילדים ואלו שהיו בטוחים שהם 'חייבים' והאלטרנטיבה לא עלתה על דעתם.

    ובכן – יש אלטרנטיבה.
    אנו חיים בזוגיות מאושרת מאז 93', לא מתכוונים להביא ילדים וחוגגים כמו שני תיכוניסטים עם משכורות טובות שמותירות, למען האמת, די הרבה כסף שמצטרף יופי לטונות של זמן חופשי ותחביבים.

    שעות של בישול גורמה איטי בשבת ביחד ? בהחלט, הולך טוב עם הרבה יין ומוזיקה איכותית ברקע:
    חו"ל ? אפשר גם הערב , לא מהפן הכלכלי אלא מהפן החופשי.
    קפיצה למיטה לקריאה-מנוחה-אהבה ? בכל שעה שבא.
    שינה בשבת עד הצהרים ? בכפוף לכיף-חיים של שישי בערב :

    ילדים ?
    ודאי, מקסימים ומהממים, ואחרי 2-15 דקות אני מחזיר אותם לזוג החברים, מתנקה מעט ואנחנו כבר זזים.

    קל לי לומר זאת שכן אין לי ילדים משלי, אך כשנשאל הורה לילד ע"כ, הוא אינו יכול להתעלם מילדו אהוב ליבו, וזה נורמלי לחלוטין, מאחר וכשאני מדבר על הנושא, איני 'רואה' לנגד עיני ילדים אמיתיים אלא רק אידאה.

    🙂

  48. לפחות מהיכרות אישית.

    עבור נשים, קשרים הם רומנטיקה, התרגשויות, התנסויות וסקס.

    עבור גברים תמיד יש "יאללה לשלב הבא, יש להם צורך בלתי נשלט לעבר.

    תראה כמה ילדים יש לגבר הממוצע וכמה ילדים יש לאישה הממוצעת.
    הרי הם לא נשלטים ע"י נשים בעניין, זו החלטה שלהם.

    גברים שמתחילים איתי באים גם בגישה של "תביאי לי כמה ילדים כמוך ואהיה מאושר" בעוד שבשבילי קשר הוא סתם עוד חוויה ואיני מעוניינת בילדים.

    גברים הרבה פחות סובלניים לנושא הזה של אי רצון בחתונה ואי רצון בילדים.

    משחר ההיסטוריה, היתה לגברים סיבה טובה מבחינתם להמציא את החתונה ולשלול זכויות חופש מנשים.
    תשאל את עצמך למה?

    אתה טועה ומטה.
    אתה עושה את הפשע שהרבה גברים ערמומיים עושים.
    קודם ממציאים כלי מדכא – ואז טוענים שנשים בכלל רוצות את זה מטבען.
    הצחקת אותי. זה פשוט בזוי.

    אין לך מושג אין מוח של אישה עובד, כי לא היית אישה.
    אם היא לא דוכאה עד מוות ומודעת לעצמה, היא הרבה יותר בעד החיים החופשיים מאשר גברים.

    גברים קוראים לנשים "חופשיות" בשמות מעליבים.
    כמו שהמציאו את המילה "שרמוטה". כי הם לא מקבלים את התופעות הטבעיות האלה.

    מעבר לכך, נשואות הן בעלות תוחלת חיים קצרה יותר מרווקות, וגברים הם בעלי תוחלת חיים גבוהה יותר מרווקים.
    זה אומר די הרבה.

    אני לא יודעת מה גורם לך לעוות כך את הדברים.

    יש הבדל בין מה שנהוג לבין מה שנשים באמת רוצות.
    אתה מעולם לא היית אישה ולכן לא יודע כמה הנושא של חתונה או ילדים מעורר אצלה דכאון.

    אין אף גבר שתופס זאת ונרתע מכך כמו נשים.

    אני מוכנה להתמודד איתך בפוליגרף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *